בקיבוץ הקהילה פועמת בפרט. זיכרונות מפרויקט קהילתי מצולם ומסקנה חותכת: עלינו לבנות את הקהילות גם לטובת האושר שלנו. ואת זה מאשר גם המדע
כמה רחוק נראה מכאן אותו הזמן של 15 שנה לאחור, כשהייתי רכז נוער בחינוך הבלתי פורמלי בגשר הזיו. היו לנו שלווה ושקט ויכולנו לשים את הקהילה בחזית, וכך עשינו פרויקט של ראיונות בווידאו של מייסדי קיבוצי. המייסדים, שרובם כבר הלכו לעולמם, שמחו לראות את בני הנוער ואותי שליוויתי לטובת הראיונות. גלעד החזיק את המצלמה ושיבא עברה על השאלות שהכנו מראש, טל הלחין וביצע את השיר "הגב צונן" של דוד קורן וגיל, אביב ושירן המחיזו יחד את סיפור המסגרת. והיו רבים נוספים.
הייתה לי הזכות להיות חלק מפרויקט בו השתתפו בני נוער ומבוגרים עם ניצוצות בעיניים, בעלי אמונה גדולה וחלומות רבים.
גם תוך כדי הראיונות וגם במבט לאחור נדמה לי שהאופטימיות זהרה אז, וחזרו על עצמם אושר וסיפוק גדולים מהמפגש של בני הנוער והמבוגרים. המייסדים, שאירחו את הנוער לראיונות בביתם, פינקו אותם: אלקה ניר אפתה בראוניס עם קוקוס. כרמלה ואברי נאמן הגישו לנו בייגלה וופלות וטוסטים עם אבוקדו. הייתה התרגשות באוויר והיה ברור שיש הרבה אהבה וכבוד הדדיים.
הוותיקים הוקירו עמוקות את ההגעה וההתעניינות של הנוער בעברם ואת זה שעתה תקוותיהם וחייהם, באחת מנקודות האושר, הקמת הקיבוץ, מונצחים ומקבלים משמעות נוספת של רצף ושל מורשת עמוקה, המועברת יחד עם שוקולדים של קיבוץ מתחדש בראשית דרכו ותה עם נענע.
הקרנו את הסרטון ביום הולדת ה-60 של גשר הזיו והיינו מאושרים. ניתן למצוא אותו ביוטיוב תחת הכותרת "פרויקט תיעוד-נעורים גשר הזיו 2009".
הקהילה כסוד העוצמה
אם פרופ' מרטין סליגמן, בספרו "לשגשג" היה מנתח את האירוע, הוא היה אומר שהמפגש יצר את כל חמשת עמודי התווך של האושר והגביר אותו. עמוד התווך הראשון הוא רגשות חיוביים, והמפגש העלה אותם. השני הוא מעורבות מלאה, והמפגש זרם כך היטב. היחסים הבין אישיים בין בני הנוער למבוגרים התהדקו והשתפרו – וזהו עמוד התווך השלישי – והורגשה אחווה ואהבה. דרך תשאול המבוגרים, בני הנוער הרגישו את החשיבות לאחר – עמוד התווך הרביעי, ואילו הוותיקים הכירו בחשיבותם של בני הנוער, שזכו לספר ולהנחיל את הסיפור בעל המשמעות. ולבסוף – היה הישג, ועל היחיד בחברתנו הליברלית לשאוף למפגשים רבים מאין אלו.
פרופ' טל בן שחר בספרו "באושר ואושר" היה מוסיף שהייתה חוויית למידה הן למבוגרים שהכירו את הדור הצעיר והתבוננו בהם בעיניים משתאות והן לנוער שלמדו פרק בהיסטוריה על המקום שבו הם חיים באופן חוויתי ומעשיר ובלתי חוזר.
אחד מרגעי השיא היה שאחד המייסדים החביבים, נקי גולדווסר, הוציא את הפעמון שהיה תלוי על הפרה הראשונה, כושית, וצלצל בו בחלל המטבח הקטן בו ישבנו. הצליל היה חד וכמו גישר אל העבר.
אבל מעבר למודל בעל ראשי התיבות PERMA של פרופ' סליגמן והלמידה של פרופ' טל בן שחר, היה דבר נוסף, קטן ועמוק ושורשי – הייתה תחושה של חזרה של הקהילה.
ותודה לממלכה המאוחדת
פרופ' יובל נוח הררי מספר איך בתקופת הלקטים ציידים שמתחילת ההומו-ספיאנס ועד המהפכה החקלאית לפני 10,000 שנה, היינו קהילות קטנות יחסית ללא המילה הכתובה שהכתיבה את כללי ההתנהגות. כך שלא היה קודקס, לא תקדים ולא ערעור. אחר כך ולאור המהפכה החקלאית, גדלנו אבל נותרנו למעשה קהילות עד המהפכה התעשייתית שהחלה באנגליה ואשר שם נחבטה הקהילה אנושות ושם נוצרו האגודות השיתופיות הראשונות. הקהילה היא סוד העוצמה שלנו. הקהילה היא יסוד באושר, לא כנגזרת של מודל ה-PERMA אלא כגוון בסיס היוצר אותו.
כשהבריטים הגיעו לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הביאו עמם חוק חדש (שיובא מהודו) שנחתם על ידי הרברט סמואל ויצר מסגרת גם לקיבוצים לפעול כאישיות משפטית ולקבל עליהן גם את עול המיסים – פקודת האגודות השיתופיות של 1920.
הפקודה אפשרה לקיבוצים לפרוח והזרימה עוד מס לממלכה המאוחדת, אך גם חיזקה את הקהילות והעניקה להן עוצמות ועצמאות. מול זה גם חוקק "הספר הלבן" הראשון. הראשון מאיתנו להתאגד רשמית, ב-1921, היה קיבוץ איילת השחר. בשנת 1927 התאגדו קריית ענבים, דגניה א' וב', גבע, גן שמואל ובית אלפא. בשנת 1928 נוספו תל יוסף, קבוצת שילר, גניגר וכנרת, ושנה לאחר מכן הצטרפו ונרשמו כאגודות שיתופיות גם יגור וגבעת ברנר. בעוד סבי שבאוסטריה משנה את שם משפחתו מלוי ללנגר וסבי שבעיראק מחויב בשותף בשוק הבגדדי, הלך היישוב והתחזק והקהילה היהודית בארץ הלכה והתחזקה.
בשנים מוקדמות אלו, 1920 -1933, נוצרה ראשית המתח בין השלטון לבין הקהילה. מול "הספר הלבן" נוצרו התארגנויות צבאיות בתוך הקהילות. המתח בין השלטון לקהילה היה אחד מהגורמים שהביאו את הבריטים לחוקק בשנת 1933 פקודת אגודות שיתופיות חדשה, בה ניתנו לרשם האגודות סמכויות פיקוח גדולות יותר. פקודה זו איתנו עד היום, ונדמה שמאז האגודות והשלטון מתרחקים באופן מתמיד. את התיקון האחרון של פקודת האגודות השיתופיות הובילו הח"כים שמחה רוטמן ויצחק קרויזר, אשר הם עצמם חברי אגודות שיתופיות קהילתיות. עוד שינוי תפיסתי נוסף לאחרונה: אגודות שיתופיות, שאינן מחלקות רווחים ופועלות למטרות קהילה וצדקה, יכולות לקבל תרומות כמו עמותות ממש.
משימות דחופות וברורות
אנחנו לפני תקופת עדנה לאגודות השיתופיות הקהילתיות ולא בגלל עושרן, אלא בגלל הפוטנציאל לאושרם של החברים והשותפים בהן. המדע קורא לנו להתחבר לקהילה שבתוכנו ואז לפעול יחד עם הקהילה הממשית כדי שנהיה יותר מאושרים.
כשעברנו גירושים של מעבר בין קיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, אמרו לנו שאנו פקעת של חוזים וזאת התפישה לבסיס של שחרור הפרט ואושרו. אבל מדעית זה כלל לא נכון. עוצמתנו ואושרנו נובע אומנם מתחושת מסוגלות וחופש, אך מעבר לכך לא מדובר בחופש החוזים אלא בחופש לפעול בקהילתך ובמדינה. והפקעת אינה של חוזים, אלא של יחסים של אנשים והיא אמנה בין אנשים – יותר מההתחייבויות ביניהם.
עלינו ליצור ולהתאמץ כדי שהיחסים בפקעת שלנו יהיו טובים. אם לא נשאף לחיי קהילה טובים, החיים שלנו יהיו מדכאים יותר וקצרים יותר. וזה מדעי.
אני מקשיב לשיר של דוד קורן מהסרטון שמשתלב גם היום עם הלחן של טל יצחייק, וכמה חכם היה להיישיר מבט לקושי הזה ולכתוב ולהלחינו בקצב "הגב צונן, רטוב ברגליים, לאוהל חודרים המים, מה קשה מה קשה להתחיל לבנות יישוב בגליל".
ולשמע המילים והמוזיקה ניתן להבחין שגם עתה בראש הנקרה, חניתה ואיילון אבל גם בגשר הזיו, אנחנו בתנועה, תנועה חזרה הביתה לקהילה. והמשימות שלנו דחופות וברורות: לפרוץ קודם כל את הגדרות בינינו לבין השלטון ולהשיב את כולם הביתה.
