ריאיון עם ניר גרזון, מנהל מקצועי – "גד"ש עין חרוד מאוחד"
ניר גרזון, ספר לי קצת על עצמך.
"אני בן 51, אב ל- 4 ילדים: הגדול נדב, בצבא – מפקד צוות בתותחנים, השנייה מורן מסיימת כיתה י'ב השלישי גיא מסיים כיתה ט' והרביעי אופיר מסיים כיתה ו'. אני נשוי באושר לרותם, כבר 21 שנה. יליד עין חרוד מאוחד, בן לאב יליד חיפה ואם דור ראשון בקיבוץ".
מתי התחלת בגד"ש עין חרוד מאוחד?
"עבדתי בחקלאות מכיתה ז', במסגרת העבודות של ילדים במשק. עבדנו עד כיתה י"ב, כמו שהיו עובדים פעם בקיבוץ – יום אחד בשבוע, בכיתות הנמוכות 3 שעות שבועיות וככל שגדלנו עבדנו יותר, בכיתה י"ב עבדנו כבר 8 שעות."
"התחלתי במקומות אחרים, בהתחלה שיבצו אותי בלול והיה "זוועה".. חירבנו עלי תרנגולות וברחתי משם. אחר כך שיבצו אותי במכוורת ומצאתי את עצמי ב-40 מעלות עם חליפת כוורנים והבטחה שלא איעקץ, אבל עקצו אותי 7 דבורים בתוך הנעל, באותו מקום, סיימתי על ארבע את היום וכמובן שלא חזרתי לשם. אחר כך הגעתי לגד"ש ובו נשארתי עד היום".
"בשלוש השנים האחרונות ללימודיי, לא כל כך הייתי בבית הספר, אלא יותר בשדה ועם סיום הלימודים התנדבתי לשנת שירות בקיבוץ בית הערבה שבבקעה".
בית הערבה היה קיבוץ צעיר אז.. מה עשית שם?
"הייתי עזר כנגדו של מרכז הגד"ש ה"נחלאווי", שלא היה לו מושג איך פותחים ברז השקיה. גידלנו תפו"א ואבטיחים ולימדתי את העובדים בגד"ש בבית הערבה, את כל מה שלמדתי בגד"ש עין חרוד במשך שנים. בית הערבה היה אז קיבוץ צעיר מאוד שהורכב משלושה גרעיני נחל וגרעין ש"ש (שנת שירות) בני קיבוצים וכולנו יחד- 70 חבר'ה צעירים ניהלנו את הקיבוץ, עד שהתגייסתי לצבא, להנדסה קרבית ושם שירתי כלוחם פלס".
מה עשית לאחר השחרור מהצבא?
"חזרתי למשק והחזרתי לקיבוץ "חובות" עבודה, על כך שהוא גידל אותי כל השנים. בתקופה הזו, עבודה כזו במשך שנה, גם אפשרה לקבל מהקיבוץ הסדר לימודים עתידי ומענק מסוים. חיכיתי לחבר שישלים את השנה שלו ועבדתי שנה וחצי וכשהשלמנו שנינו את התקופה, יצאנו לטייל ".
איפה טיילתם?
"יצאנו לטייל שנה באפריקה. עברנו את כל מזרח אפריקה: קניה, טנזניה, מלוואי וזימבבואה עד שהגענו לדרום אפריקה. בדרום אפריקה עבדנו חצי שנה כמנהלים של הוסטל לטיילים, הבעלים של ההוסטל היה מדריך תיירים אירופאיים והוא ביקש מאיתנו להישאר ולנהל את ההוסטלים שלו: אחד באיזו עיירת חוף והשני בקייפטאון, כל כך נהנינו במקום שהסכמנו בשמחה, הייתה חוויה אדירה".
וחזרת לארץ?
"חזרתי לישראל לזמן קצר והחלטתי שאני רוצה להמשיך לטייל. נסעתי לארה"ב לעבוד כדי לממן את המשך הטיול ונשארתי שם שנתיים. בשלב מסוים הציעו לי הצעה מפתה מאוד כלכלית, אבל ידעתי שאם אני לוקח אותה אני נשאר בארה"ב כל חיי. החלטתי לעזוב ולחזור לארץ! חזרתי לארץ והודעתי לכולם שאני הולך ללמוד ומחפש אישה. אז הלכתי ללמוד ומצאתי אישה וזהו".
מצאת את רותם, ומה למדת?
"למדתי מכטרוניקה ברופין, שילוב של לימודי מכונות עם אלקטרוניקה. ברופין הבינו שלא יכול להיות איש מכונות שלא מבין באלקטרוניקה וחשמל ופתחו מסלול חדש לתחום הזה."
"עשיתי מכינה והשלמתי את כל מה שלא למדתי בבית הספר בשלוש השנים האחרונות, ניצלתי את זכותי ללימודים מהקיבוץ ולמדתי שנתיים וחצי להנדסאי מכטרוניקה. כשסיימתי את לימודיי הציעו לי לעבוד כהנדסאי ולנהל מחלקה במפעל בעין חרוד וגם מנהל הגד"ש דאז, עודד כהן הציע שאחזור לגד"ש ואחליף אותו כמנהל הגד"ש ביחד עם טל אופק."
"החלטתי שאני חוזר לחקלאות ולגד"ש ומאז 2001 אני ב- גד"ש עין חרוד מאוחד, חצי שנה הייתי מנהל צוות ההשקיה ועשיתי חפיפה עם עודד ועם עזיבתו לתפקיד מרכז משק בקיבוץ, החלפתי אותו".
אתה המון שנים בגד"ש. בכל השנים האלה, מי מהדמויות הפעילות השפיעו עלייך והנחו אותך?
"עוזי לביטה היה שם ברקע, גדעון רכס ז"ל היה שם תמיד, אורי בראנט ז"ל היה שם לעיתים, הוא תמיד עזר לקיבוצים צעירים. בגיל 60 ומשהו הוא עזב הכל והלך לעזור לקיבוץ צעיר בבקעה – אלמוג, והיה שכן שלי כשהייתי בבית הערבה. אורי היה ממש דמות להערצה! היה גם מורן בשור שריכז את הגד"ש כשהייתי נער ולימד אותי את כל העבודות המסובכות. מורן לימד אותי לרסס, לקטוף בקטפת ועבודות נוספות שנחשבו מורכבות בגד"ש".
אז מתי בעצם נחשפת למיכון/ לכלים הגדולים בגד"ש?
"החשיפה המשמעותית הייתה כשחזרתי לגד"ש אחרי הצבא. לימדו אותי לקצור בקומביין ולתפעל את הקטפת ובעצם הייתי האיש שמטפל בכל הכלים האלו. שיפצתי קטפות ובחורף הייתי אחראי על פירוק המערכות והמנגנונים בקטפות והכנתן לעונה."
"למדתי להכיר את כל הכלים מבפנים, בעברי הייתי איש טכני מאוד ולא כל כך עסקתי בגידול ולכן גם כשחזרתי למשק הלכתי ללמוד מקצוע תואם. בשלבים האלה זה מה שעניין אותי, בייחוד זכורה לי העבודה עם מורן שהיה מגיע עם הרעיונות של איך לשפר ולשדרג כלים ואני עם איך מבצעים אותם.."
מה למשל? אילו כלים שדרגתם?
"לדוגמא פירקנו מקטפת ישנה את הגששים שקובעים את גובה הקטיף וחיברנו אותם למתחחת כדי שתעבוד בגובה קבוע. עד אז המתחחות היו עובדות פעם עמוק ופעם שטוח ומכיוון שהטופוגרפיה שלנו מאוד משתנה הייתה בעיה."
"אז גידלו בעיקר כותנה ורצינו להצניע טרפלן בעומק מאוד מסוים, היה חשוב להגיע לעומק קבוע של הצנעה והצלחנו לפתח כלי כזה. כשהפסקנו לגדל כותנה מכרנו את המתחחת הזו ולדעתי היא עובדת עד היום."
"היו לנו המון רעיונות. היה מרסס שעשינו לו המון פיתוחים אישיים. בקטפת עשינו המון פיתוחים כדי לעזור למפעיל לעבוד מדויק ויעיל יותר. בנינו את העגלה הראשונה להובלת גלגלי טפטוף לאורך (היינו הראשונים ולא יעזור לכל מי שיגיד אחרת). טרקטור קטן יכול לסחוב את העגלה הזו, להבדיל ממה שהיה בתקופה הזו שרק טרקטור גדול יכול היה להעביר עם מכשיר גדול על הזרועות 4 גלגלים בלבד."
"היו ימים אחרים. היום אצלנו כבר אין פיתוחי כלים, זה דורש שילוב של כמה גורמים: מי שיבוא עם הרעיון ומישהו שידע לקחת את הרעיון ולהפוך אותו למציאות".
ומה קורה היום?
"היום אני בתחום הגידול וכבר לא בתחום הטכני. אחרי כ-15 שנים בתחום התפעולי, הגעתי למיצוי של הנושא הטכני. הפסיק לעניין אותי הצד של ה"ברזלים" והתחיל לעניין אותי הגידול."
"זה קרה די במקביל לזה שגם כמנהל תפעול, התחלתי לקחת על עצמי גידולים שונים: חיטה וחמניות שלמדתי לגדל מיושקו וייס מקיבוץ דליה. יושקו הקים את חוות "החמנייה" ופיתח זנים עם סבילות לעלקת. בזכות יושקו וייס גידלו חמניות שנים ארוכות בארץ, גם כאשר החלה בעיית העלקת בגידול."
"למעשה עד שנה שעברה גידלנו חמניות בעין חרוד אך הפסקנו בגלל תחרות מסין. המחירים שניתן לפדות היום על חמניות כבר לא כל כך משתלמים. אם עד לפני כעשור גידלו בארץ 80,000-100,000 דונם חמניות, אז היום מגדלים בערך 5000 דונם."
"זה גידול שאנחנו יודעים לגדל והוא גידול מאוד ישראלי וממש חבל שהוא יורד מהסל שלנו. גם חומוס לדעתי בדרך לשם. חומוס מביאים היום מטורקיה וממזרח אירופה בכלום כסף, עד שיפול איזה טיל על הנמלים ואף אונייה לא תרצה להיכנס ונמצא את עצמנו בלי חומוס, חמניות ועוד כל מיני; אז יצעקו למה אין את המוצרים האלו פה".
אז עברת מנושא התפעול לגידול?
"בעצם חיפשתי כל מיני גידולים חדשים להכניס לסל במקום הכותנה שירדה וכל גידול כזה לקחתי על עצמי. היו אבטיחי מללי, אפונה, חומוס, בזיליקום לזרעים, טרגון, טף ועוד. עם הזמן ראיתי שאני לוקח על עצמי עוד ועוד גידולים חדשים ובעצם אין לי זמן להתעסק באיתור ולימוד של גידולים חדשים שהם יותר רווחיים וגם להתעסק בתפעול."
"חיפשתי בחור צעיר שיחליף אותי בתפעול ויפנה לי זמן לאיתור גידולים חדשים. גייסנו בחור מעין חרוד שהגיע לחופשה מקנדה והצעתי לו את התפקיד, מפה לשם הוא כבר 5 שנים בגד"ש".
מה אתה יכול לספר על גד"ש עין חרוד מאוחד? מה מאפיין אותו?
"כל השנים הגד"ש שלנו מורכב מצוות רב גילאי, רב דורי. עובדים בגד"ש ילדים בכיתות ז',ח',ט' עד אנשים מעל גיל 80 כולם עובדים כיחידה אחת! אנחנו עושים מאמצים עילאיים להחזיק אנשים מקומיים בני משק מעין חרוד."
"מהניסיון שלנו לבני משק הרגשת השייכות לעסק היא הרבה יותר גדולה, המחויבות שלהם גדולה, הם מרגישים שזה שלהם! הם לא באים "לדפוק כרטיס" ובסוף היום לרדת מאיזה טרקטור וללכת הביתה, לא. הם מחוברים, הם יודעים מה קורה, הם שותפים להצלחות ולכישלונות."
"בגלל מבנה הגד"ש והאנשים בו ניתן לחלק תחומי אחריות לאנשים לפי מה שמעניין אותם, אנשים נשארים לאורך שנים והם לא נשחקים. להיפך, הם נתרמים כל הזמן, באים כל יום ולומדים ומי שמעוניין לעשות דברים חדשים כי זה מעניין אותו – עושה זאת ומי שמעוניין בשגרה קבועה, עושה גם את זה."
"בעצם ההצלחה הגדולה היא שאנשים לא מתחלפים מהר כפי שקורה בגד"שים אחרים. בגד"ש שלנו חגגנו לפני מספר ימים יומולדת 80 לעוזי, אתו אני עובד כבר 20 שנים. זו ההצלחה הגדולה ביותר של הגד"ש – היכולת להשאיר אנשים בני המקום בגד"ש, לספק להם מקור פרנסה שהוא גם התחביב שלהם."
"להקנות להם את ההרגשה שהגד"ש שלהם בדיוק כמו שהוא שלי כך שהם באים ומשאירים את הלב והנשמה במקום! בנוסף אנחנו מקפידים מאוד לתת את הכבוד לחבר'ה המבוגרים בגד"ש ולתת להם את המקום בו זקוקים להם עד שהם מחליטים אחרת."
"אם מישהו הגיע לגיל פנסיה והחליט שמספיק לו והוא רוצה להפסיק לעבוד – זה בסדר, אם כי בקריירה שלי זה עוד לא קרה. אני אומר לאנשים שקודם כל זה אנשים ורק אחר כך דברים אחרים. קודם כל מטפלים באנשים כי זה המשאב הכי יקר וחשוב שלנו".
איך בנוי גד"ש עין חרוד מאוחד?
"לגד"ש יש כמה מנהלים: מנהל מקצועי שזה אני, מנהל עסקי טל אופק, מנהל תפעול עומרי בשור ומנהל השקיה אופיר בשור. תחתם ובהתאמה יש מפעילים טרקטוריסטים וצוות השקיה וגם מנהל קוונועים. בנוסף יש מחלקת מטעים – מג"ש – אותה מנהל הלל פרג ואיתו עובד עירא בן ארי כמנהל תפעול".
"בגד"ש שלנו 9,500 דונם כולל מטעים, השדות שלנו עם טופוגרפיה קשה – הרבה שיפועים אבל למדנו לחיות איתם וגם לעשות מתקנים של שימור קרקע- שיחים. יש לנו גם גד"ש אורגני מאוד גדול ובשטחי הפלחה שלנו ממשקים של שימור קרקע ואי פליחה.""
"יש לנו 22-23 גידולים שונים וכדי להתמקצע בכל כך הרבה גידולים, זה קשה.. אולי נצמצם קצת בעתיד, אבל זו אסטרטגיה של בסיס גידולים רחב המאפשר יציבות לאורך שנים וצמצום סיכונים: כשגידול אחד יורד, גידול אחר עולה. גם בשנת בצורת או בשנים קשות אנחנו מחזירים לקיבוץ רווח".
"זה מאוד מורכב ואנחנו "קורעים את התחת" בשביל זה, זה להחזיק הרבה כלים וכל הזמן לשנות להם את הסט-אפ בהתאם לגידולים השונים וזה דורש הרבה אנרגיות, מחשבה והרבה מאוד ארגון וסדר. אנחנו בין היחידים שכל שבוע ביום חמישי אנחנו עורכים פגישת תיאום לשבוע הבא לגבי כל המשימות שיש לבצע. כל הזמן יש תכנון קדימה, לסתום כל מיני "בורות" שלא ניפול בהם".
"ראשית אני מאוד אופטימי מטבעי. אני חושב שמי שלא אופטימי לא יכול להיות חקלאי! לדעתי החקלאות היא המקצוע העתיק בעולם כי האנושות צריכה לאכול ומישהו היה צריך לייצר מזון."
"בהתחלה אומנם יצאו לצוד, אך מהר מאוד היה צריך לייצר. האנושות הולכת וגדלה והיא צריכה יותר מזון. אנחנו צריכים לספק את המזון הזה – חייבים את החקלאים ואת החקלאות! וגם אם ייצרו מזון טכנולוגי, אני מאמין שתמיד יעדיפו מזון ש"יוצר" בשדה."
"אנחנו חייבים להשתפר ולהתייעל והבעיה היום היא כוח אדם ואין. החקלאות תלך לכיוון טכנולוגי אבל תמיד יצטרכו כוח אדם איכותי. החקלאות כבר לא אטרקטיבית וקשה לגייס אנשים לעבודה בחקלאות, אבל אני מאמין שזה בגלים, אופטימי מטבעי".
