אלון ארבל החליט לעבור מן הערבה למושב שדי אברהם בחבל שלום, לאחר ששלושה צעירים מבני משפחתו נהרגו במסיבת הנובה, ולאחר שראה את היישובים ההרוסים עד היסוד בעת שירותו כחייל במלחמת "חרבות ברזל" בגדוד מילואים 6261 סיירת גבעתי
"נולדתי בחיפה בשנת 1963 לזוג הורים שלא רצו ילדים." כך התחיל אלון ארבל לספר את סיפור חייו, שלא היה קל, כפי שמסתבר. הוא עבר בילדותו ובנעוריו בין משפחות מאמצות ומוסדות שונים.
עם אחת המשפחות הוא עבר לקיבוץ מסילות, שם למד במוסד החינוכי "גלבוע". כשהמשפחה עזבה את הקיבוץ והתפזרה, עבר אלון למושב נביעות (נואבה) שבחצי האי סיני. שם עבד כטרקטוריסט בחלקות המלונים עד החזרת סיני בשנת 1979. בצבא הוא שירת בהנדסה קרבית ולחם במלחמת לבנון הראשונה.
אלון נישא בשנת 1994 לאילנית והקים משפחה. נולדו לו ולרעייתו חמישה ילדים. בנוסף להם אלון החליט לאמץ ילד, (בן להורים גרושים). "אני הבנתי היטב את הצורך של ילד לגדול בחיק משפחה," הוא אומר. "אילו היו לי יכולות כלכליות, הייתי מאמץ ילדים נוספים ואפילו מקים כפר ילדים." הוא מוסיף בהתרגשות.
אחרי שמונה-עשרה שנות נישואין הוא ורעייתו התגרשו. אז הגיעה בשורה מרה – בנם אבינועם חלה והיה על סף המוות. "שנה וחצי ישבתי לידו במחלקה לאונקולוגית ילדים בבתי חולים," הוא מספר. "לשמחתי אבינועם ניצל כנגד כל הסיכויים והבריא מן המחלה. צברתי חובות של מאות אלפי שקלים בגלל תרופות יקרות, טיפולים ואחזקת בית בשכירות ללא אפשרות לעבוד."
כדי לשלם את החובות הוא מכר את כל רכושו ויצא לעבוד. לאחר שכיסה את החובות ירד אלון לעבוד בערבה. בתחילה גר במושב עידן ועבד בחנות טכנית ב"ערבה סנטר". אחר כך שכר בית במושב חצבה ועבד במוסך במושב.
ב-7 באוקטובר
ביום השבת השחורה פקד אסון כבד את משפחתו. שלושה צעירים בני משפחתו – האחיות שהם ושנהב יעקב ובן דודם ליאל ג׳רפי – נרצחו במיגונית לאחר שברחו ממסיבת נובה ברעים. אבינועם, בנו של אלון, נסע לעוטף יום לאחר הטבח, והצליח למצוא את הטלפון של שהם, בו היה סרטון מצמרר שצילמה שהם כאשר התחבאו במיגונית לפני מותם האכזרי.
"הם קראו לי 'דוד אלון'. הם בטחו בי ותמיד אמרו, שאף אחד לא יכול לפגוע בהם, כי יש להם את דוד אלון," אומר אלון בקול חנוק מדמעות.
בשבעה באוקטובר הוא גויס למילואים בצו 8. "מיד עליתי מהערבה והייתי במילואים במשך חמישה וחצי חודשים. בתחילה נתנו לנו ללון על מזרונים בבתי ילדים בקיבוץ אורים, ולאחר מכן במקומות נוספים, ביניהם אולם הספורט במועצה האזורית אשכול."
ההחלטה לגור בעוטף
"בשבוע השני למלחמה, אחרי שהייתי בקיבוצים בארי ורעים וראיתי את כל ההרס והחורבן מן הטבח הנורא; ריננה בי השאלה – איך האנשים שהיו עדים למחזות האלה יוכלו לטייל ברחובות האלה בעתיד? זה דורש תעצומות נפש שגובלות ממש בעל-אנושיות."
אז הוא קיבל החלטה: "אמרתי לאשתי שזה המקום עבורנו – נבוא לחזק את האנשים והמקומות האלה. אנחנו מסוג האנשים שהאוכלוסייה המקומית פה תצטרך ותרצה, יש לנו מה לתרום. אשתי טו'י (וייטנאמית) היא בעלת תואר ראשון בחקלאות עם ניסיון עשיר בחקלאות ואני בתחום הבנייה, החשמל, האלקטרוניקה וכל סוג של מכונאות."
לפיכך אלון וטו'י רעייתו שכרו בית במושב שדי אברהם בחבל שלום.
לסיום, לאורך כל חייו, שלא היו קלים, פתח אלון את ליבו וביתו לאנשים סביבו. הוא טיפול כהורה במסירות רבה בילדיו עד שבגרו, אימץ ילד ונתן לו בית חם; תמך וגידל את בני משפחתו הצעירים, ששלושה מהם נהרגו בשבת השחורה – ועתה הוא תורם מכישוריו כדי לעזור בשיקום היישובים שנהרסו. אכן יש צורך באנשים כאלו, שמגלים גדולת נפש ועזרה לזולת. אחרי השבעה באוקטובר נוכחנו לדעת שיש בעם לא מעט אנשים מסוגו. יבורכו.
