היא הגיעה למשאבי שדה עם משפחתה מברית המועצות ב-1991 במסגרת בית ראשון במולדת. היום היא מנהלת התכנית מטעם הסוכנות היהודית ועוזרת לעולים שברחו מרוסיה ומאוקראינה להקים פה את ביתם
ילנה קוברסקי (משאבי שדה), מנהלת ה תכנית "בית ראשון במולדת", המשותפת לסוכנות היהודית ולתנועה הקיבוצית, זוכרת היטב את ה-24 בפברואר 2022, יום הפלישה של צבא רוסיה לאדמת אוקראינה. "כשהחלו להגיע הידיעות על הפלישה", היא אומרת, "היה לי ברור שחלק מיהודי אוקראינה יגיעו לארץ, ושתהיה לנו, כאחד מהגופים קולטי העלייה, הרבה עבודה".
עד השבוע שעבר הגיעו ל תכנית 12 משפחות מאוקראינה, שאליהן התווספו 28 משפחות מרוסיה שעלו עם פרוץ הקרבות. שני שלישים מהעולים נמצאים בקיבוצי הצפון במטה אשר, בעמק יזרעאל ובעמק הירדן, ושליש ברמת נגב בדרום. קיבוצים רבים נרתמו למשימת הקליטה ובהם: יחיעם, אשדות יעקב מאוחד, חוקוק, בית זרע, משאבי שדה, רביבים, גשר הזיו, לוחמי הגטאות, כפר מסריק, עין המפרץ ובית העמק. לחלק מהקיבוצים יגיעו העולים השבוע ובשבועות הבאים.
כשקוברסקי נשאלת מה נדרש מקיבוץ כדי לקלוט עולים במסגרת בית ראשון במולדת, התשובה הראשונית שלה חדה ותמציתית: נדרש קודם כל רצון ונכונות. "זה התנאי הראשון", היא מציינת, "והתנאי השני הוא שיהיה חבר קיבוץ שאכפת לו מהנושא הזה. כשיש מישהו כזה אז הוא ימצא בקיבוץ דירה או שתיים, של חדר או חדר וחצי, יצייד אותן במינימום הנדרש: ריהוט מינימלי, מקרר, פלטה חשמלית, ויהפוך עולמות שהילד של העולים ייקלט במערכת החינוך, גם כשהיא מפוצצת ואין בה מקום".
צריך שיהיה אחראי על התכנית מטעם הקיבוץ?
"כן. זה אותו אדם אכפתי שאני מדברת עליו. אנחנו יודעם שהכול קם ונופל על אדם במקום הנכון. ברגע שיש אדם כזה, הוא יגיע למזכיר ולמנהל הקהילה, יגיע למערכת החינוך, יקשר בין כולם, ידאג שהחשמלאי יבוא לבדוק את החשמל בבית של העולים, שהאינסטלטור יבוא לבדוק שיש מים בשירותים, והוא ידאג לדבר עם העולים וללוות באופן צמוד את המשפחה או המשפחות שיגיעו. אנחנו נהיה אלה שיפנו את המשפחה לאותו קיבוץ".
גם משפחות מאמצות זה תנאי לתכנית?
"זה לא תנאי. משפחות מאמצות זה בונוס, שממנו נהנים גם משפחות העולים וגם המשפחות הוותיקות הקולטות".
מהמשפחות שהגיעו אחרי פרוץ הקרבות ונקלטו בקיבוצים במסגרת התכנית, שומעת קוברסקי רק שבחים. "בביקורים שלי אצלם התרשמתי שהם נקלטו בצורה מעולה. הם מרגישים שהם נמצאים בגן עדן. 40 המשפחות שנקלטו מאז תחילת הקרבות, התווספו ל-270 המשפחות שכבר נמצאות בכל הקיבוצים עוד לפני המלחמה".
קליטה של פליטי מלחמה שונה מקליטה רגילה?
"בהחלט. הם באים עם מטען רגשי מאוד קשה. מאוקראינה ברוב המקרים מגיעות נשים עם ילדים, בלי בעלים, וזה מאוד קשה להן. זה קשה גם רגשית, כי הן דואגות לגברים שנשארו באוקראינה, וזה קשה גם פיזית להסתדר לבד עם הילדים. זה מצב ממש לא פשוט, ואנחנו משתדלים להקל עליהן ככל הניתן".
הן מסוגלות להחליט אם להישאר בארץ אחרי התכנית?
"הן מאוד מתקשות לענות על השאלה הזאת. הן לא יכולות להחליט כרגע. אני חושבת שכל אדם במצבן לא היה יכול לקבל החלטה. הרי ההחלטה להישאר או לחזור לאוקראינה, מורכבת מהרבה מאוד מרכיבים שקשורים למצב שם ולמצב פה. התפקיד שלנו הוא לגרום לכך שהן לא ירצו לחזור, ושהבעלים שלהן יבואו לישראל בעקבותיהן. זה התפקיד של התנועה הקיבוצית ושל הסוכנות היהודית, אבל בסופו של דבר העולים הם אלו שמקבלים את ההחלטה".
מה את שומעת מהעולים מרוסיה על המניעים שלהם לעלות עכשיו?
"הם אומרים שהם לא מוכנים יותר לסבול את הדיקטטורה של פוטין. הם חוששים שרוסיה תיכנס עכשיו למצב של גרמניה הנאצית יום לפני מלחמת העולם השנייה. מבחינתם העלייה לארץ היא החלטה ברורה, מתוך כוונה להישאר פה".
על בשרה
ילנה (60), נשואה ללב, ואם לשלושה: אסיה (35), דוד (27) וסימה (25), מכירה את בית ראשון במולדת מכל צדדיה. היא ומשפחתה הגיעו למשאבי שדה שבנגב כעולים מברית המועצות לשעבר, הרבה שנים לפני שמונתה למנהלת התכנית מטעם הסוכנות היהודית. היא הגיעה עם בעלה ובתה הבכורה לישראל בינואר 1991, היישר למלחמת המפרץ הראשונה ולאזעקות שתפסו אותן כבר בנתב"ג ולאחר מכן כשהתארחו במשך שבוע וחצי אצל קרוב משפחה ברחובות. לאחר זמן קצר הגיעו למשאבי שדה במסגרת התכנית, ולאחר שזו הסתיימה התקבלו לחברות בקיבוץ. ילדיהם הצעירים, דוד וסימה, הם צברים ובני משק.
"אחרי שהתקבלנו לחברות עשיתי קריירה מגוונת", היא מספרת, "התחלתי מהעבודה במטבח, אחרי זה עבדתי בגנון, אחר כך הייתי מזכירה במפעל שגיב לברזים כדוריים, ובהמשך אחראית על הייצור במפעל, ואז יצאתי לשליחות בארגנטינה מטעם הסוכנות היהודית. הייתי שליחת עלייה במשך שלוש שנים, והייתי שם עם כל המשפחה".
איך הסתדרת עם הספרדית?
"אני אמנם ממוצא רוסי, אבל המקצוע שלי היה גם מורה לספרדית. הספרדית שלי היא ברמת שפת אם, וחוץ מזה אני גם דוברת אנגלית".
היא הייתה עם המשפחה בשליחות בארגנטינה מ-2002 עד 2005, ולאחר ששבו לקיבוץ נקראה קוברסקי לסוכנות ב-2007 והתבקשה לקחת על עצמה את ניהול התכנית "בית ראשון במולדת" שנוצרה בתנועה הקיבוצית אך נסגרה מסיבות שונות ונפתחה כעבור שנה במסגרת הסוכנות היהודית. "זכיתי במכרז ומאז אני מנהלת את התכנית".
ספרי על בית ראשון במולדת. איך נוצרה התכנית ומה נכלל בה?
"התכנית נוסדה ב-1989 על ידי חברים ותיקים בתנועה הקיבוצית ובהם גרשון קסטל (יפתח), איתן שדה (גדות), משה שוק (עין השופט), שזיהו את גל העלייה מברית המועצות לשעבר העומד לפרוץ, ורצו שהתנועה הקיבוצית תיקח בו חלק. זה היה בתקופת המשבר בתנועה הקיבוצית והעזיבות הגדולות, כך שהיה דיור זמין בקיבוצים והקיבוצים רצו משפחות צעירות חזקות. היו כאלו שהטילו ספקות בהצלחת הרעיון. הם אמרו שהאנשים שברחו מהקומוניזם בברית המועצות, בחיים לא ירצו לחזור לקומוניזם בארץ. הם טעו. הרבה מאיתנו רצו את התמיכה של הקהילה, את ההרגשה שהם לא לבד, את הגב שהם מקבלים מהקיבוץ, ואת החינוך הטוב לילדים והאפשרות שלהם לפתח קריירה. אנחנו הערכנו את זה מאוד".
בעצם מהות התכנית היא לאפשר נחיתה רכה בארץ.
"בדיוק. היא מאפשרת נחיתה רכה בארץ, ולימודי השפה העברית בסביבה דוברת עברית. משרד העלייה והקליטה מממן לכל העולים, ללא יוצא מן הכלל, סיוע כספי במהלך חצי השנה הראשונה שלהם בארץ שנקרא סל קליטה. סל קליטה נועד לממן את שכר הדירה, עלויות החינוך, הכלכלה וכו'. לא מדובר בהרבה כסף, אבל אם הקיבוצים מוכנים לרדת קצת בעלויות השכירות והחינוך, הסכום הזה מאפשר לעולים לכלכל את עצמם במשך חצי שנה ולשבת ללמוד עברית ברמה הכי גבוהה שהם מסוגלים. חצי השנה הראשונה בתכנית מוקדשת כולה ללימודים. אנחנו אומרים להם שכל מילה חדשה שהם ילמדו בעברית, תוסיף להם שקל למשכורת כשהם ייצאו לשוק העבודה. אנחנו רוצים שהם ייצאו עם ידע מספיק בעברית, כדי לחפש עבודה במקצוע שלהם או קרוב למקצוע. אחרי חצי שנה הם עובדים במשך חצי שנה נוספת עד לסיום התכנית כעבור שנה. גם אם הם לא מוצאים עבודה במקצוע, אנחנו מעודדים אותם להתחיל לעבוד בקיבוץ בכל עבודה, כדי שיוכלו להתפרנס ולחיות עוד חצי שנה בסביבה דוברת עברית. ככה גם אני התחלתי. בחיים לא עבדתי במטבח או בחדר אוכל ברוסיה, ולא כמטפלת בגנון. בכל זאת לקחתי את מה שהיה להציע לי, והתקדמתי עם הזמן לדברים אחרים".
מכים שורשים
במשך 33 שנות קיומה של בית ראשון במולדת, ההערכה היא שנטלו בה חלק כ-55 אלף עולות ועולים, שנמצאים כיום בכל מקום כולל בכנסת ובממשלת ישראל. שר הבינוי והשיכון, זאב אלקין, הוא בוגר התכנית לאחר שעבר אותה בכפר עציון עם עלייתו מאוקראינה. בוגרי התכנית השתלבו גם במגרש הפוליטי, וגם בעולם העסקי והציבורי. רבים מהם משמשים כיום כמנכ"לים של חברות גדולות, אחרים הם בעלי עסקים, חלקם עורכי דין, ורבים מהם השתלבו בעולם הרפואה. "בכל בתי החולים בארץ יש בוגרי התכנית", מציינת קוברסקי, "כי אנחנו מקיימים בכל שנה בקיבוץ מרחביה, מיזם מיוחד עבור רופאים שעלו מחבר המדינות. התכנית שלנו הוציאה 180 רופאים במשך עשר שנים, שעכשיו מטפלים בנו בכל בתי החולים בארץ".
כמה נשארו בקיבוצים?
"בדור שלנו, כשהקיבוצים עוד קלטו לחברות, אז בכל קיבוץ יש לפחות משפחה אחת של בוגרי בית ראשון במולדת שהתקבלו ונשארו חברי קיבוץ. בחלק מהקיבוצים יש כיום בין שמונה משפחות ל-15 משפחות של בוגרי התכנית. לדוגמה, במשאבי שדה, שהוא קיבוץ בינוני, אנחנו שש משפחות של בוגרי התכנית. ברביבים, שהוא קיבוץ גדול יותר, יש תשע משפחות של בוגרי התכנית".
לילנה קוברסקי חשוב מאוד לספר על כמה חברות וחברי קיבוצים, שלקחו על עצמם לטפל בעולים במסגרת התכנית והם עושים זאת בהתנדבות מלאה. כשהיא מדברת עליהם אפשר להרגיש את הברק בעיניה. "מה שאני והצוות שלי עושים הוא חשוב", היא אומרת, "אנחנו מפיצים מידע על התכנית בקרב העולים, מקבלים מהם פניות, בודקים למי זה מתאים ולמי זה לא מתאים, משבצים אותם לקיבוצים, ואחר כך באים לבקר ולבדוק איך אנחנו יכולים לעזור לקיבוצים ללוות אותם. אבל העבודה הכי חשובה נעשית בקיבוצים עצמם על ידי מתנדבים, שכל האחריות נופלת על כתפיהם. חביבה מנדל, פנסיונרית טרייה ממשאבי שדה, היא אחת מהם. היא עבדה במשך 40 שנה בבית החולים סורוקה בבאר שבע כטכנאית שמיעה, ולקחה עכשיו על עצמה את הטיפול ב-14 משפחות עולים. זה למעשה שתי משרות מלאות, והיא עושה את זה בהתנדבות. אם יש אנשים שאני מורידה בפניהם את הכובע, אלו המתנדבים שמטפלים בעולים בקיבוצים. בגל הנוכחי של המלחמה הגיעו ליחיעם 18 משפחות עולים, ומטפלות בהן שתי נשים נפלאות, יאנה שווץ ואלה הרשקו. זה מטורף. יש שם 35 ילדים, שכל אחד מהם זקוק לתשומת לב. צריך ללוות כל ילד לגן, לבית הספר לחינוך הבלתי פורמלי. כשקיבוץ קולט 18 משפחות של בני משק – שגדלו בקיבוץ ומכירים בו כל אבן, מסתדרים מצוין ויודעים למי לפנות בכל דבר – גם זה מהווה זעזוע לקיבוץ, ופה מדובר ב-18 משפחות שהם כמו ילדים שעוד לא יודעים לאן ללכת ומה לעשות בכל דבר. כל דבר צריך להסביר להם. בעיניי מה שעושות האחראיות ביחיעם וכל שאר המתנדבים של התכנית זאת גבורה. אין לי מילה אחרת לתאר את זה".
חברי קיבוצים שהתכנית הזו לא קיימת אצלם יכולים גם לסייע בקליטת העולים?
"בוודאי. אנחנו נשמח לכל עזרה. אימוץ משפחת עולים, הבאת ציוד לעולים, הסעות לעולים, ליווי למוסדות למילוי מסמכים, יש מיליון דברים שבהם אפשר לעזור. כל עזרה תתקבל בברכה".
