הוא נולד לפני קום המדינה, בשנים שהחקלאות הייתה הענף הכלכלי המרכזי בארץ, התגייס לפלמ"ח, נפצע בקרבות מלחמת השחרור והמשיך להילחם ולשרת את המדינה שנים רבות * המשתלה שפתח בבני ציון הייתה מוקד עליה לרגל למדריכים, חוקרים, שתלנים, פרדסנים, אורחים וקורסים מהארץ ומחו"ל – ממש לכולם * במשתלתו תמיד הקפיד ללמוד ולשלב טכנולוגיות חדשניות לגידול * ב-12 בפברואר הוא נפרד מהעולם הזה בגיל 91
את אריה ז"ל ראיתי לאחרונה מרחוק לפני כחמש שנים, והוא כפוף מעל שורות שתילי אבוקדו, צפונית לחממות ההדרים שהקים סמוך לביתו בבני ציון.
הקשר המקצועי האחרון בינינו היה לפני כתריסר שנים, כאשר ביקשתי את רשותו לערוך במשתלתו ניסוי קטן, במטרה לבחון אפשרות הרכבת זרעי הדרים כתחליף להרכבת שתילי התמך המקובלת. אריה התלהב מהרעיון ושיתף פעולה בנכונות רבה, אך הניסוי הצליח חלקית, בעיקר בגלל הריחוק בין משתלת גצלר לביתי ברחובות שמנע ממני טיפול נאות בשתילים המורכבים.
הכשלון היה שלי והזכיר לי שיעור אישי שקיבלתי מפרופ' הלל אופנהיימר בפקולטה לחקלאות, בתחילת שנה ב', בקמפוס רחובות. הצעתי לו לבצע ניסוי ואופנהיימר נשמע מעוניין והציע תוכנית עבודה. התוכנית הייתה עמוסה מדי עבור לוח הלימודים הצפוף ותזמון עבדתי לפרנסה כמורה בסעד באותה שנה. הצעתי לו קיצור דרך. אופנהיימר, בדרכו הייקית, הודיע קטגורית 'באם אין לך זמן אל תתחיל'. בניסיון ההרכבות שבצעתי במשתלה של אריה היה לי זמן בשפע אבל עצרתי בגלל טרדות נסיעה למרחקים.
את אריה ז'ל הכרתי והוקרתי מאז תחילת התפשטות הטריסטזה בארץ בשנים 1969-70. הופעת המחלה בקרב עצי ולנסיה נטועים בשתילי הדרים, שנרכשו במשתלות שחומר הריבוי עבורם היה ממקורות בדוקים על ידי הגנת הצומח, הבהיר כי מדובר בתופעה אפידמית חדשה ושונה ממקרי הטריסטזה שהיו מוכרים בארץ קודם. ההפצה הטבעית חייבה גישה חדשה לשתלנות ההדרים בארץ. הניסיון הספרדי בתחום היה קיצוני – הם סגרו את פעילותן של מאות משתלות ההדרים שפעלו באזורים בהם נמצאו עצים נגועים, ובחרו ב-7 שתלנים גדולים שהורשו להמשיך לגדל משתלת הדרים באזורים רחוקים, עשרות קילומטרים מפרדסים קיימים.
השתלנים שלנו לא הסכימו לנדוד למרחקים וכתחליף הוסכם כי גידול שתילים יותר רק במשתלות שיכוסו ברשתות 50 מש למניעת כניסת כנימות עלה. משתלת גצלר הייתה בין הראשונות שאימצה את השיטה. לימים שיטת הגידול תחת רשת הפכה סטנדרטית במשתלות הדרים בעולם בגלל שנתנה מענה לבעיות הגרינינג.
אריה היה חבר בצוות ביעור הטריסטזה, היה מופיע לישיבות והיה מהמתדיינים הענייניים בצוות. אריה שיתף פעולה עם צוות ההשבחה של פרופ' רואי שפיגל וד"ר עליזה ורדי, את פעולות הבירור המתקדמות ביצעו במשתלתו. זריעים נבחרים הורכבו אצלו בבתי הרשת וגודלו לקבלת פרי. אחד הזנים שהתבלט בטיבו אצלו היה האורה – זן עשיר טעם ומלא זרעים שלאחר הקרנה ביררו ממנו את ה'אור', זן ההדרים שהציל במידה רבה את ענף ההדרים בארץ.
אריה ידע להכיר טובה. לפני קרוב לארבעים שנים ניקינו את זני ההדרים אצלנו בשיטת הרכבת אמירים. אריה ביקש וקיבל רכב של ליימקווט לגידולי הדרי נוי ושנים היה מזכיר לי ומודה על כך.
ביקשתי מיוסי, בנו של אריה ז'ל, את קורות חיי אביו והם כתובים בדרכו בצניעות מופלגת ואוסיף על הדברים פרטים להבהרה: אריה נולד ב-31 בינואר 1931 במושב עין גנים שנוסד ב-1909 על ידי אנשי העלייה השנייה. עין גנים, היום רחוב בפתח תקווה, הייתה ישוב קטן שמנה כשלושים מתיישבים על שטח אדמה זעיר של 500 דונם – סמל לחקלאות וציונות מגשימה במודל שונה משל מתיישבי פתח תקווה. שי עגנון בתמול שלשום שם בפי גיבורו יצחק קומר את שבחי המקום: "מושב עובדים זה שנוסד בימים הרעים, בזמן שרבים הוכרחו לצאת מן הארץ, משום שלא מצאו מה יעשו, יקר הוא בעינינו, כמין עדות חיה ונאמנה לאפשרות קיומנו בארץ".
אריה למד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, במחזור שלימודיו נפסקו בפברואר 1948 ומיד גויס לפלמ"ח במסגרת הכשרת "גבע". מדובר בנערים בני שבע עשרה ששולבו בפלוגות א' ו-ב', בגדוד הראשון של חטיבת "יפתח".
חברי ההכשרה לחמו בחזית הצפון: בקרב מלכיה הראשון והשני, במשימות פיצוץ גשרים וכפרים בלבנון. בסוף מאי ירדו עם החטיבה למחנה סרפנד. בחזית המרכז: השתתפו בכיבוש הכפרים אל-קובאב ואל ברייה, בניסיון הראשון לכיבוש לטרון. בהפוגה החזיקו במשלטי בית ג'יז וליוו שיירות לירושלים. במבצע 'דני' היו בין כובשי רמלה ולוד והכפרים: דניאל גמזו, חדיתא, ברפיליה (היום סמוך למודיעין) ובקרב חירבת כוריכור ["שילטא"], בו נהרגו 45 לוחמים, היו תשעה מתוכם חברי ההכשרה. אריה שהיה מקלען נפצע בקרב זה.
בסוף אוגוסט 1948 אריה ירד עם החטיבה לנגב לקרבות בחזית הדרום: שם עסקו בסיור ואבטחת קווי המים באזור אורים. במבצע 'יואב' לחמו בקרבות חרבת מחאז, קרב פלוג'ה, קרבות חוליקאת והקרב על משלט סעד. בסוף נובמבר, בתום הקרבות בנגב, עלו עם החטיבה שהתפרסה באזור העמקים, ולאחר מכן חזרו לגבע. לאחר מלחמת השחרור יחד עם חברים בהכשרת גבע ניסה לשקם את קיבוץ אבוקה בעמק בית שאן. הישוב לא שוקם ואריה עבר לאזור השרון והשתקע בכפר בני ציון שם הקים את משתלת גצלר.
אריה המשיך לשרת במילואים בחיל התותחנים והשתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובתעסוקה מבצעית בבקעת הירדן ובשאר גבולות המדינה.
אריה היה מהבולטים בענפי ההדרים והאבוקדו בארץ ומשתלת גצלר בה גידל שתילי הדרים ומאוחר יותר אבוקדו הייתה בימיו מהמשתלות המפורסמות והאמינות בארץ.
אריה עקב אחר חידושים, היה חבר אגודת השתלנים הקליפורנית, התחדש תמיד והטמיע ידע חדשני, כולל זכויות ריבוי כנות אבוקדו וגטטיביות של אבוקדו בשיטה אותה רכש ממשתלת ברוקו הקליפורנית.
בהמשך דרכו פיתח והתרכז בעיקר בשתלנות הדרים לנוי. בעיות בהן נתקל, ביצוא של שתילים מהארץ לשוק האירופי, חייבו אותו לעבור לגדל במשתלה שהקים ביוון. משם ניתן היה להעביר את התוצרת למערב אירופה.
אריה היה איש עבודה, נהנה מעיסוקו והתמיד בה במשתלותיו בארץ וביוון עד הגיעו לגיל 80, אך גם כאשר פסק מניהול המשיך לרכון מעל שורות שתילי האבוקדו שגדלו קרוב לביתו.
אריה היה מעורב גם בפעילות ציבורית – שימש מזכיר ויושב ראש תנועת ההתיישבות "האיחוד החקלאי" המאגד כ-70 ישובים.
אריה גצלר היה מודל לזן הצבר המיוחד שגדל כאן. אריה לחם במלחמות ישראל ולא היה מיליטריסט. אריה היה גם המודל למקוואים של פעם, אנשים צנועים במידות ורבי מעש, אוהבי דעת ועבדי עולם למדינה, לחקלאות ולמפעל הציוני.
נזכור אותו באהבה רבה ובכבוד הגדול שהיה ראוי לו.
יהא זכרו ברוך!
להיות חקלאי כבר לא נחשב
על הדרך שבה הכיר את רעייתו נעמי אריה סיפר: "שנינו יצאנו להכשרה בקבוצת גבע בעמק יזרעאל, לא הכרנו וכל אחד בא מהחיים שלו. אני באתי מהפלמ"ח לאחר מלחמת השחרור וסבתא הגיעה עם שתי חברות מהתנועה בתל אביב והגענו לקיבוץ. הגעתי לביקור בגבע כחייל וראיתי שלוש בנות מולי על המדרכה שתיים אמרו לי 'שלום', והשלישית הייתה סבתא. לא הכרתי אותה ושאלתי לשמה היא ענתה לי נעמי, והזמנתי אותה לטייל בערב בקיבוץ גבע".
משתלת גצלר בכפר בני-ציון שבשרון הוקמה על ידי אריה גצלר וחיים יוסטינג ב-1950, למטרות גידול שתילי הדר לפרדסנות ועצי אבוקדו למטעים. במשך הזמן התרחבה המשתלה והפכה לחברה משפחתית בע"מ. כיום מנוהלת משתלת הגידול על ידי הבן יוסי גצלר, וברשותה שני סניפים – בישראל וביוון.
משתלת גצלר מתפרסת על שטח של כ-25 דונם ומעסיקה עובדים ישראלים וזרים. המשתלה מוכרת את מוצריה בישראל דרך משווק חיצוני למשתלות מובחרות ברחבי הארץ, לגננים, מפיקי אירועים, ועדים, חברות, מוסדות ולקוחות פרטיים.
אחד הדברים שאפיינו את אריה זה הוא שהוא לא שמר כלום בבטן, אלא הוציא הכל החוצה, או בקיצור – אמר את דעתו בפנים, וגם לא בצורה הכי דיפלומטית שאפשר, בלשון המעטה. ב-2009 סיפר אריה בראיון לבילי מוסקונה לרמן את מה שאמר לפקידים במשרד החקלאות, "עזבו, אל תעזרו לי. רק, בבקשה, בבקשה, בבקשה, אל תפריעו לי. תנו רגע לחיות. לנשום".
"למשל," הוא מסביר, "תנו לי להעסיק תאילנדים כי יהודים לא עושים את העבודה הזאת, כי העולם השתנה, כי אני חייתי בבית בלי מזגן. עבדתי כל היום בשדה וחזרתי הביתה. היום אין בן אדם בלי מזגן, אז יבוא יהודי לעבוד ב-20 שקל שעה בחממות בוערות מחום ואחר כך ילך למזגן בבית? אסור להגיד יהודי, אני יודע, זה נשמע לא טוב, זה נשמע גזעני, אבל מה לעשות. היהודים מפונקים, התאילנדים לא מפונקים. מסוגלים לעבוד יום שלם בחממות בלי מזגן".
באיזשהו שלב נמאס לאריה מהבירוקרטיה שפשטה בארץ, בכל הקשור להעסקת עובדים תאילנדים חדשים ומכסות העובדים, אז הוא החליט להקים משתלה ביוון. "מזל גדול," אמר, "שקניתי אדמה ביוון כי להיות חקלאי, אומרת לי המדינה, זה כבר לא נחשב בעינינו. זה כבר לא מקצוע שאנחנו משקיעים בו יותר. וממש לא מעניין אותה, את המדינה, ממה אני אתפרנס… אני הפסקתי לעניין את המדינה הזאת" הוסיף גצלר.
ועוד כמו להכעיס ישב גצלר על קרקע נחשקת בבני ציון – המושב עם האדמות הכי יקרות במדינה. מה לא הציעו לו כדי שימכור את המשק, אבל אריה סירב בתוקף ואמר: "אני לא רוצה למכור אותה בארבעה או ב-14 מיליון דולר לאחד הטייקונים, מאלה שאט אט משתכנים בבני ציון ובבצרה. אני רוצה להיות חקלאי, אני רוצה לקום בבוקר כדי לעבוד"
אסף אבטבי, מדריך הדרים גמלאי
אִישׁ נְעִים הֲלִיכוֹת, בַּעַל מִקְצוֹעַ מְחֻנָּן שֶׁדַּלְתּוֹ הָיְתָה פְּתוּחָה לַכֹּל.
מִשְׁתַּלְתּוֹ הָיְתָה מוֹקֵד עֲלִיָּה לָרֶגֶל לְמַדְרִיכִים, חוֹקְרִים, שַׁתְלָנִים, פַּרְדֵּסָנִים, אוֹרְחִים וְקוּרְסִים מֵהָאָרֶץ וּמֵחוּ"ל – מַמָּשׁ לְכוּלָם.
הָיָה תָּמִיד נָכוֹן לָתֵת עֵצָה, הַדְרָכָה, הַדְגָּמָה וְסִיּוּר בְּמִשְׁתַּלְתּוֹ.
אַרְיֵה הָיָה חָלוּץ בִּתְחוּם הַפִּתּוּחַ הַמְּקַצְּוֹעִי:
חָלוּץ בְּגִדּוּל בְּמֵיכָלִים.
חָלוּץ לְמַעֲבָר לַגִּדּוּל בְּמַצָּע מְנֻתָּק.
חָלוּץ לְמַעֲבָר לַגִּדּוּל תַּחַת רְשָׁתוֹת הֲגַנָּה מֵחֲרָקִים.
חָלוּץ בְּפִתּוּחַ מַצָּעִים קַלִּים, הָרְכָּבוֹת עוֹד וְעוֹד.
אַרְיֵה הָיָה פָּתוּחַ לִשְׁמֹעַ וּלְהַשְׁמִיעַ, שִׁתֵּף פְּעֻלָּה בְּפִתּוּחַ מִקְצוֹעִי וְלָרֹב הָיָה תָּמִיד בְּצַעַד אֶחָד לִפְנֵי.
תַּנְחוּמִים לְיוֹסִי וּמִשְׁפַּחַת גְצָלֶר,
לְמִשְׁפַּחַת הַשַּׁתְלָנוּת עַל עֲנָפֶיהָ הַשּׁוֹנִים.
אִישִׁית אֲנִי חָב לוֹ רַבּוֹת וְזִכְרוֹ יִהְיֶה עִמִּי לָעַד.
דודו קוכמן, מזכ"ל תנועת כפרי האיחוד החקלאי
לפני מספר ימים נפרדנו מאריה גצלר שהלך לעולמו, אך השאיר אחריו מורשת ותרומה למרחב הכפרי.
אריה, שהיה חקלאי בכל רמ"ח אבריו, הקים משתלה לתפארת בבני ציון לגידול שתילי פרי הדר ושתילים לעצי אבוקדו ועוד.
בנוסף על היותו חקלאי, עסק אריה במרבית חייו בתפקידים ציבוריים ובין היתר שימש כחבר הנהלת האגודה בבני ציון ויו"ר האגודה במשך שנים רבות.
לימים, בתקופת המשבר שחוותה ההתיישבות הכפרית היא שימש כיו"ר האיחוד החקלאי ולאחר מכן אף שימש גם כמזכ"ל האיחוד החקלאי וכיו"ר תנועת הנוער של האיחוד החקלאי.
על תרומתו הרבה להתיישבות בכלל ויישובי האיחוד החקלאי בפרט, הוענק לו אות יקיר האיחוד החקלאי בטקס מרשים ובנוכחות בני משפחה ומכרים רבים.
אריה היה צנוע אך דעתן, סקרן להיכרות עם סוגיות חדשות ומאתגרות ואף היה שותף פעיל למאבק הקרקעות, כאשר שימש למעשה כראש מטה המאבק של ההתיישבות על הזכויות בקרקע, מאבק שהסתיים בפסק דין עגום העוסק בצדק חלוקתי. אמונתו בזכויות המתיישבים על הקרקע הניעה אותו למאבק הצודק, מאבק שלצערי טרם הסתיים. כמנהיג שצמח בכפר שיתופי, ישוב המסונף ליישובי האיחוד החקלאי, אריה האמין כי הרכוש והקניין הם של החבר ויש לעגן את מעמדו ברכושו, יחד עם חיזוק האגודה.
גם אם דעתו הייתה שונה, אריה הקפיד תמיד לכבד את הדובר שמנגד ומעולם לא הרים את קולו, אלא ניסה בשיח פתוח להביא לשינוי עמדות או לריכוכן.
לתנועת הנוער של האיחוד החקלאי, שאריה היה ממקימיה, הייתה פינה חמה בליבו והוא עשה ככל יכולתו לסייע לה בשנים הראשונות כשהיא רק נולדה וצמחה. במיוחד היה גאה על כך שצאצאיו היו פעילים בתנועת הנוער בתפקידים שונים ופעילותם זו הסבה לאריה אושר רב.
נזכור אותך אריה כמתווה דרך ומנהיג.
