את ביתה שבקיבוץ יפתח עזבה עם בגדים לשלושה ימים. לאחר מעל שנה במלון נוף גינוסר, ענת זיסוביץ חריט חוזרת לנשום
יום חמישי, 28.11 אני עולה ליפתח, לסוף שבוע בו אני עושה מילואים בכתת כוננות. יומיים אחרי ההכרזה על הפסקת האש, אני נכנסת בשערי הקיבוץ ונושמת. אוויר קר של סוף חודש חודש נובמבר חודר לריאותיי. אני שמה לב שזו הפעם הראשונה מאז החלה המלחמה שאני באמת נושמת.
כמו פליטים היורדים מהאונייה
ב- 8.10.23 עזבנו את הבית עם בגדים לשלושה ימים. במבט לאחור אני תוהה איך זה שהייתי כל כך נאיבית. הרי בניגוד לדרום היה לנו את הזמן להתארגן ולצאת מהבית עם כל מה שאנו צריכים. אבל ארזנו רק לשלושה ימים. אחרי שלושה ימים מחוץ לבית, קהילת יפתח התארגנה והגיעה למלון נוף גינוסר. ימי אוקטובר 23 נראים רחוקים. ניתן לדמיין אותנו כפליטים היורדים מהאונייה עם מזוודה אחת ביד לארץ חדשה. הארץ החדשה הצריכה מאתנו לבנות הכול מחדש, להתארגן ולארגן ולהתמודד עם המציאות אשר נכפתה עלינו.
החודשים הראשונים נסובו סביב יצירת יש מאין, מסגרות חינוך, עבודה וחיי משפחה בחדר אחד קטן וצפוף. הכביסה הפכה להיות מרכז חיינו ואת כל הפעילויות שלנו קבענו סביב השעות בהן המכונה פנויה ולא להיפך. יצרנו לעצמינו חיים חדשים ועשינו הכול כדי לנרמל את המצב. בימים ההם קבעתי לעצמי ארבעה עוגנים: אני לא מסכנה, ביתי הוא היכן שמשפחתי, שגרה ולעסוק בכאן ועכשיו.
אם כבר לבד, אז שיהיה עם חברים
מהיום הראשון היה לי ברור כי מבחינתי ומבחינת משפחתי זו לא שאלה של האם, אלא מתי חוזרים. אבל את השאלה הזאת לא הרשיתי לעצמי לשאול. יותר קל להחזיק מעמד במציאות הקיימת כאשר אין ציפיות לעתיד המונעות אכזבה. העיסוק בכאן ועכשיו ושמירה על השגרה אפשרה לי לעבור את התקופה הזאת.
תקופה, אה? מעל שנה של מגורים בחדר במלון. אחרי החודשים הראשונים של כינוס הקהילה במלון, כל משפחתה עשתה את הבחירות המתאימות לה ולצרכיה והקהילה החלה לצאת מהמלון ולהתגורר ביישובים הסמוכים. אנחנו החלטנו להישאר במלון ומידי פעם אף השתדרגנו בגודל החדר עד אשר הגענו לארמון שלנו, שהינו "חדר הסוויטה". מצחיק איך אפשר להרגיש פתאום שהחדר ממש מרווח ושיש מספיק מקום וכל זה בחדר של מלון. למדנו להסתדר עם מה שיש. במקביל נוצר גרעין של חברים אשר שותפים לחוויות המלון. ביחד נוצרה לנו חבורה תומכת ועוזרת. הבנות אוספות זו את זו מהחדר והולכות ביחד לבית ספר, ארוחות ערב משותפות, עזרה במידת הצורך ובעיקר הומור, הומור והומור על המצב (יחד עם קצת אלכוהול). זה עוגן שהתווסף לרשימה. אם כבר לבד, אז שיהיה עם חברים שהם כמו משפחה.
הנסיעה למטעים עוברת דרך קריית שמונה השוממת
וככה עובר יום ועוד יום, והחופש הגדול, ושנת לימודים נוספת נפתחת לא בבית. ועוד עונת קטיף ועוד קיץ חם. וממשיכים בשגרה. במסגרת עבודתי כמדריכת מטעים במחוז גליל-גולן של משרד החקלאות אני נוסעת ברחבי הגליל העליון. מגיעה למטעים ומדברת עם המגדלים. היכן שהם נמצאים – גם אני. לא פעם נשמעת זעקה בהיותנו בשטח. המציאות של טילים, כטב"מים, אזעקות ושריפות היא יום יומית וחלק מהשגרה. הנסיעה למטעים עוברת דרך קריית שמונה השוממת ובכבישי הצפון היפים והריקים לצד הישובים המפונים תוך מעבר מחסומים. התרגלתי להאט לפני המחסום, לברך בברכת שלום ולנסוע עד למחסום הבא. התרגלתי לקירות הבטון, לתלתלית הזרוקה בצידי הכביש, למכוניות אשר חונות בשום מקום מעלות אבק ומחכות לבעליהן אשר יחזור מהמילואים. התרגלתי בסוף יום להמשיך ישר בצומת כוח במקום לפנות לכביש העולה הביתה, התרגלתי.
אויר קר הממלא אותי אושר
חמישי, 28.11, יפתח. סוף שבוע של מילואים בכתת כוננות. יומיים אחרי ההכרזה על הפסקת האש. נכנסת בשערי הקיבוץ. אוויר קר של סוף חודש חודש נובמבר חודר לריאותיי. אני שמה לב שזו הפעם הראשונה מאז החלה המלחמה שאני באמת נושמת.
סוף השבוע הזה שונה מקודמיו בשנה האחרונה בהם שהיתי בביתי ביפתח. אני הולכת בשבילי הקיבוץ מקשיבה לשקט, האוויר הקר מהווה ניגוד לחום של עמק הירדן.
האסימון נופל לי.
שנה שלמה שלא נשמתי. שנה שלמה שאני מספרת לעצמי שאנחנו בשגרה, שאני קמה כל יום לעבודה וחוזרת כל יום לישון במקום שאינו הבית שלי. כנראה שהתרגלתי או נרמלתי וחשבתי שזה נורמלי… אני ומשפחתי נחזור הביתה ליפתח ברגע שיהיה אפשרי ומערכות החינוך יחזרו לעבוד בעמק החולה. הפסקת האש הביאה עמה רוחות של בלבול ותהיות על העתיד. ברור כי הסכם עם לבנון זה לא הסכם עם חיזבאללה וכי אין פתרון מידי, הפתרון חייב להיות לטווח ארוך. אני חושבת על אלו אשר נלחמו על הבית שלי. אסור לשכוח את מי שנפצע או נתן את חייו על מנת שאנחנו נוכל לנשום את האוויר הזה של הגליל העליון.
החזרה הביתה עוד רחוקה (יותר או פחות), איני משלה את עצמי בנוגע לעתיד, אך לעת עתה אני לוקחת נשימה עמוקה ומסתפקת באוויר הקר הממלא אותי באושר.
