מתן תומר מקיבוץ גדות, שחגג מסיבת סיום י"ב ב"הר וגיא", מספר על שלוש שנים ללא למידה של ממש. הילה צפריר מדביר מסכמת את 12 שנות הלימוד של בתה "מאירוע לאירוע" והרבה עזרה של מורים פרטיים
באוגוסט מתחיל מתן תומר, 18, מקיבוץ גדות, את שנת השירות שלו בפנימיית טוקאייר לבנים בגילאי 8-18 בסיכון, בקיבוץ בחן. המעבר לעמק חפר יביא איתו גם, בשאיפה, שמיים יותר שקטים, פחות התרעות לנייד, ובלי ספרינטים למקלט ו-Waze משובש. ממקום מושבו בגליל העליון, תומר לא ממש מצליח לדמיין לעצמו עדיין מציאות כזאת.
איך חווית את שלוש השנים האחרונות כתלמיד בתיכון "הר וגיא"? נזכיר שהוא בקיבוץ דפנה, שפונה במלחמה
"מתחילת 'חרבות ברזל' בקושי למדנו אם בכלל, הייתי בכיתה י'. בחצי השנה הראשונה היינו בזומים ובתכל'ס לא למדנו, אחרי חצי שנה למדנו בקפסולות שתי שכבות. המפונים למדו במקומות אחרים ואנחנו, שלא התפנינו, למדנו במכללה בחצור הגלילית שלושה ימים בשבוע, כל יום שעתיים. זה נמשך חצי שנה והיה בעיקר בשביל המפגש החברי וכדי לצאת מהבית".
אחרי שנה, במסגרת הפתרונות המאולתרים שהמועצות האזוריות הפכו מומחיות בהם, עברו ילדי "הר וגיא" ללמוד בצח"ר, שהוא אזור התעשייה של דרום הגליל העליון. כמה קילומטר לפני קיבוץ כפר הנשיא. מוסכים, מפעלים והאנגרים. פחות כיתות לימוד. עד המלחמה.
"שלושה בניינים ענקיים הפכו לכיתות בעזרת קירות גבס, שומעים הכל ומי שיש לו בעיות קשב וריכוז כמוני לא מסוגל ללמוד שנייה", הוא מתאר את החוויה.
"בי"א יחסית למדנו, אבל אני לא הצלחתי להתרכז בשיעורים וזה היה קשה יחסית. בי"ב חזרנו ל'הר וגיא' והיה כיף ומרגש ואז שוב התחילה המלחמה עם איראן ומאז לא באמת למדנו לפי דעתי".
בחזרה לכיתה י' – איך שמרתם על קשר עם החבר'ה המפונים?
"לא יותר מדי. הם הצטרפו בטיולים שנתיים. היה קשה".
נעזרת הרבה במורים פרטיים?
"למדתי מתמטיקה עם מורים פרטיים. עם כל השאר הסתדרתי. זהו, סיימתי עם כל הבגרויות ואני שמח בטירוף, לא חשבתי שאני אצליח".
איך היה אצל שאר החברים שלך?
"רוב החבר'ה עברו בציונים טובים, הם חכמים, אני הייתי על הגבול של לשרוד את זה".
החיים החברתיים התרכזו בגדות?
"חד משמעית. התכנסנו בתוך עצמנו. אני אהבתי את זה כי אני מעדיף שלושה חברים קרובים מ-100 שהם לא באמת קרובים".
אתה יכול בכלל לתאר לעצמך 12 שנות לימוד שבהן לא מגיעים לבית ספר רק כי יש חופש או כי חולים?
"זאת המציאות שלי. אני יודע שיש מבחן עוד יומיים ואני לא יודע אם הוא יתקיים אם תהיה מלחמה עם לבנון או איראן, זה מה שאני מכיר. זה מוזר".
רק כדי לסיים
בני הנוער שחיים בגבולות הארץ חוו שנים מאתגרות. פינוי ארוך מבתיהם במלחמת חרבות ברזל, בית ספר מאולתר חלופי, חזרה – אצל חלקם – אחרי שנה וחצי כאשר לא כל חבריהם ואנשי הצוות שבו, ולפינאלה – "שאגת הארי", כולל "בונוס" של מספר חודשים אצל הצפוניים, בהם לא באמת ניתן היה לשוב לשגרת לימודים.
שש השנים הללו, שאופיינו בעיקר בחוסר שגרה וחוסר למידה רצופה, השפיעו על כלל תלמידי ישראל, גם אלו שחיים במקומות שהיו פחות מאוימים מבחינה ביטחונית.
הילה צפריר, חברת דביר, סיכמה בפוסט פייסבוק מרגש את 12 שנות הלימוד הלא סטנדרטיות של בתה איימי, חודשיים לפני גיוסה לצה"ל.
בסאגת הקורונה הייתה איימי בכיתה ו'. מפח הנפש הראשון שחוותה במערכת החינוך היה ביטול מסיבת סיום ביה"ס יסודי, בלגן שרק הלך והתגבר מאז.
"כמה דברים עברו על הדור שלכם…
טקס סיום כיתה ו’ לא התקיים בגלל הקורונה, בת מצווה חגגנו בזום – הזוי לחשוב על זה היום.
ומאז, מאירוע לאירוע… קורונה, מלחמה, 7 באוקטובר.
הלב עדיין מסרב להבין את גודל האירוע, איך במדינה שאנחנו כל כך אוהבים קרה אסון בלתי נתפס כזה. הלב כואב ועדיין לא נרפא (…).
החטופים חזרו הביתה, והלב קצת אבל ממש קצת הצליח להירגע, אחרי כל כך הרבה אובדן ואבידות כבדות. ואז גם איראן. פעם ראשונה תופסת אותנו בכפכפים, פעם שנייה שוב במקלטים. אין ימים ואין לילות, אין שגרה ואין באמת מסגרות חינוכיות.
ובתוך כל זה — איימי ממשיכה.
לומדת, נלחמת כדי לסיים את הבגרויות, נעזרת במורים פרטיים כי אין באמת ברירה, רק כדי לסיים את י״ב כמו שצריך, כשהלב עדיין עם המדינה שלנו שעוד מחפשת רגע של שקט".
לצפריר, רכזת החינוך של קיבוץ אורים מאז חזרתו מהפינוי, יש שני בנים גדולים, בני 34 ו-31, כך שיש לה בסיס להשוואה בין גידול שני ילדים והבאתם בשלום לקו הסיום הפדגוגי במציאות בסך הכל סבירה, וילדה אחת שאיתה נדרש לנווט במציאות כאוטית.
איך צולחים את זה?
"עם הרבה משברים, הרבה בכי שאין מסיבת סיום של כיתה ו', הרבה הרבה הרבה הרבה בית, שעמום בלתי נדלה. לשמחתנו הרבה דביר השכיל לבנות הרחבה גדולה וזה עיבה את כמות הילדים במערכות שלנו.
"כשאיימי נולדה היו שלוש בנות בקבוצת האם שלה. ובזכות ההרחבה והקבוצה הגדולה הם שרדו את כל התקופה הזאת, מהקורונה ועד לנקודת החזור לבית הספר. יש לנו המון ילדים בקהילה ובתוך קבוצה של 28 ילדים הם יצרו תתי קבוצות (במובן החיובי).
"אגב, עכשיו הם כולם טסים לחו"ל ביחד, הבנים בנפרד והבנות בנפרד כי הגיוסים כבר נכנסים ואי אפשר ביחד – זאת היתה יוזמה פרטית של הקבוצה. גם קבוצת ההורים חזקה וזה מאוד משפיע".
ציינת בפוסט את מה שהורים רבים עושים בשנים האחרונות, נעזרים במורים פרטיים
"השקענו את מירב כספנו כדי שהיא תצלח את הבגרויות. אני באופן אישי הייתי מאוד עסוקה בעבודה בתקופה הזאת כי בניתי את מערכת החינוך של אורים, שזאת לא היתה משימה קלה" (כחלק מעבודתה, צפריר הכניסה לקיבוץ מתנדבי שנת שירות וכעת יש באורים קבוצה של 15 ש"שינים שעוזרים להחזיק את המערכת, ע"ט).
את חוויית הזומים היא מסכמת ככלי לא יעיל.
"זה כלי שנוח לישיבה אצלי בעבודה, אבל ללמידה של ילדים? בדרך כלל הם סוגרים מסכים ומתכתבים ביניהם. אני לא יכולה להגיד שזה נתן כלים ללמידה, ממש לא. מה שהחזיק אותה בי"א-י"ב זה רק מורים פרטיים, טונות של כסף".
היא חוזרת ומזכירה כמה שפר גורלם של הילדים וההורים שחיים בקהילות קיבוציות:
"חלק מהלמידה בבתי ספר היא הרי חברתית. כשהילדים בבית, מה את נותנת להם ככה? אני חושבת שכל זה קשור לאלימות הקשה של הנוער שאנחנו חווים עכשיו בארץ.
"לעצם העובדה שהם חיים בקהילה ובקיבוץ יש ערך מוסף. זה כמובן תלוי ילד ומסגרת. איימי היא מאוד חברתית ותמיד יש בבית המון חברים, מלחמה או לא, אבל ילדים יותר מופנמים משלמים כאן מחיר מאוד כבד וגם ההורים שלהם".
