"הגולם קם על יוצרו" 

לאחר העלייה ארצה התיישבה משפחתו של דני קריאף, במושב משמרת * כעבור יובל שנים של כהונה בתפקידים ציבוריים במושבים, דני מתגורר במושב כפר הס * לתמר פלד-עמיעד הוא מספר על מלחמת ששת הימים, בה לחם כלוחם הכי צעיר (בן 16.5), על מלחמת יום כיפורים, על החקלאות ומה קרה למדינה עד שהגענו לאסון ה-7 באוקטובר 

דני קריאף ממושב כפר הס, הינו דמות מיוחדת במינה, דמות המייצגת את סיפורה של עליית יהודי תוניס וההתערות בארץ – סיפורה של החקלאות ומצב המושבים במדינת ישראל וסיפורה של הציונות. דני התפרסם לראשונה במלחמת ששת הימים, כי היה החייל הלוחם הצעיר ביותר בצה"ל.  

דני (דניאל) קריאף נולד ב-9 בדצמבר 1949 בלה מארסה טוניס, הילד הרביעי במשפחה. אביו היה איש עסקים והאם תופרת עלית. להורים נולדו שישה ילדים, הילד השביעי נולד כבר בארץ. דני היה ילד בן חמש וחצי כשהמשפחה עלתה לארץ.  

המפגש הראשוני בארץ היה לא קל. דני מספר: "הגענו לחיפה, הפקידים מהסוכנות שאלו את הוריי האם יש להם קרובים בארץ? אמא ענתה שיש, ברמלה. העלו אותנו על משאית ושלחו אותנו למעברת בית שמש. אמא סירבה לרדת בבית שמש. הוחלט לשלוח אותנו למושב משמרת, שבגוש תל מונד. באותן שנים מושב משמרת נחשב לנחות לעומת מושבים אחרים באזור.  

"כשאני מתבונן על מסלול חיי, הסירוב של אמא בבית שמש שהוביל אותנו למושב משמרת יצר את מסלול חיי. באותן שנים המושב לא היה מבוקש, היו הרבה בתים נטושים. הוריי קיבלו משק במושב וההתחלה הייתה קשה. להוריי לא היה מושג או ידע בחקלאות. שניהם גדלו בעיר בטוניס, התנאים היו קשים. קיבלנו עזרה מהסוכנות. קיבלנו פרות ואבי הקים רפת וקיבלנו תרנגולות שהובילו לבניית לול. חיינו בצניעות ועבדנו קשה. היינו הולכים לבית ספר ומייד עם סיום הלימודים היינו מתייצבים לעבודת החקלאות. כך  חיו כולם, הייתה צניעות ועבודת כפיים. היו אלו ימים של עבודה קשה לכולם. הילדות שלי הייתה ילדות מאושרת. החיים במושב, המרחבים, האווירה ועבודת החקלאות היטיבו עימנו." 

הלוחם הכי צעיר 

במלחמת ששת הימים דני התפרסם כ"הלוחם הצעיר ביותר בצבא". "החלטתי להתגייס לצבא לאחר עימות שהיה לי עם אבי," משחזר דני. "אז התגייסתי כשהייתי בן שש עשרה ואחד עשר חודשים. כך קרה שעם פרוץ מלחמת ששת הימים, הייתי בן שבע עשרה ושישה חודשים. התגייסתי לשריון, עברתי טירונות, אימון מקצועות ללא צמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) ואז מלחמת ששת הימים פרצה. למעשה קיבלנו הכשרה מינימלית.  

"הייתי ילד שגדל במושב ולכן כילדים במושב נהגנו בטרקטורים מגיל צעיר, אבל באותן שנים רישיון נהיגה עשו רק בגיל 18. כך קרה שהייתי נהג טנק אבל רישיון נהיגה הייתי מנוע מלעשות. היינו צוות מאד צעיר בטנק. אני הייתי הצעיר מכולם, אבל כולנו היינו מאד צעירים בצבא, עם הכשרה מינימלית. לחמנו בגזרה הדרומית, בחאן יונס, אל עריש, עד התעלה.  

"עם סיום המלחמה נשלחנו לקורס מט"קים (קורס מפקדי טנקים). עם סיום הקורס רציתי ללכת לקורס קצינים. ניגשתי למבדקים והפסיכולוג שבדק אותי החליט שאין לי מספיק כישורים להיות קצין. המשכתי להיות לוחם בחטיבה ובמבצע הפלת 'האנטנה בקוברה', אני הייתי זה שהוריד את האנטנה. בשל אותה פעולה קיבלתי מינוי כקצין ללא קורס.  

"עם סיום מלחמת ההתשה הוקמה חטיבת המילואים 600, שם קיבלתי מינוי של סמל מחלקה. היות ובפרוץ המלחמה מפקד המחלקה שלי, ברט בארי ז"ל, שהה בחו"ל כמאבטח שב"כ. בארי נהרג בקרב חילוץ הצנחנים של גדוד 89 ביום רביעי ה-17 באוקטובר 1973. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה קשה. מוניתי למפקד מחלקת טנקים בהיותי חוגר עם סיומה של מלחמת יום כיפור, הוחלט לתת לי דרגות קצונה, מבלי שעברתי קורס קצינים רגיל אלא מקוצר. עברתי קורס קצרצר בן שלושה שבועות  בלבד.  במשך הרבה מאד שנים שירתי במילואים והשתחררתי בדרגת סגן אלוף. מאד אהבתי את הצבא ואת חיל השריון." 

חקלאות בעמק חפר 

דני גדל במשמרת. השאלה המתבקשת הייתה "אז איך הגעת לכפר הס והינך חקלאי ובעל נחלה בכפר הס?" ואז הגיע סיפור חייה של  פנינה, האישה שעימו כבר למעלה מחמישה עשורים.  

פנינה מספרת: "נולדתי וגדלתי בחולון. אבי נהרג במבצע קדש כשהייתי בת שנתיים. אמא שלי הייתה בהריון עם אחותי הקטנה. לאחר מספר שנים, אמי התחתנה עם עמירם, שהיה אלמן עם שלושה בנים. עברנו לכפר הס והיינו משפחה גדולה. עמירם גידל אותי ואת אחותי ואמי קיבלה וגידלה את ילדיו. היינו משפחה גדולה. אני מסיבות מסוימות קיבלתי את הנחלה וכאן הקמנו את ביתנו ומשפחתנו. נישואיהם של חביבה האם ועמירם, שני אלמנים והאיחוד שעשו היוו שינוי ועשו טוב לכולנו," סיפרה פנינה. 

דני קריאף: "השתחררתי מהצבא. פנו אליי ממשמרת שאקח עליי את תפקיד מרכז המשק ומזכיר פנים. הייתי מאד צעיר, חסר ניסיון ולא רציתי אך הפעילו עליי לחץ אז הסכמתי. אותה פנייה אליי הובילה לכך שבמשך חמישה עשורים ריכזתי והובלתי מושבים. התחלתי במשמרת, לאחר מכן במושב חרות, כפר הס, מזור, בית יהושע, צור משה ובתשע השנים האחרונות הייתי מרכז משק באביחיל. פרשתי לפני כשנתיים,  בסוף דצמבר 2022. במקביל, במשך כל השנים פיתחתי את המשק החקלאי – גידלתי וטיפחתי פרדס וכיום אני מגדל אשכוליות פרטי, בין הגדולים בארץ ." 

דני, שכבר אינו צעיר, נמצא בימים אלו בשיא קטיף האשכוליות ויש לו שטח גדול של פרדסי אשכוליות: "אני משווק את האשכוליות למפעל בגן שמואל. המחירים של האשכוליות מעידים על אבסורד. אני מקבל 66 אגורות לק"ג. אותה אשכולית שאני מקבל עליה 66 אג' נמכרת בסופרמרקט ב-6-7 שקלים. העלויות עצומות – מחירי המים עצומים, הטיפול בפרדסים וכעת בימים אלו הקטיף." 

יש הרבה נוסטלגיה בשיחה עם דני. השיחה נסובה על ימים עברו ועל השינויים שחלו. דני, שנולד בתוניס וגדל במשמרת, מספר על תחילת דרכו במושב, האווירה שהייתה, הערבות ההדדית, העבודה העצמית, משקים מפותחים וענפיי החקלאות.   

"במושב משמרת הייתה חקלאות מאד מפותחת, כל המשקים היו פעילים," הוא מספר. "הייתה אוירה ומצב חברתי מצוין. במשמרת הייתה אוכלוסייה מאד מגוונת ועם זאת חיי כפר מיטיבים. הייתה עבודה עצמית לפיתוח המשקים. היו רפתות, לולים, פרדסים, גידולי ירקות וענף הפרחים שצמח וגדל. אנשים היו מאד חרוצים. עבדנו קשה והיינו מאד צנועים. בהיותי מרכז משמרת הובלתי וקידמתי את כל ענפי החקלאות. ענף הפרחים גדל ואני השקעתי בעיקר בנושא ההשקיה, הן של גידולי הפרחים והן בפרדסים. הצעדתי את מושב משמרת לצמיחה, התפתחות ורווחה כלכלית."  

דני ופנינה הכירו ב-1970. פנינה הייתה נערה בתיכון, דני כבר לאחר שירותו הצבאי. שניהם מספרים: "התחתנו על הדשא במושב כפר הס. הזמנו את כל אנשי שני המושבים, כך היה פעם. שמו הזמנה בלוח המודעות של המושב וכולם באו לשמוח עימנו. אז כך היה נהוג. היו אלו ימים אחרים בכל המובנים. הייתה מעורבות, הקשרים החברתיים, ההתייחסות הייתה קהילתית, ללא ניכור. היה מאד פשוט בהרבה מובנים."  

תפקידים ציבוריים 

דני שירת תקופות ארוכות במילואים. בשנת 1979, בהיותו במילואים, קיבל פנייה מעמי גורן ז"ל, חבר מושב חרות, שהיה יו"ר הוועד. עמי ביקש מדני לבוא לעבודה כגזבר ומזכיר חוץ מושב חרות.  

דני: "הייתי עדיין מרכז משק משמרת. מושב חרות היה באותן שנים במצב קשה, מצבם הכלכלי של התושבים היה קשה. היו להם חובות גבוהים, היה פיגור בהנהלת החשבונות. בחרות לא מאד אהבו שאני הילד ממשמרת יבוא לנהל את המושב. לקחתי על עצמי את האתגר. חצי שנה לאחר שקיבלתי על עצמי לרכז את המושב – התמונה השתנתה. הנהלת החשבונות של המושב השלימה פערים, חובות שולמו והייתי בהמשך גם הגזבר וגם מרכז החוץ של המושב.  

"בחרות הייתי כארבע שנים ובהמשך  קיבלתי פנייה מכפר הס, שבאותם ימים היה מושב פורח, מושב במצב כלכלי מצוין. החקלאות והחקלאים בכפר הס פרחו. שבע שנים הייתי הגזבר ומזכיר החוץ. פרשתי לאחר שבע שנים כשהרגשתי שמיציתי ושעליי ללכת הלאה." 

כמעט חמישה עשורים של ריכוז והובלה הסתיימו כשדני היה בן, ב-31 בדצמבר 2022. במהלך כל השנים האלו היה גם חקלאי, פרדסן.  

היום אתה בן 75. מה מניע אותך גם היום בגילך, לעבוד כנער צעיר בחקלאות? הריי יש המון מהמורות בדרך?  

"יש לי נשמה של חקלאי. אני עובד קשה כל השנה ויש קשיים עצומים, בעיקר בתקופת הקטיף. הלחץ בתקופת הקטיף הוא עצום. החבר'ה הישראליים לא ממש מעוניינים לעבוד. לפני מספר שנים פניתי ללשכת העבודה בנתניה על מנת לקבל עובדים ישראלים לקטיף. הבטיחו לי שלמחרת אקבל 10 פועלים לקטיף. שכרתי מיניבוס ולמחרת המתנתי בתחנת הרכבת בנתניה – אף אחד לא בא.   

"עבדתי מספר שנים עם פועלים שהגיעו מעזה. הם היו חרוצים, נאמנים וישרים. אותם פועלים השתכנו בטירה השכנה, או שהיו מגיעים מעזה מידי יום באוטובוסים והיו מתייצבים לעבודה. הניסיון שלי עם החברה העזתים היה מצוין. הם רצו להתפרנס ועבדו מצוין. בניגוד להם, חבר'ה שהגיעו מטול כרם וג'נין  היו אכזבה גדולה." 

אנו נמצאים בתקופה שלאחר השביעי באוקטובר, ולשמוע את דני מדבר כך על הפועלים מעזה ועל הפועלים מהיו"ש היה מפתיע. ודני מחדד ואומר: "אני טוען שהפיצוץ הבא שיקרה לנו יגיע מיו"ש (יהודה ושומרון). הבעיות הכלכליות והבעיות הביטחוניות שם יתפוצצו לנו בפרצוף. אנחנו כאן בגוש תל-מונד, שכנים של העיר טירה הנמצאת בסמוך ובשכנות לנו. מעולם לא נזרקה עלינו אבן מטירה. מעולם לא הייתה בעיה ביטחונית. לעומת זאת, טייבה הנמצאת לא רחוק, שם ההתנהגות וההתנהלות שונה, שם השנאה נוכחת." 

כבר בתחילת השיחה עם דני, ברור לנו שהכותרת של כתבה זו היא "הגולם קם על יוצרו". לדברי קריאף, הגולם קם על יוצרו בחקלאות. חקלאים שעבדו מאד קשה – לא שרדו את העלויות הגבוהות. מועצות הייצור שאותן יש לממן, ארגוני הקניות, ארגוני המגדלים אגרסקו ומנגנוניים מנופחים בתנועות ההתיישבות, בתנובה אקספורט ובאגודת פרדס ממש הביאו למצב שהגולם קם על יוצרו. שר חקלאות והבטחון התזונתי: 'בטחון תזונתי'? נשמע כמו בדיחה עצובה. שר החקלאות? ממתי מעניינת אותו החקלאות? משרד שהוא גולם שאינו מקיים את הסיבה שלשמה קיים'," הוא אומר. 

קריאף, ששירת שנים רבות כקצין שריון ובשנים האחרונות היה לקצין נפגעים המודיע למשפחות את הנורא מכל בעיר נתניה, מדבר על מערכת הבטחון והמשפט הזה "הגולם קם על יוצרו" שוב נוכח.  

דני: "סעי לעזריאלי בתל אביב ותיראי כמה חיילים וקצינים המשרתים בקריה מסתובבים שם בשעת הצהריים. תקציב הבטחון בחלקו הגדול מוקצה למשכורות ופנסיות, המפקדות העורפיות מנופחות אבל יש חוסר משווע ללוחמים וקצינים – הכבוד והשררה הם השולטים בארץ, חייבים לשנות סדרי עולם. 

"מה שקרה לנו בשביעי לאוקטובר חשף את הגולם שקם על יוצרו. חשף את הקושי של החקלאות, חשף את הבעיה של הבטחון התזונתי, חשף את הקושי הגדול במערך כוחות הלחימה והעלויות הגבוהות – ובעיקר חידד את העיקר והתפל וגרם לכך שעצמאים רבים הגיעו לפת לחם."  

פנינה ודני הם הורים לשלושה ילדים. הבת הגדולה, היא ובן זוגה הם ממשיכי המשק. יעל בתם השנייה  נשואה לארז, אלוף משנה במילואים, והם בעלי משק במושב מעלה גמלא. ארז התגייס ב-7.10 והיה כארבע עשרה חודש במילואים (כן, גם הוא איש שריון). הבן הצעיר ברק חי בסין ונשוי לאישה סינית.  

דני פעיל מאד באתר ההנצחה ועמותת יד לשריון.  

סיפור חייו של דני, סיפור חייה של פנינה רעייתו ושל ילדיהם הוא סיפורה של מדינת ישראל. סיפור של העליות השונות לארץ, של כור ההיתוך, של הקמת המדינה, ציונות במלוא הדרה.