מי מבטא שנאה רבה יותר — הטראפיק ברשתות החברתיות או הטראפיק של הקרונית שבבסיס הדילמה הפילוסופית המטרידה?
הרשתות החברתיות שינו את העולם.
בעת ייסודה של פייסבוק הצהיר מארק צוקרברג שמטרתה היא לאפשר לאנשים למצוא ברשת את חבריהם וליצור חברויות חדשות.
ואין ספק שזה הצליח.
הצליח מעל ומעבר למצופה: כל מי ששנא מישהו או משהו אי־פעם בימי חייו, כל מופרע ומתוסבך, כל בור וטיפש — כל אלו מיד מצאו ברשת את שותפיהם לשנאה, לטיפשות ולבורות, ויחד הפכו לחבורה גדולה ורעילה של טיפשים, בורים, פרימיטיביים ושונאים שמזהמת את כל סביבתם.
רוצה לומר — אנשים שפעם לא היה להם מקום בציבוריות ולא אמצעים ליצור קשר אחד עם השני, מצאו עכשיו את מקומם ברשתות החברתיות כשווים בין שווים.
שווים בין שווים? הרבה יותר מזה.
ולא רק בגלל שכמות הבורים והטיפשים בחברה האנושית מקדמת־דנא גדולה משמעותית משל אנשים נבונים ואינטליגנטים, אלא מהסיבה המסחרית הפשוטה הבאה:
כי מהר מאוד למדו מייסדי ובעלי הרשתות החברתיות שמה שמביא להן כסף הוא הגדלת התנועה ברשת, מה שקרוי בשפה המקצועית "טראפיק", והסתבר שמה שמגביר את הטראפיק הם עימותים.
ככל שהם מחריפים — הטראפיק עולה.
ועם הטראפיק העולה — עולות ההכנסות.
על כן מתוכנת האלגוריתם של פייסבוק לתת עדיפות וקידום לכיתובים ("פוסטים") של מחלוקות ועימותים, וכך הפך הטראפיק לשם נרדף לרגש מזוקק אחד — שנאה.
מעקב שנעשה ב-2015 ברשת הפייסבוק מצא בה 175,000 קריאות לאלימות, ובהן הקריאות הבאות:
"צריך להרוג" — 27,000 פעמים.
"לחסל" — 12,000 פעמים.
"לשבור" — 11,000 פעמים.
"לאנוס" — 9,000 פעמים.
"להשמיד" — 9,000 פעמים.
"לשרוף" — 6,000 פעמים.
"לרצוח" — 4,000 פעמים.
ועוד דומות להן. מאז כל אלו הכפילו עצמם פי כמה.
עכשיו אתם מבינים למה הרשתות האלה נקראות "חברתיות"?
עוינות ושנאה
הרשתות החברתיות שינו את העולם.
זו הייתה תוצאה מובהקת של מה שסיפרתי למעלה, על האלגוריתם החושף את המשתתף לדעות מוקצנות — גם אם אלו דעות שבעיקרון המשתתף תומך בהן.
התוצאה של הופעת הרשתות החברתיות הייתה עלייה דרמטית בהקצנה ובקיטוב בכמעט כל החברות האנושיות בעולם — כל אלו שיש בהן אינטרנט וחשיפה לרשתות, מכל סוג שהוא.
אם פעם הייתה מחלוקת בין צדדים — היום קיימת עוינות חריפה ושנאה.
ובמקביל הלכה ועלתה פוליטיקת הזהויות.
"פוליטיקת הזהויות" משמעותה: אם פעם בחנו את דעותיו של מועמד פוליטי כלשהו, אם פעם היה עניין במצע המפלגה שלו, במה שהוא מציע, ולפי זה החליטו "האם הוא מתאים לנו?", היום העניין היחיד הוא "האם הוא משלנו?".
פוליטיקת הזהויות משמעותה — אם אתה "רק לא ביבי", בהסתברות של 70% אתה אשכנזי, איש מרכז־שמאל, ועם שכר ממוצע ומעלה.
אם אתה ממוצא מרוקאי, בהסתברות של 90% אתה איש "ביבי המלך!".
אם אתה אמריקאי כפרי בור מ"חגורת התנ"ך", בהסתברות של 95% אתה מצביע טראמפ.
ואם אתה סטודנט ניו־יורקי בור, אתה קורא בקול בהפגנה: "מהנהר ועד הים".
ככה זה.
יש לנאמר כאן השלכה על סוגיות מוסריות ואנושיות שידענו והכרנו, והתשובות לסוגיות אלה השתנו לחלוטין.
הראשונה בהן היא דילמת הקרונית.
לחסל חמישה קפלניסטים
את דילמת הקרונית הציגה לראשונה הפילוסופית הבריטית פיליפה פוט ב-1967, וזו היא: חמישה אנשים עובדים על המסילה מבלי שיש להם אפשרות לרדת ממנה. קרונית שאיבדה את הבלמים מתקרבת במהירות לעבר העובדים. אתם יושבים בחדר בקרה ויש לכם אפשרות להפעיל מתג שיסיט את הקרונית אל מסילה צדדית שבה יש רק עובד אחד, שגם לו אין לאן לברוח.
האם תסיטו את הקרונית אל המסילה הצדדית ותצילו את חמשת העובדים במחיר חייו של עובד אחד?
זו נחשבת דילמה מוסרית פילוסופית, שנחלקת בין הגישה התועלתנית, האומרת שהמוסרי הוא מה שמביא יותר אושר לבני אדם, כשברור שהצלת חייהם של חמישה אנשים מועילה לאושר האנושי יותר מהצלת חייו של אדם אחד.
ומולה ונגדה הגישה הדאונטולוגית, שמשמעותה שלפעולה יש משמעות מוסרית הנמדדת בפני עצמה — פעולה שבמקרה הזה היא התערבות בגורל וגרימה יזומה, ובמודע, למותו של אדם אחד מסוים.
מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת דורות של פילוסופים ותלמידיהם שברו את הראש בסוגיה זו, התדיינו והתפלספו, עד שהגיעו ימינו אלה ופוליטיקת הזהויות פתרה את הדילמה.
דהיינו:
תגידו לי מי נמצא על המסילה ולמי הוא מצביע — ואגיד לכם לאיזה כיוון להסיע את הקרונית.
היש פשוט מזה?
רוצה לומר: אם אני ביביסט, ואתם מספרים לי שחמשת העובדים הם ממפגיני קפלן, אפילו אם העובד היחיד במסילה הצדדית גם הוא ממפגיני קפלן — אני משאיר את הקרונית שתמשיך לנסוע ישר, כי עדיף לחסל חמישה קפלניסטים מקפלניסט יחיד.
הדילמה עשויה להפוך לדילמה אמיתית אם תספרו לנבחן הביביסטי שבמסילה הישרה שבה מתקדמת הקרונית עובדים חמישה ממפגיני קפלן, אבל במסילה הצדדית עובד ערבי — נניח איימן עודה מחד"ש או מנסור עבאס מרע"מ.
אני מרחם על הנבחן הביביסטי שייאלץ להיקרע בין האפשרויות.
מצד שני, אין לי ספק שאם במסילה הצדדית הייתם ממקמים את ברק — וכלל אין זה משנה אם באהוד ברק מדובר או באהרון ברק — שוב הייתה הדילמה נפתרת בקלות והנבחן הביביסטי היה יודע מיד לאן עליו לכוון את הקרונית.
אגב, ליהדות לא הייתה כל בעיה עם דילמה כזו — אם כולם יהודים, גם בצד החמישה וגם בצד האחד, הציווי של הצלת נפש אחת מישראל מחייב על פי פסיקת חכמים לנקוט באי־עשייה ואי־התערבות באירוע, שלא להביא במכוון למותו של יהודי.
מצד שני, אם החמישה הם נוכרים והיחיד הוא יהודי — הפתרון לבעיה קל. במיוחד במדינת ישראל המודרנית.
לסכן את שלטון היחיד
ואם נדמה לכם שהסוגייה היא פילוסופית — כלל וכלל אין הדבר כך.
בימינו אלה מדובר בסוגייה מעשית לחלוטין.
שהרי דילמת הקרונית של היום אומרת כך: אם במסלול אחד של הקרונית יש מצב מלחמה תמידי, עם אינספור הרוגים והרס כללי של המדינה, אבל שלטונו של אדם יחיד יינצל במסלול הזה,
ולעומתו: הפניית הקרונית למסילה הצדדית שבה הפסקת הלחימה והפניית משאבים לשיקום, התאוששות ובחירות — תסכן את המשך שלטונו של אותו יחיד, נגיד שהוא ראש ממשלה אלמוני כלשהו,
ברור לכל באיזו מסילה הוא בוחר ולמה הוא עושה זאת.
על כן נמשיך גם הלאה לדהור היישר אל התהום, אל המלחמה וההרס, כשחיילים צעירים ומילואימניקים מבוגרים ואזרחים תמימים ימותו עוד ועוד, אבל במסילה הצדדית יינצל אותו האיש האחד, נקרא לו "הנוכל" לצורך העניין, וימשיך בשלטונו עד קץ הימים או עד קיצה של מדינת ישראל.
מאז השבעה באוקטובר זו המסילה שבה הקרונית שלנו נוסעת.
כולנו מטרה
ואם תהיתם למה ישבנו בממ"דים ובמקלטים, לפחות אלו מבינינו שיש להם כאלה, במשך יותר מחודש ימים, ולמה ראינו סביבנו בתים נחרבים מטילים איראניים, פעמיים במשך עשרה חודשים — תבינו שבמסילה השנייה הגיע שלב העדות של ראש הממשלה, ומה שעלה שם לא נראה טוב, ודומה היה שמצבו במשפט הורע.
על כן חובה הייתה עליו להסיט את הקרונית למסילה הזו שבה ישבנו כולנו בחודש שעבר ונעשינו למטרה, כמו ברולטה רוסית.
אבל במקרה הזה תשכחו מהשם "דילמת הקרונית" — לאיש הזה לא הייתה מעולם שום דילמה בעניין.
