סביה היו מקימי קיבוץ, הוריה יוצאי קיבוץ (געש ומענית) והיא בעצמה אוהבת ומוקירה את המפעל הקיבוצי. לדעתה מי שנפגע מספרה "המתנדבת" המגולל את סיפורה של בחורה שיוצאת לחקור פגיעה מינית שחוותה אימה המתנדבת בקיבוץ, לא קרא את הספר
ספרה של נטעלי גבירץ (41), תל אביבית, עורכת העיתון "אדם צעיר", תסריטאית, סופרת ועיתונאית, מספר את סיפורה של מירה, בת לאם יחידנית בשוודיה, שהייתה בעברה מתנדבת בקיבוץ.
האמא הנוקשה מספרת על ערש דווי למירה בת ה-40, בעצמה לא נשואה וללא ילדים, כיצד נאנסה על ידי ארבעה גברים שונים, בארבעה אירועים שונים, בקיבוץ שבו התנדבה.
מירה יוצאת עם ערכות לאיסוף דנ"א על מנת לגלות מי מהארבעה היה אביה: הבחור השתקן והמופנם, אחד מזוג התאומים שנודעו כשולחי ידיים, החייל שנהרג או רמי, שנאבק על מנת לפתוח למען מירה את מפעל ההתנדבות מחדש.
הספר, שעוסק בהשתקה של נושא הניצול המיני, בתופעת Me Too ובבחינה של הניצול וההשתקה בעיניים מחודשות, עורר עם יציאתו הדים ותגובות שונות. חלק מהתגובות שהגיעו מחברי קיבוצים טענו להשחרת הקיבוצים והשחרת המפעל המפואר של ההתנדבות.
למה בחרת לעסוק דווקא בנושא המתנדבים והמתנדבות בקיבוצים?
"הספר כתוב כפרוזה ולא כדוקו. כסופרת אני מחפשת סיפורים מעניינים. יש בדיקה מחדש של דברים שאפשר היום להסתכל עליהם בעיניים אחרות. בעיר, בכפר וגם בקיבוץ.
הקיבוץ הוא כמו סוג של תיאטרון בובות שמאוד נוח להזיז בתוכו דמויות ולהניע סיפורים. מבחינה ספרותית יש פה עניין: לפתוח את מפעל ההתנדבות שכבר נסגר, עבור האדם הלא נכון במקום הלא נכון.
מירה באבל, מוצפת ממות אמה וממה שסיפרה לה רק לפני מותה. היא צריכה לבנות לעצמה זהות חדשה. במהלך הספר היא מתחזקת בעזרת הקיבוץ ובעזרת דמותה של עמליה, רכזת התרבות המיתולוגית, מוצאת רגליים יציבות על הקרקע.
שני ההורים שלי הם יוצאי קיבוץ, סבי וסבתי היו מקימי הקיבוץ, וסבי היה בשליחות מטעם השומר הצעיר והביא לארץ עולים רבים, כך שיש לי בלב מקום מאוד חם ואוהב לקיבוץ.
שמעתי על ההווי של הגברים ועל הסיפורים עם המתנדבות וחשבתי שאולי הייתה מישהי שלא הייתה בעניין של החגיגות. בגלל שאני מאוד מחוברת לקיבוץ ואוהבת אותו יצרתי בתוכו את הדיסאוננס, דברים איומים שיכולים לקרות במקום נפלא".
שוחחת עם מתנדבים או מתנדבות שעברו חוויה כזו?
"ראיינתי הרבה מתנדבות. אל רובן הגעתי דרך קבוצות פייסבוק של מתנדבים, והאמירה שחוזרת היא שזו התקופה הכי טובה שהייתה להם בחיים ושהיו מאושרים פה. אבל זה שלא היו שם סיפורים כאלה לא אומר שהם לא קיימים."
"לא חיפשתי את הסיפור שרציתי לכתוב. הראיונות נועדו לאסוף פרטי מציאות מספיקים כדי ליצור פרוזה טובה, לעשות אמנות. תוך כדי התחקיר שמעתי על סיפורים פחות נעימים, לאו דווקא סיפור כזה. היו סיפור על מתנדב שפגע בבת קיבוץ, עלו כל מיני סיפורים, המציאות מפתיעה יותר מהפרוזה".
מורגש בספר שערכת תחקיר עמוק, גם לגבי הקיבוץ וגם לגבי שוודיה
"אלו דברים שמעניינים אותי. את הקיבוץ לא היה קשה לתחקר, אני רושמת את הניואנסים מאז שהייתי קטנה ויש לי בני משפחה בקיבוץ ששמחו לעזור."
"בתחקיר על שוודיה עזרו לי המתנדבות הנחמדות אותן ראיינתי. למשל, סוגים של פרחים שפורחים בעונות מסוימות. קראתי ספרות שוודית וספרות קיבוצית, התחקיר מאפשר לדמיין את עצמנו במקומות אחרים בעולם".
עלו ביקורות בקבוצות פייסבוק שונות שהספר מצטרף ל"טרנד" הכפשת הקיבוצים
"ממה שהגיע אלי, אנשים שלא אהבו את הספר פשוט לא קראו אותו, רק שמעו עליו. הם הבינו, מכתבות בעיתונים, שנכתבו דברים רעים על הקיבוץ, על חוויה שהם זוכרים כטובה."
"לא יצרו אתי קשר חברי או חברות קיבוץ שרגשותיהם נפגעו ממה שנכתב בספר. מי שקרא את הספר לא נפגע."
"נשות ספר מקיבוצים שונים מאוד התחברו, התרגשו, מצאו את עצמן שם ואף הוזמנתי לקיבוצים לדבר על הספר. ה'רעש' לא קשור למה שכתוב בספר, אנשים מגיבים לכותרות בעיתון."
"לוקח הרבה זמן ליצור ספר, הרבה מחשבה. הספר עוסק במשהו אנושי רחב, נשים מושתקות בכל חברה."
אני חושבת שהמפעל הקיבוצי הוא חזק ומדהים, רעיון יוצא דופן שאנשים הגנו ומגינים עליו, וצריכים להסתכל באומץ על כל חברה. אם הסיפור היה ממוקם בחברה בתל אביב כנראה שאף אחד לא היה אומר דבר."
"אני לא מרגישה שהאישיו הוא האשמה של הקיבוץ. מי שקורא מרגיש את האהבה לקיבוץ, אני מעריצה את המקום. אני לא זאת שצריך לפחד ממנה. זה ספר שיכול לעשות טוב למפעל הקיבוצי. תקיפות מיניות היו ויהיו בכל חברה ובכל מקום".
דברים איומים יכולים לקרות | צילום: אורית פניני
