האם הכנות נמצאת תמיד במעלה הערכים המשפחתיים? 

למרות שאני גרופית של כנות, הבנתי הפעם שלפעמים לא צריך לפתור דברים לעומקם. לפעמים ניתן פשוט לפתוח טבלת אקסל שיתופית, ולארגן "סידור עבודה" שיחזיק את הטיפול בצורך הבוער, רק עד שהמשבר המשפחתי יחלוף 

"כנות מוערכת יתר על המידה," אמרה לי רחלה בשביל הסמוך למשרד שלי. ביני לבין עצמי תהייתי איך כנות יכולה להיות מוערכת יתר על המידה. בעולם הערכים שלי היא נמצאת ממש בסמוך לערכים, כמו שקיפות ואמת, והיא חלק מהפאזל שמרכיב את יחסי האמון. אבל רחלה הייתה נחושה: "זה לא שאני חושבת שהכנות לא חשובה, אבל יש לא מעט מאוד מקרים שהייתי פשוט זורקת אותה קיבינימט." 

רחלה, חדווה ויעלה הן שלוש האחיות שכולם מכירים לטובה במושב בו גדלו בילדותן, ובו הן גרות עד היום. כמעט תמיד יחד וכשהן מדברות נראה שקול אחד מדבר מגרונן. כל אחת מהן בחרה לעסוק בתחום כלשהו בענף מלאכת היד. רחלה מעצבת בגדים, חדווה קונדיטורית מצליחה, ויעלה מחדשת רהיטים. הן מוכשרות ויפות, ואפילו הבעלים שלהן גדלו יחד באותו קיבוץ, ככה שהם כמעט כמו אחים. תמונה פסטורלית ומושלמת למדי. 

"החיבור בין חדווה לבין אחייניתה ניצן היה כמו גלוטן," כך תיארו במושב את עומק הקשר שנשען לא מעט על חיבתן לעיסוק באפייה. מגיל צעיר התרוצצה ניצן סביב הסינר של דודתה, וכך צמחה לתוך עולם האפייה, כשחדווה גאה וזוהרת מאושר. "סוף־סוף יש מישהי במשפחה שהעיניים שלה מאירות כשקול הפיצוח בקרואסון נשמע מהנגיסה." הן היו צמד חמד, בלתי ניתנות להפרדה. כמעט. 

סודות האפייה עברו באהבה מהדודה לאחיינית. אך כשהאחיינית החלה לבסס את כישוריה משנה לשנה, התרומה הפכה להדדית. "היה כל כך מוצלח, שהן התחילו לדבר על פתיחת מאפייה משותפת קרוב למושב," מספרת רחלה; "אני חששתי מזה, אבל כולם אמרו לי – 'מה יש לך?! הן זוג משמיים'. אני האמנתי שאת החיבור הזה הן צריכות לשמור למעגל המשפחתי, ולא כדאי לערבב בין בשר לבין חלב. אבל הן התעקשו, וידעתי שאת שתי אלה, כשהן מחליטות, אי אפשר להזיז. מכירה את שתיהן כמו את כפות ידיי." 

הקערה התהפכה 

רחלה נמנעה מהאמירה שעמדה על קצה לשונה. "אמרתי לכן," היא חשבה על כך רק בינה לבין עצמה, והחרישה. זה קרה בזמן שהתוכניות להקמת המאפייה המשפחתית היו בשיאן. אפילו שם מבריק ניתן למקום שעתידה היה להיפתח תוך מספר חודשים – "חדוות הניצן".  

אבל הסיפור נקטע כשיזם צעיר פגש את ניצן, והם התאהבו, ולצד האהבה הציע לה הזדמנות שתחבר אותה לרשת מאפיות גדולה ונחשבת. עתיד גדול המתין לה בפתח, נטול מכאב ראש של הקמת עסק. משכורת טובה, רכב צמוד ותפקיד חשוב של הדרכת קונדיטורים על פס הייצור של הרשת. "זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה," הסבירה ניצן לדודתה. אבל רחלה התקשתה להאמין שאחייניתה "זורקת את התוכניות שלהן לפח ובשביל מה?! מוכרת את נשמתה לתעשייה." 

הן שמרו על מרחק זהיר זו מזו, עד כמה שאפשר. אבל הרגשות המצטברים התפרצו בבת אחת וללא שליטה לוויכוח סוער. מילים קשות נזרקו לאוויר, "כאלה שהלוואי ואפשר היה להחזירן," כך תיארה רחלה את היום שפרע את יחסיהן. מאז דממה מונחת ביניהן, והן מקיימות שגרה בנתיבים נפרדים. כשחדווה מבקרת בבית אחותה, בתנאי שהאחיינית אינה בסביבה ולהפך; וארוחות השבת והחג לעולם לא מערבבות בין השתיים. כך למרבה הפלא התגלה שבניגוד לכימיה הפשוטה, גלוטן עלול לעיתים להתפרק.  

מסביב לשולחן הגישור 

לאחרונה התכנסו שלוש האחיות ואימן לתהליך גישור בעניין העברת הנחלה. רחלה, חדווה ויעלה מחובקות כמו פעם. שמחתי לראות אותן שוב שומרות על הקשר, גם לאור האתגרים שניצבו בפניהן בתהליך ההעברה הבין־דורית. 

בשלבים מתקדמים של התהליך חלתה אימן ואושפזה. תפנית חדה בעלילה שהביאה אותן להניח בצד לזמן מה את ענייני ההעברה, ולהסדיר משמרות השגחה על האם בבית החולים.  

בשביל הכפרי לצד משרדי התהלכתי עם רחלה. המצב השתנה. כולם סביב הסבתא. כך תיארה בקצרה רחלה את הצורך החדש שהתעורר. "אפשר לדבר על זה", הצעתי בדרכי המגשרת. "במרחק של זמן, שיחה טובה וכנה יכולה אולי לפתור את המשבר הישן." 

רחלה חייכה ואמרה: "לא הכול צריך לפתור." היא סיפרה שמדי פעם ניסתה כל אחת מהן בנפרד, אחותה ובתה, לגרור אותה לתוך תפקיד המגשרת, אבל היא התעקשה להישאר מחוץ לתמונה. היא העדיפה שלא לבחור, כך הסבירה לי. "אני אוהבת את שתיהן אהבת נצח, וכל הסכמה מצידי לפתור להן את הבעיה, הייתה גוררת אותי לצורך לבחור באחת מהן, ואת זה אני לא מוכנה לעשות. הן חשובות לי מספיק, מכדי שאגרר לתוך הברדק הזה, שיצרו בעצמן." 

המציאות מזמנת, רק לעת עתה, חיכוך גבוה ביניהן – במפגשים אקראיים בבית החולים בעת חילופי המשמרות. "אני לא צריכה לפתור להן את המשבר. אני רק צריכה שהמצב הזה יעבור, ונחזור לחיות יחד מרחוק. מרחוק זה עובד לנו מצוין. בקרוב יהיה אפשר לחזור לאיפה שהיינו, כל אחת בפינה שלה, ואני אמשיך לאהוב כל אחת משתיהן בנפרד." 

למרות שאני גרופית של כנות, הבנתי הפעם שלפעמים לא צריך לפתור דברים לעומקם, זו המשוואה שנוספה לארסנל התובנות. לפעמים ניתן פשוט לפתוח טבלת אקסל שיתופית, ולארגן "סידור עבודה" שיחזיק את הטיפול בצורך הבוער, רק עד שהמשבר המשפחתי יחלוף; ולאחריו ימשיך כל אחד בדרכו, כפי שהיה קודם לכן.  אז אולי לא כל שבר צריך לדבר ולפתור, ואולי  לעתים הכנות היא מוערכת יתר על המידה? 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון