הלקסיקון הישראלי רווי במשפטי מפתח על החשיבות שמיוחסת להקרבה למען האומה אך נראה שבשנים האחרונות גוברת הספקנות לנוכח ה״נוסחה״ הטרומפלדורית הקלאסית
ככל שהכותרת נשמעת מתריסה, היא ביטוי לשאלה הנשמעת כיום ברחוב הישראלי, לנוכח התמשכות המלחמה ברצועת עזה ובצפון המדינה, לנוכח חוסר הבהירות באשר למטרות הסופיות של ״היום שאחרי״ ולנוכח מספר החללים מקרב הלוחמים.
הד לכך ניתן למצוא בראיון הטלוויזיה בערוץ 11 שנערך לאחרונה עם האלוף (מיל') גיל רגב. לשאלת המראיין הוא השיב: ״אני אגיד לנכד שלי, כאשר זה יתגייס, שלא טוב למות בעד ארצנו״, כך בפרפרזה על האמירה הידועה המיוחסת ליוסף טרומפלדור.
בין אם אכן אלה היו מילותיו האחרונות של טרומפלדור בין אם לאו, הן הפכו בזמנו למרכיב דומיננטי באתוס הציוני. עצם המוות בקרב על הארץ, נועד לשרת מטרה הרואית לאומית. כמו המוות הקולקטיבי של לוחמי מצדה, כך גם מותו של טרומפלדור על הגנת תל-חי הפך לערך עליון ונועד לעצב תודעה לאומית חדשה. מותו לא היה לשווא. הוא הקריב את חייו למען מטרה עליונה: קדושת המולדת וגאולת אדמת ארץ ישראל.
בהקשר דומה ראוי להזכיר שורה מתוך השיר ״חיילים אלמונים״, המנון הלח״י: ״חלומנו הוא למות למען עמנו״. גם כאן מוצגת בשורת המוות כערך לאומי עליון, כהקרבה האולטימטיבית. למען העם והמולדת וכדי להבטיח תקומה לאומית, נכון גם להקריב חיים.
הלקסיקון הישראלי רווי במשפטי מפתח על החשיבות שמיוחסת להקרבה למען האומה. אצטט כמה: "ארץ ישראל נקנית בדם ובייסורים"; "במותו הוא ציווה לנו את החיים"; "נפל על מזבח האומה"; "חירות קונים בדם", "כבה זיו עלומיו" ועוד.
ביום הזיכרון מרבים דבר על כך ש"הנופלים על מזבח האומה" יחיו לנצח בזיכרון הקולקטיבי של העם. על אף האמור לעיל, נראה שבשנים האחרונות גוברת הספקנות לנוכח ה״נוסחה״ הטרומפלדורית הקלאסית. זו לא נתפסת אוטומטית עוד כערך ישראלי עליון.
אב שכול ממלחמת אוקטובר כתב לאחרונה: ״לא כתוב בשום מקום שאנו צריכים להמשיך למות ולהקריב את ילדינו לנצח נצחים בארץ הזו״. במילים אחרות, אין חובה ש״מות גיבורים״ יהפוך ל״תופעת טבע״ בחיינו הלאומיים, וגם אין הכרח שנועדנו לחיות ולמות על חרבנו.
לא למען ממשלה כושלת
מלחמת 7 באוקטובר חידדה עוד יותר את הדילמה, עד כדי האשמת ראש הממשלה וחברי ממשלתו בסירוב לסיים את המלחמה, גם במחיר של הקרבת חייהם של חטופים ולוחמים.
כאשר מדינת ישראל מנוהלת כיום על ידי חבורת שרים הזויה שניסתה להעביר בחקיקה ״מהפכה משטרית״, ששואפת לבסס נוכחות ושליטה בשטחי יהודה ושומרון, שמבקשת לממש חזון משיחי בדמות מדינת הלכה, לא פלא שעולה השאלה, האם שווה למות בעד ממשלה שכזאת. אכן, אנשים מוכנים לסכן את חייהם למען המדינה, לא למען ממשלה כושלת.
מכאן כבר קצרה הדרך לשמיעת אמירות בנוסח: "רע למות בכלל, ורע עוד יותר למות בעד ארצנו". "אסור לקדש מוות בקרב", "לא הרואי למות בקרב מיותר ולא הכרחי", "חשוב יותר לחיות ולא למות למען המולדת",
אלו אמירות שתפסו תאוצה בעיקר אחרי מחדל מלחמת יום כיפור (1973). במקום אתוס ההקרבה צץ ועלה אתוס חדש, נגד מוות פטריוטי עבור מחדלי השלטון. היו מי שהרחיקו לכת וטבעו אז את הסיסמה: "אם כבר, אז טוב למות בעד עצמנו״…
התחושות הללו צוברות תאוצה ציבורית, לנוכח ההכרה שבחברה הישראלית אין ולא קיים שוויון בנטל הלאומי. כולם מודעים לקיומו של סקטור חרדי ענק, שמסרב להתחלק בנטל הביטחוני, שמסרב להתגייס, שמקבל כנתון וכמובן מאליו שאחרים ילחמו ויהרגו, ואילו צעירי החרדים ימשיכו לנהל את חייהם, ללא שום מחויבות להתחלק בנשיאת האלונקה. לוחם (מילואים) קרבי שיצא מעזה לאחר שישה חודשי לחימה, בראיון בתקשורת נשמע אומר: "לא מוכן עוד להיות הפראייר של החרדים האלה, להילחם ולהיהרג עבורם״.
להתייסר במנהרות החמאס עבור הזכות למימוש חזון ארץ ישראל השלמה
נכון להיום, הולכים ומתרבים סימני שאלה סביב אי-ההשלמה על נפילת חללים עבור מדיניות נוכחית שמטרותיה רחוקות מלהיות ברורות וחד-משמעיות. כאשר המטרה איננה ברורה, היא לא בהכרח מקדשת את כל האמצעים,
ודאי שלא אובדן חיים.
רבים וטובים חורקים שיניים מול הסתאבות הכיבוש, מול היעדר התקווה לשלום, ומול הצורך לשלוח את ילדינו לאבטח מאחזים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון, תוך סיכון חיים ועימותים בלתי פוסקים עם בריונים יהודיים. מישהו כתב לאחרונה: ״אסור שילדינו יהיו ׳מגש הכסף׳ שעליו תקום מדינה ברוח חזונם של נתניהו, לוין, רוטמן, בן-גביר וסמוטריץ׳״.
מה שמקומם יותר זה להאזין לחוגים אולטרה-קיצונים בימין, שמשוכנעים שלחטופים מה-7 באוקטובר נועד
תפקיד היסטורי, להתייסר במנהרות החמאס עבור הזכות למימוש חזון ארץ ישראל השלמה.
לתפיסתם, התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, לרבות התנחלות מחודשת בעזה, מצדיקה את ההתייסרות הזו.
מי שמציע להפסיק את מלחמת הקודש הנוכחית, תמורת החזרת כל החטופים, כאילו גזר להביא כליה וחורבן על עם ישראל ועל ארץ ישראל. פרופ' אסא כשר כתב: ״לא צריך לחפש הזדמנויות על מנת להקריב את עצמך״. יש מי שמוליכים את משנתו של אסא כשר לכיוונים שונים.
כך, למשל, הורים שמחפשים כל דרך ״לסייע״ לילדיהם לשרת ביחדות עורפיות לא מסוכנות, כך מי שמעודדים את ילדיהם בגיל גיוס לצאת לפרקי זמן, עד יעבור זעם, לטיסה חד-כיוונית לגואה בהודו, לקוסומוי בתאילנד או לכל יעד אחר, תלוי בדרכון הזר שנמצא במגירה, מוכן לכל צרה. חובה להודות שההקרבה והמוות ההרואי מקבלים כיום ביטוי שונה, אחר וזהיר יותר מבעבר. ואולי טוב שכך.
