יבול שיא
הרפת והחלב
דר עמי וטורי

ד"ר עמי וטורי, מזכ"ל ארגון כוח לעובדים: בישראל השמאל הוא פייק שמאל

5 דק' קריאה

שיתוף:

השמאל בישראל הוא מרכז; הקיבוצים הם יישובים קהילתיים בורגנים; הממשלה התקמצנה בטיפול בקורונה. ד"ר עמי וטורי, מזכ"ל ארגון כוח לעובדים, משגר חיצי ביקורת ומציע דרך לתיקון. ריאיון

לעתים אני תוהה מה מעצב את השקפת עולמו של אדם: כיצד הוא נעשה סוציאליסט, קפיטליסט, אתאיסט, או אנארכיסט. מה היה מזונו. אצל ד"ר עמי וטורי (חיפאי, 53) האיש שיזם לפני 13 שנים את הקמת ארגון כוח לעובדים ומשמש בו מזכ"ל משותף יחד עם עוד שלושה פעילים – הנהגה קולקטיבית כמקובל במערב אירופה – המזון הראשוני היה שבועון "משמר לילדים"; אחד מעיתוני הילדים שנהגו להוציא בשעתם העיתונים המפלגתיים, במטרה לסמן לדור הצעיר את "הדרך הנכונה".

"לסבתי מצד אמי" נזכר וטורי, "הייתה בת דודה במשמר העמק, שהשפיעה עליה לקנות לאימי את 'משמר לילדים'. אמא שמרה את החוברות וכילד קטן, הן היו חומר הקריאה הראשון שלי. כתבו שם על הסוציאליזם הנהדר כמובן בבריה"מ, וביקורת על ארה"ב. בנוסף, הייתי תקופה קצרה במחנות העולים, כך שלצבא ("חירניק") הגעתי עם השקפת עולם 'אדומה', די מבוססת."

 

סבלות הסבלים

הוא למד לתואר ראשון בכלכלה, כדי "להכיר את היריב" – אסכולת שיקגו ששלטה באקדמיה – אבל היעד המרכזי שלו בלימודים היה הסוציאל דמוקרטיה בסקנדינביה ובגרמניה. לנושא זה הקדיש את  התואר השני ואת הדוקטורט בלימודי ההיסטוריה. "אני היסטוריון כלכלי בדגש על מדינת הרווחה" הוא מעיד על עצמו, אני מלמד תחום זה באוניברסיטת חיפה במשרה חלקית, לצד פעילותי בכוח לעובדים."

הרעיון להקמת ארגון עובדים נוסף לצד ההסתדרות וגם כהתרסה כלפיה, נבט אי-שם בשנת 2006  כאשר עמי וטורי עבד זמנית כסבל בנמל התעופה בן גוריון, כדי להתפרנס כדוקטורנט. הוא מספר: "עמדנו אז בפני פיטורים גורפים בקרב העובדים הזמניים. גילינו כי הוועד בנתב"ג מגמגם בתמיכתו בנו וההסתדרות של עופר עיני הייתה די נגדנו. השבתנו את נמל התעופה לארבעה ימים, מה שנחשב למהלך דרמטי. זה הסתיים בהישגים חלקיים וחוויה אישית מורכבת. יצאתי לפוסט דוקטורט בווינה ושם התחלתי להרהר בהקמת ארגון עובדים חדש, לכשאשוב ארצה. ליאת יקיר – דוקטורנטית במכון וייצמן ופעילה חברתית – דחקה בי לעשות זאת ושידכה ביני לבין עו"ד איתי סבירסקי מן הקליניקה לזכויות עובדים ועם שי כהן מן המכללה החברתית כלכלית, שסייעו לנו בשביתה בנתב"ג. ב-2007 החלטנו להקים את כוח לעובדים: סבירסקי בא עם הידע המשפטי, שי עם המוח החריף ואני עם כוח הגיוס."

הקמת הארגון ענתה כנראה על צורך קיים, אם להתייחס להצטרפות המהירה אליו של פעילים וקבוצות עובדים. כיום יש בכוח לעובדים 17 אלף חברים והוא מייצג 30 אלף עובדים ו-50 ועדים, ביניהם המכללות הציבוריות שכיום שובתות, חלק גדול מנהגי חברות האוטובוסים, כולל מאגד. הארגון מתקיים מדמי חבר (0.6% מהשכר) ומדמי טיפול (כנ"ל) שמשלמים עובדים הנמצאים תחת הסכם קיבוצי ואינם חברים באף ארגון. התקציב השנתי של כוח לעובדים, שאינו מגייס תרומות, הוא שבעה מיליון ₪.

 

יש שמאל, הוא לא בכנסת

עמי וטורי, לא רק מתוקף תפקידו בכוח לעובדים, מעורב בהרבה עשייה ציבורית, בזירה שבישראל נהוג לכנותה "שמאל", אך הוא מבקש לדייק בהגדרת מונח זה. לדבריו, בניגוד להרבה קינות, השמאל בארץ לא נעלם. הוא קיים, אבל לא בכנסת. "יש את כוח לעובדים, יש ועדים בהסתדרות המחויבים לסדר יום סוציאליסטי, יש ח"כים מסוימים, לחד"ש יש סדר יום סוציאליסטי, יש את ארגון יסו"ד (ישראל סוציאל דמוקרטית), שבין חבריו קיבוצניקים ואנשים מתנועות הבוגרים של השומר הצעיר והמחנות העולים. יש כאן מערכת סוציאל-דמוקרטית חד-משמעית שהפרשנים לענייני המפלגות מתעלמים ממנה ומעדיפים את הרכילות בכנסת. יש סוציאליסטים בארץ, אני בעצמי סוציאליסט. הבעיה שמה שקרוי כאן 'שמאל', איננו שמאל. בשיח האירופי ברור ששמאל הוא סוציאליסטי. בישראל מה שמוגדר שמאל, אינו סוציאליסטי."

 

אבל פעם הייתה כאן הגמוניה שמאלית…

"מבחינה היסטורית, היה כאן מעט מאוד שמאל משמעותי. מפא"י התיימרה להיות סוציאל-דמוקרטית, אך בפועל לא הייתה כזו. מפ"ם דאגה בעיקר לסקטור הקיבוצי, עם אחיזה מסוימת במגזר הערבי, לא מעבר לכך. פרס לקח מהעבודה אפילו את היומרה להיות שמאל והעבירה אל המרכז הקיצוני. פרס הוא ממציא המרכז הקיצוני. מה שעניין את מפלגת העבודה הוא המעמד הבינוני הגבוה עם דאגה לענייני הפרט בנושא הליברלי. הייתה לה תפיסה כלכלית נאו ליברלית עם ארומה של פשרנות מדינית.

"מרצ חיה על אותה סקאלה עם ליברליזם חד יותר בנושא הפרט ויותר פשרנות מדינית. זה מצב שהתקבע מאז 1992 ואולי כבר מתוכנית הייצוב של 1985. מאז אין שמאל בישראל. יש מרכז קיצוני ומרכז עוד יותר קיצוני. עם שמאל כזה, אינני רוצה להיות באותה סירה."

לעמיר פרץ הייתה אג'נדה שמאלית.

"הייתה הבלחה של פרץ עם אג'נדה סוציאל דמוקרטית ב-2006. היה לו הישג אלקטורלי יחסי, אבל רוב מערכי המפלגה לא רצו בקו הזה וגם לא במי שהובילו. גם פרץ עצמו עשה כמה טעויות קולוסליות.

"היו גם ניסיונות של שלי יחימוביץ' לדחוף לכיוון סוציאל דמוקרטי, אך ככל שזה הצליח, כך הלך הקהל של העבודה לכיוון מפלגות המרכז הקיצוני. כשפרץ ניסה לחזור על המודל הזה ב-2019, המון אנשים חיכו בצד לכישלונו, כדי לקרוא: 'אמרנו לכם'. המיזוג עם מרצ היה קבורת חמור של הניסיון הזה. יש נסיבות רחבות יותר לכישלון הזה. הן, כמובן, גם באחריותו של פרץ."

 

להתחיל מאפס

"הוואקום הזה הוא גם הזדמנות", מסביר וטורי. "צריך להתחיל מאפס. כמו שכוח לעובדים צמח מאפס והפך לגורם משמעותי, שגם משפיע על ההסתדרות לטובה, כך נחוץ להקים מפלגה בעלת סדר יום סוציאל דמוקרטי שתמשוך את המערכת לכיוונה. יכול להיות לזה פוטנציאל אלקטורלי גדול. אין צורך בשמות נוצצים, אלא בעבודת שטח ארוכת טווח. אני מאמין מאוד בתהליכי בנייה כאלה."

איפה הקיבוצים בפאזל הזה?

"התנועה הקיבוצית, למעט חריגים, היא תנועה של יישובים קהילתיים בורגנים. מה הקשר בין קיבוץ מופרט לסוציאליזם? זה לא קשר שאני מסוגל להבחין בו. לאגד עובדים במפעלים קיבוציים, זה לא יותר קל מאשר במפעלים פרטיים. ההנהלות דומות בהתנגדותן. ניסינו יחד עם ארגון קו לעובד לארגן את העובדים בחקלאות. זה לא הלך. לעובדים היו חששות…"

ביקורתו של וטורי על השמאל בישראל, לא פוסחת על המפגינים נגד נתניהו ובעיקר על תוכן המחאה. וטורי: "המסרים של הכוחות הבולטים במחאה נגד נתניהו – שגם אני רוצה שילך – הם אותם מסרים שעליהם בזבזנו שלוש מערכות בחירות ב-2019. 'רק לא ביבי' זה לא אג'נדה. זה הפך לסוג של גירוש שדים וזה לא עובד. אין לי מושג מהם רוצים לעשות לאחר גירוש השד. זו אחת הסיבות שאינני שם. ברור שההתנהלות של נתניהו והרטוריקה שלו מפריעה להם, אבל מבחינת השמאל, אין לזה תוחלת. ההישג יכול להסתכם בהקמת מפלגת ימין 'נקיה' של ליברמן, לפיד ובנט, ואינני יודע מה יותר מפחיד.

 

"אם מחר בבוקר יש בחירות, יהיה לי קשה להחליט. אני יודע מה צריך לטווח הארוך וככל שהזמן עובר, כך מתחדדת אצלי יותר האלטרנטיבה. מעמד העובדים הישראלי מיואש ואיננו מצביע, או שהוא מצביע עבור מפלגות שלא יעבדו בשבילו, כמו הליכוד וש"ס. המעמד הזה זקוק למפלגה. זה צריך להיעשות לא בטווח הקצר, אלא בתהליך דומה לזה שהיה בהקמת כוח לעובדים".

 

קמצנות בימי קורונה

עמי וטורי נוהג לפרסם את דעותיו בעמוד הפייסבוק שלו. בין היתר גם לגבי התנהלות הממשלה מול מגפת הקורונה בתחום הכלכלי-חברתי שהיא, לדעתו, קטסטרופלית. "המדינה", הוא מסביר, "הכניסה את היד לכיס מאוחר מדי ובקמצנות, לאחר שהסוסים ברחו מן האורווה. ישראל היא אחת הבודדות מקרב מדינות ה-OECD שלא בחרו במודל הגרמני – הסדר שבו העובדים ממשיכים לעבוד וקבל שכר מופחת מן המעביד כשהממשלה 'משלימה חוסרים'. כך נהגה אפילו בריטניה השמרנית. הדבר מונע הוצאת עובדים לחל"ת שהיא אבטלה לכל דבר, ללא כל ודאות לגבי העתיד. לסגר יש מחירים כלכליים עצומים ולא נכון שבאי כניסה אליו, היו נגרמים יותר נזקים. אינני בטוח שבמדינות שהטילו סגר, הייתה פחות תמותה. אווירת חירום ופאניקה היא כלי פוליטי חביב על פוליטיקאים בארץ. זה לא שאין ממה לדאוג, אבל לא צריך ליצור פאניקה.

"בנוסף, נכנסנו למשבר עם מערכת רווחה רעועה, עם כלכלה עתירת פערים, עם שוק תעסוקה לא יציב ועם פקידי אוצר שאומרים: 'לחסוך ולא לשחרר'. יש לומר שביבי, גם אם באיחור, הצליח להכריח את הפקידים להכניס את היד לכיס. הוא ושר האוצר, לא מתים על מערכת שתוציא כסף ציבורי ושתתן כוח לעובדים, אבל שניהם מודעים לכך שאסור להרעיב את הבוחרים, אז הם משליכים להם את המינימום ההכרחי."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ובעיקר פשוט לא מתאים… השר ברקת הציג את הרפורמה של "מה שטוב לאירופה" ביוני 2023. שוב חזר על הבטחות דומות ל"הכנסת תחרות אמיתית", ל"הפחתת יוקר המחיה" ול"הורדות מחירים". הבטחות סרק המוכרות מ"רפורמות" קודמות. הרפורמה
2 דק' קריאה
״פורום מרכזי המשקים בגולן״ המתכנס באופן קבוע אחת לחודשיים ומהווה את הבסיס המרכזי בהנהגה החקלאית בגולן, התכנס לאחרונה בהרכב מרשים של כ-20 משתתפים, בחוות היישום וההכשרה שבאבני איתן, המנוהלת תחת היחידה לחקלאות וחדשנות שבמכון
< 1 דק' קריאה
‏משרד החקלאות וביטחון המזון והמשרד להגנת הסביבה, מפרסמים נוהל תמיכה בהשקעות בתשתיות לטיפול בפסולת חקלאית בהיקף תמיכה של 42.5 מיליון שקל השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן: "התמיכה של המשרד להגנת הסביבה היא חלק ממהלך
2 דק' קריאה
לראשונה לשנת 2024, נפתחת האפשרות לחקלאים שטרם מחזיקים היתר להעסקת עובד זר בחקלאות, להגיש בקשה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", חקלאות ישראל נכנסה למשבר כוח האדם הגדול ביותר מאז קום המדינה, זאת בשל עובדים שגויסו
< 1 דק' קריאה
רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן