האודיסאה של בארי או: רק רציתי לקצר את הדרך 

יש רגעים שבהם ההרגל לוקח אותך למקום כלשהו, והראש מתנגד, ואומר שאי אפשר. כל עצירה כזו נחרטת ונשמרת בזיכרון, ובכל זאת, לוקח זמן עד שההרגל דוהה ונעלם

ממחסן הבגדים (מוסד אנכרוניסיטי שעדיין קיים אצלנו) לחדר האוכל הייתה לנו דרך קיצור. היא עברה דרך מעבר מקורה שפונה בצריף הגדול והיפה של חדר האוכל הישן. מצידו האחד היו המתפרה, "הקניון" (חנות בגדים עם ה' הידיעה הקיבוצי), ומצידו השני הגלריה וחנות עבודות "שי לי" של הגיל השלישי. על מה שהיה מצידיו, נכתב גם נכתב, אבל על המעבר המקורה מה היה כבר לכתוב? שמדי פעם עמד בו סטנד בגדים למכירה, ופה ושם עציצים או תמונות?  

לא חשוב שגם אני לא ממש זוכרת מה היה בו. מה שרציתי לומר הוא שמכל הצריף וזיכרונותיו ההיסטוריים, והיו, מה שחסר ממנו יותר מכל הוא המעבר, שבו השתמשנו הכי הרבה. 

דרמטיות של גרוטאות 

הצריף נשרף ועלה באש כולו. בגלל יושנו נראה לי הצריף דליק עד כדי כך שהמחבלים רק זרקו עליו גפרור והמשיכו לרוץ, אם כי סביר שהתאמצו קצת יותר. מה שנותר מהצריף היו שלד ברזל מעוקם, שלא ידעתי על קיומו, ומנועי מכונות תפירה מפוחמים. ובכל פעם, מאז שחזרתי לבארי, כשרציתי ללכת מחדר האוכל למחסן, שלח ההרגל את רגליי, או לפחות את עיניי, לגרם מדרגות שהוביל למעבר, שהיה חסום בסרטים אדומים-לבנים. אחר כך פינו את חורבות הצריף שנשרף עד היסוד. כבר לא היה צריף שבתוכו מעבר, אלא שטח פנוי שאפשר היה לעבור בו – ולא עברתי. 

לפני שבוע בערך אמרתי לעצמי, למה לא? ועברתי גם שם וגם במקום אחר, בו היה מבנה בו גרנו בכיתה ד׳. זה היה מוזר, שהמעבר היה משהו שאני צריכה להרשות לעצמי. לא גראונד זירו בו נמחק הכול. לא אדמה חומה, אלא אפורה, לא ממש חצץ, אולי רסק בלוקים. בתוכו מוחלקים והדוקים חתיכות ניילון, פלסטיק, בד ברזל ועץ, משברי הדברים שפעם הייתה להם מהות. עכשיו, אם ניתן להגדיר אותם בכלל, הכי קרוב להגדירם הוא לנקוב בצבעיהם, בגודלם, ובשמות חומריהם. שברי הפלסטיק בלטו יותר בזכות צבעיהם המלאכותיים, שלא מתחברים לשום דבר טבעי שאנחנו רואים סביבנו, והשאר בגלל חומריותם השונה מהמצע. 

הקרקע תחתי הייתה מסד מרוכז של חומריות, מהסוג שארכיאולוגים מחפשים בה רמזים ומנסים להרכיב ממנה מציאות, שלא תינתן לעולם להשלמה מלאה. נדמה שמה שעבר על הקרקע הזו צריך היה לקרות בכמה דורות לפחות, לא בשעות מספר. כך, לא פחות מדרמטיות של גרוטאות, שחור ואפר – נראה חורבן.  

המציאות קודם הייתה, ככל מציאות, מעין קליידוסקופ של רסיסי חוויות, שחשיבותם שווה באופן מוזר. העניינים השוליים והמהותיים ביותר פוגשים אותנו באותה עוצמה, ורק אחר כך אנחנו עוצרים למיין ולסדר אותם. מזכיר לי את הניתוח של אוארבך (מחשובי חוקרי הספרות) שאמר שבאודיסאה אין סדרי עדיפות לחשיבות הנושאים, והם זוכים לטיפול שווה.  

מכונת הכביסה בקומה 8 סיימה, בואו לקחת 

קבוצות הווטסאפ הפתוחות של בארי מתנהלות כך. בין הודעה אינפורמטיבית אחת לאחרת עולה משהו נוגע ללב של בן משפחה שכולה, מאבק החטופים, תרומה, קריאה לעזרה, הערה פוליטית שמתפתחת לוויכוח קטן, אל תחפרו בבקשה, אירוע לילדים, מי צריך את הספה שלי שיצאה לא בגודל שרציתי? איך מדליקים את כירת החשמל אצלי? (תפתחו את ברז הגז, עונה ברצינות מישהו), מתי יגיעו החבילות, יש תרומת נרקיסים, והשוס בעיני – שהחל במלון דוד, אך כקלסיקה טובה באמת – לא ייגמר לעולם: מכונת הכביסה בקומה 8 סיימה, בואו לקחת. ההודעות האלה ניחמו אותי, אפילו בחו״ל.  

זאת מציאות משתנה, נושמת, שמרחפת לה סביבנו כמו עלעול, לפעמים מבלבלת ומסתירה את הדרך, אפשר לדייק ולומר שבדרך כלל, ושככה אנחנו חיים, גם כפרטים וגם כקהילה. עכשיו דמיינו לעצמכם שמישהו או משהו מפילים את הענן הזה ארצה, דורסים, רומסים, משטחים ומהדקים. ובעיני הענן הרמוס נראה כמצע החורבן האפור עליו קיצרתי את דרכי, שרוע בין מדרכות, בתים ודשאים. 

דרום צהוב 

משפחה שחשבה שהיא עושה טוב לעולם בכך שהיא מסתובבת בין בתים הרוסים ונטושים ו"איך מגיעים למוצב התצפיתניות?". דרום צהוב בעיצומו 

 שוב אנחנו עומדים בכיכר סעד, במסגרת "דרום צהוב", בה אנחנו רוצים להנכיח את עצמנו בדרום. השלטים, הסרטים, הבאנרים והכסאות שנמצאים בכל מקום הם לא אותו דבר ולא נושאים את אותו מסר בלי האנשים, ואנחנו רוצים להנכיח גם את ההפקרה שהופקרנו, ואת התקווה לעולם (או לפחות למדינה) בלי מלחמה.  

הרבה מגיעים לעוטף בימי השבוע ובשבתות יפות. תיירות "ג׳חנון וחורבן" קוראים להם. אפשר היה לקרוא להם גם "רוגעל׳ך וחורבן", הם לא מייצגים עדה מסוימת, אבל הרעיון קולע, כמערבבים את הבלתי ניתן לערבוב. כבר עמדנו הרבה בכיכר הזאת, בעקבות מישהו שקם עם פרוץ ההפיכה המשפטית והרים בה דגל. עכשיו מתנהגים העוברים ושבים אל הצהוב וההפקרה אחרת מאשר לדגלים הכחולים ומודעות הדמוקרטיה. היו צופרים בעידוד או צועקים אלינו קריאות גנאי. עכשיו עוברים בשקט, ואני חושבת לעצמי שזה עם בדכדוך. לפי התגובות כולם בעד החזרת החטופים, ונראה גם שלרוב נמאס מביבי.  

עמדנו שם כוותיקי מלחמות, חברים למאבק, והשאלה אם לצאת מאחורי גבינו. אם יש סיכוי, תועלת או תקווה – השאלה לא רלוונטית. יצאנו, אנחנו יוצאים, ונצא. עצרו לידנו גם לשאול, כמו ב"דרום אדום", איך מגיעים ל… אבל הפעם לא איך מגיעים לאתר פריחה כלשהו ("ומה מצב הכלניות?") אלא למוצב התצפיתניות, למגרש המכוניות בתקומה או לנובה. צעיר עצר לידינו ואמר בהתלהבות שבא במיוחד מהצפון כדי לראות ולהזדהות. אמרתי לו שלא יבוא לבארי, שסגור.  

חשופים לביזה 

מזכיר לי שקצת אחרי שחזרתי לבארי קיבלתי ווטסאפ ממישהו לא מוכר שהודיע לי בהוד והדר שהחליט לכבד אותנו בנוכחותו, ושנדאג לו לביקור. הפאתוס והשפה הגבוהה שלחו אותי לגוגל שמא פספסתי משהו. ואכן, גוגל העלה תחת אותו השם, כבן 40, עם מספר התארים הגדול ביותר ששמעתי עליו אי פעם, במנעד נושאים רחב כנ״ל, התרשמתי ושאלתי את הפונה אם הוא האיש, והוא אמר שלא. סתם עוד לא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.  

בעליה לרגל אצלנו כלולה גם החפצה. בהחפצת אדם רואים את החיצוניות ולא מתייחסים לנפש, כך קורה גם לגבי קיבוץ. באים לחוויה, ולא רואים את הנפשות החיות ביישוב, שהוא ביתן והפלישה אליו מפריעה, ולו רק מעצם היותה פלישה.  

מישהי מבארי סיפרה השבוע איך פגשה משפחה, שסיפרה לה בגאווה שניצלה באג בתחבורה הציבורית, והצליחה להסתובב בבארי באין מפריע. עכשיו אנחנו צריכים למצוא פתרון לבאג, בתקווה שלא יפגע בתחבורה הציבורית אלינו, והכול בזכות משפחה שחשבה שהיא עושה טוב לעולם בכך שהיא מסתובבת בין בתים הרוסים ונטושים, שחשופים לביזה, (כולל "מזכרות") ופוגעת בפרטיות בעליהם, או קרובי משפחות הנרצחים. היא בוודאי תפרסם גם את השיטה החדשה בין החברים. תודה רבה!  

אחרי כמה שעות מוצלחות על הכביש חזרתי הביתה. מעבר למחסום הכניסה לבארי היו השקט והצמרות הירוקות. לרגע היה מוזר להתרגל לפער בין הפנים לחוץ.