למה חשוב לדעת את שפתם של המתנדבת השוודית, האהובה הצ'יליאנית והמלצר המצרי. הדי בן עמר מרחיב אופקים
כחצי שנה לפני טבח נתניהו באוקטובר, התחלתי ללמוד ערבית באינטרנט.
זו לא השפה הראשונה שהתחלתי ללמוד ביוזמתי – למעט אנגלית וצרפתית שלמדתי בבית הספר, ורומנית שלמדתי מהבית ומהסבתא, נרשמתי בתקופת התיכון שלי גם לחוג ללימודי צרפתית בשגרירות צרפת בתל אביב. נהגתי לנסוע לשם בקו אוטובוס 30 שהייתה לו תחנה ליד הבית שלי, מיד אחרי שסיימתי את חוג הרכיבה על סוסים בפארק הלאומי ברמת גן.
כי זאת יש לדעת: בפארק הלאומי ברמת גן הייתה בזמנו חוות סוסים, שחיים בר-לב החזיק בה את הסוס שלו וגם רכב איתנו לפעמים. בחווה הזאת למדתי שמי שרוצה לרכוב על סוס חייב גם לדעת לטפל בו ולנקות אותו היטב.
וכך, בסיום הרכיבה, נהגנו להוריד את האוכף ולנקות ולשטוף את הסוס עם מברשות ומסרקות ברזל מיוחדות, ולנקות עם דוקרן מיוחד את החרא שנדבק לפרסותיו. התוצאה של כל זה הייתה שבסיום שיעור הרכיבה עלתה ממני צחנה אדירה של זיעת סוסים וקצת ניחוח מהחרא שלהם.
ככה עליתי לאוטובוס דן קו 30 ונסעתי לשגרירות. לא הייתה לי דקה פנויה למקלחת בין שיעור הרכיבה לבין הנסיעה לשגרירות, ואני זוכר היטב איך נראתה כיתת הלימוד שלי בשגרירות הצרפתית: בפינה אחת של הכיתה, הרחק מאחור, יושב תלמיד תיכון מיוזע, מלא רצון טוב, שאדי ריח עולים ממנו, ובפינה השנייה, קרוב ללוח, מצטופפים כל שאר הכיתה, הכי רחוק ממנו שאפשר, על פניהם הבעה של סלידה, ובינם לביני המון כסאות ריקים שלא מהווים הגנה מכלום, אם להודות על האמת.
בתום הקורס ההוא למדתי שני דברים: א. לדבר צרפתית. ב. לא להתייחס למה שאנשים מתלחשים עלי מאחורי הגב. זה היה הצעד הראשון שלי בחיים כסוציומט.
אחר-כך למדתי שוודית מסדרת ספרי Teach Yourself languages שהייתה מאוד נפוצה אז. חייתי שנה עם מתנדבת שוודית בנח"ל בקיבוץ יד חנה ואחר כך שנה יחד איתה בתל אביב. חשבנו שנתחתן ושאעבור איתה לשוודיה, אז למדתי את השפה מתוך הספר. היום כל מה שאני יודע להגיד בשוודית זה את המשפט הבא:
Jag pratar lite svenska eftersom jag bodde med en svensk flicka två år (אני מדבר קצת שוודית כי גרתי עם נערה שוודית במשך שנתיים).
זה כל מה שאני זוכר, פחות או יותר. זה היה יכול לעזור לי מאוד כיום אם הייתי רוצה להתחיל עם מתנדבות שוודיות בקיבוץ, ואם הייתי צריך משפט פתיחה טוב, אבל אין כיום מתנדבות שוודיות ביד חנה והמקום כבר לא קיבוץ, וחבל שכך. יש פועלים תאילנדים, אבל לא נראה לי שהמשפט הזה יעשה עליהם רושם כלשהו.
אחר-כך למדתי גרמנית.
לא זוכר מה הביא אותי לזה. היות שדיברתי רומנית מהבית, אנגלית וצרפתית מביה"ס וקצת שוודית מלימוד עצמי, רציתי כבר להיות רב-לשוני ואולי גם להבין את הסרטים הפורנוגרפיים, שכולם היו אז בעיקר בגרמנית.
אחרי הגרמנית התחלתי ללמוד ספרדית. זה קרה כשהתחלתי לחזר אחרי חניה, כיום זוגתי לחיים ארוכים, אותה פגשתי בקיבוץ יד חנה. למדתי שהיא ממוצא צ'יליאני ומדברת עם המשפחה שלה בספרדית, אז רציתי להבין אותם.
המשפט היחיד שאני זוכר להגיד היום בספרדית הוא Te quiero שפירושו "אני אוהב אותך", שהוא משפט מאוד שימושי למי שמחזר אחרי אישה דוברת ספרדית ורוצה להראות לה שרגשות של אמת פועמים בו, עד שהוא אפילו עשה את המאמץ ללמוד לומר זאת בשפת האם שלה. סגרנו בינתיים למעלה מ-40 שנות זוגיות, אגב, ואני עדיין אוהב אותה כמו אז ואפילו יותר, אבל לשנינו מספיק כיום שאגיד את זה בעברית. היא מבינה את הרעיון.
כשכבר חיינו בזוגיות ונולדו לנו ילדים, התחלתי ללמוד הולנדית, מאותה סדרת ספרים של לימוד עצמי. זה קרה כשניהלתי את החממות ההידרופוניות לצמחי בית של יד חנה, והקיבוץ שלח אותי למשך חודש וחצי להתגורר בכפר הולנדי ולעבוד בחממת צמחים מתועשת, לא רחוק מאמסטרדם, וללמוד לנהל חממה כזו.
מהלימוד הזה אני זוכר רק לקלל בהולנדית. תסכימו אתי שגם זה עניין חשוב.
והינה, חצי שנה לפני המלחמה, התחלתי ללמוד ערבית, כאמור. נרשמתי לשני קורסים חינמיים באינטרנט. באינטרנט כי זה נוח, וחינמיים כי אני קמצן. כמו כל ישראלי טוב, מה שנותנים חינם – אני לוקח. גם אם אני לא ממש צריך את זה. אבל את השפה הערבית תמיד הרגשתי שאני צריך.
אני חי ביישוב שממוקם בין טייבה, קלנסואה, ביר-סיכה, יאמה, ג'ת ובאקה-אל-גרביה, שם אני עושה את מרבית קניותיי ומשם מזמין את בעלי המקצוע שלשירותם אני נזקק. ניהלתי בשנות ה-80 וה-90 חממה הידרופונית שהפועלים שעבדו בה היו ערבים, רובם מאזור טול כרם, שדיברו ביניהם ערבית ותמיד רציתי לדבר איתם גם בשפתם. אחר-כך נעשיתי קבלן הבניין של הקיבוץ ושוב עבדתי עם בעלי מקצוע ופועלים ערביים ורציתי להבין את השפה. תמיד הסבירו לי שזה חשוב לדו-קיום יהודי-ערבי. ובאמת התכוונתי לכך.
אבל תמיד הייתי עסוק בעניינים רבים ושונים שגרמו לי לדחות את עניין לימוד הערבית שוב ושוב, וכל מה שידעתי היו כמה מילים, פה ושם, וכמה ביטויים, שקלטתי מהאנשים איתם עבדתי.
אז עכשיו, כשיצאתי לפנסיה, החלטתי שהגיע הזמן, וכחצי שנה לפני המלחמה התחלתי ללמוד את השפה ולשנן אותה. והינה, מסתבר שהגיל עושה את שלו, כמו שתמיד אמרו לי, ואחרי חצי שנה שבה אני משנן את המילים והמשפטים בערבית הדבר היחיד שאני זוכר זה את התרגומים לעברית.
וככה, אחרי חצי שנה של לימוד ערבית, אני יודע להגיד בעברית: "האוכל הזה טעים וזול! האוכל הזה לא יקר!" וגם אני יודע להגיד: "שמי הדי ואני גר ביד-חנה! מה שמך ואיפה אתה גר?״
אבל אין לי מושג איך להגיד את זה בערבית. לא זוכר אף מילה.
הסטייק הכי גדול
כשנסענו לאמסטרדם בחודש אפריל בשנה הקודמת, לפני הטבח, מה שנראה עכשיו כמו משהו מיקום מקביל וממציאות אחרת, שיננתי היטב כמה משפטים בערבית, בעיקר את המשפט: "אנא באחכי שווייה ערבי לאכן אנא בתעלם ערבי פי'ל בית". (אני מדבר קצת ערבית כי אני לומד ערבית בבית״).
למה שיננתי אותו? כי זכרתי את אמסטרדם מהטיול הקודם שלנו לפני עשר שנים, ואני עוקב אחרי מה שקורה באירופה, וברור לי שבכל נסיעה לאירופה חשוב היום יותר לדבר ערבית מאשר את שפת המקום.
ובאמת, כשהלכנו בערב לאכול במסעדה ארגנטינית, הסתבר שהמלצר, שמדבר ספרדית שוטפת כאילו זה עתה עלה מארגנטינה, הוא מצרי. הוא חייך אלינו בחביבות כשהבין שאנחנו ישראלים, שהרי גם הוא וגם אנחנו מזרח תיכוניים. בנוסף, זה היה לפני המלחמה, ואז עדיין חייכו לפעמים לישראלים בחו"ל.
אז אמרתי לו את המשפט הזה ששיננתי לפני הנסיעה, והוא מאוד התרגש, וענה לי בערבית משהו שלא הבנתי, והתוצאה הייתה שקיבלתי את הסטייק הכי גדול שהיה להם באותו יום במסעדה, ואני מצידי השארתי לו טיפ כפול.
צדק מי שאמר שדו-קיום הוא דבר חשוב.
