יהודה סטליק, דור שני ברשפון, התחבר לשורשי האדמה והחקלאות עוד מילדותו. יהודה, שנמנה בין החיילים שייסדו את מושב פצאל, בחר לחזור למשק ההורים ולהיות חקלאי במשרה מלאה. לאחר שעבד שנים כחקלאי בחקלאות הקונבנציונאלית הבין שחייבים לשנות כיוון. בשנים האחרונות הוא מנהל את מיזם "הגינה של יהודה" – הכוללת 30 גידולי ירקות וירוקים אורגניים בו זמנית ובפרינציפ הוא מעסיק רק ישראלים, ביניהם "פליטי היי-טק" שהתחברו לאדמה
יש אנשים המגיעים לגיל הפנסיה שלהם, ומחליטים להוריד הילוך בקצב החיים. לנוח יותר, לטייל, להתפנות לתחביבים, חוגים וכל מה שאוהבים ובעיקר שלא הספיקו עד כה. בגיל הזה החליט יהודה סטליק (70), מרשפון, להקים מיזם חדש "הגינה של יהודה", בו הוא מתפרע עם גידולים מוכרים וחדשים: סלק כתום, גזר סגול, כרובית ורודה ועלי מיזונה אדומה ועוד ועוד. מכירים? אלו הם רק חלק מתוך 30 גידולי ירקות וירוקים אורגניים הגדלים, נקטפים בכל יום ונמכרים במקום הכי קרוב ממקום הגידול, בחממה וברשתות צל בשטח הגידול. אין ספק שסטליק הוא טיפוס ערכי ומיוחד ההולך עם עקרונותיו. כך למשל, הוא מעסיק רק עובדים ישראלים, חלקם "פליטי היי-טק" שמצאו עיסוק ממש אחר.
מאין שאבת את האהבה לאדמה ולחקלאות?
"אכן אני מחובר לאדמה כבר מתקופת הילדות מהורי והמשפחה. ההורים, שלמה וציפורה סטליק ז"ל, תמיד שימשו לי לדוגמה אישית. להיות לידם בשדות, לעזור להם ובכלל לשמוע את תובנותיהם וניסיון חייהם ההיסטורי. הורי נולדו בפולין, עברו את כל תקופת מלחמת העולם השנייה. הם ניצלו הודות לבריחה והסתתרות מאימת הרדיפה הנאצית. בעת המלחמה היו להם ניירות מזויפים, והם הוכרו כפולנים. כך מצאו עצמם עובדים בחווה חקלאית בניהולו של גרמני."
בתחילה עבדו בפולין ולקראת תום המלחמה עברו לעבוד בחווה בגרמניה. בסיום המלחמה חשבו להקים מחדש את חייהם בפולין, אך המציאות כבר הייתה שונה, והאנטישמיות חגגה. "וכך בשנת 1947 הורי עלו ארצה, יחד עם בנם בן השנתיים, בעזרת ה'סוכנות'. זה אחי הבכור יעקב בגר, שהתגייס לחיל האוויר כטייס ובהמשך דרכו עבד בחברת אל-על. כשהורי הגיעו לארץ בימים טרום מדינה, המליצו בני משפחת עמיקם שחיו כאן להגיע לרשפון, שנוסד בשנת 1936. בתחילה הם התגוררו בבית בכר, שהיה שייך לאגודה ושימש למגורים זמניים לתושבים במצבים שונים. לאחר כמה שנים עברה המשפחה למשק קליפשטיין, ומאז זהו משק המשפחה."
אמא צפורה עבדה בחקלאות מחוץ למושב. ואילו אבא שלמה מצא את פרנסתו באינסטלציה יחד עם נפתלי רובינשטיין. המשפחה השתלבה בפעילות הכפר. לאחר שהאב נפרד מרובינשטיין, הוא הקים בחצר המשק מפעל לייצור מסילות אלומיניום לווילונות וסיפונים לכיורים, שהיו עשויים מעופרת. מסתבר שהידע נרכש עוד בפולין. המפעל היה בשותפות עם קרוב משפחה, ולאחר זמן הועבר לת"א ואבי נשאר ללא פרנסה.
"במשך השנים," משחזר יהודה, "התפתח ענף גידול הירקות ברשפון וגם אבי החליט לחזור לחקלאות ביחד עם אימי. הם רכשו יחידת משק במקום יחידת עובד ציבור והתחילו לגדל ירקות. לראשונה פגשתי את העוצמה והיופי של האדמה, כשהייתי בכיתה ד'. אבי הקצה לי ערוגה, בה גידלתי פולים. ההצלחה נתנה לי בטחון ורצון להמשיך להיות קרוב לאדמה ולחקלאות, לראות את הקסם הזה שמזרע קטן, נובט וצומח צמח, שבשלב מאוחר יותר פורח ומבשיל לפרי. היכולת הזו ללוות ולהבחין בשוני בין שלבי הגידול השונים, גרם לי להרגיש שהתאהבתי ב 'אמא אדמה' ובחקלאות.
"אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בחיי. כל אלו ואחרים גרמו לי לפתח חיבה מיוחדת ומשיכה לתחום, וכמובן החינוך הציוני שקיבלתי וספגתי מהבית, ומהתחנות השונות שעברתי בחיי, שתמיד הייתה להם נגיעה כזו או אחרת, לאדמה ולחקלאות. השלב הבא בחיי היה סיום ביה"ס יסודי והמחשבה לקראת התיכון. היה ברור לי שאלמד בפנימייה חקלאית. כך עברו עלי בשמחה ארבע שנות לימודים ועבודה ב-'כנות'. מעניין שבאופן רשמי ומקצועי התחלתי לעסוק בחקלאות דווקא כשהייתי בצבא. התגייסתי כלוחם לסיירת גולני, אך במהלך שירותי הצבאי נפצעתי."
סטליק מספר שלאחר הפציעה, ומאחר והיה לו ניסיון חקלאי קודם, גייסו אותו ועוד שישה חברים להקמת מושב בבקעה בהיאחזות פצאל, מושב שעלה לקרקע בשנת 1970. סטליק השתלב בישוב החדש בהצלחה, עד סיום תקופת שירותו בצה"ל. "האדמה בפצאל הינה אדמת סחף פורייה ועל כן היא מעולה לחקלאות. היינו בין היישובים הראשונים שגידלו בבקעה ענבים ומלונים שיועדו לייצוא."
לרוע מזלו בפצאל הוא נפצע מעקיצת עקרב צהוב ארסי וחייו כמעט הגיעו לסיומם. רק במזל הצילו אותו לאחר שהגיע ל"הדסה" בירושלים והוגדר כחייל הראשון שהפסיקו לו את פעולת הלב. "הייתי מחובר לקוצב לב מכאני חיצוני, במשך שבועות רבים. לאחר סיום שרותי הצבאי חזרתי לרשפון, והמשכתי לעבוד בחקלאות יחד עם הורי, כבן הממשיך במשק ההורים. התמקדתי בפיתוח גידולי הירק, שגרמו לי לפתח חיבה מיוחדת ומשיכה לתחום וכמובן החינוך הציוני שקיבלתי וספגתי. בשנת -1973 נישאתי לריקי, בת רמת-גן, שתחילה עבדה כמזכירת ביה"ס רשפון כפר-שמריהו וכיום עוסקת בפרסום. כל ארבעת ילדינו נולדו ברשפון: אורן, מנהל גן ילדים ותינוקייה בחצר המשק ובבית ההורים. לירן עובד בחברת פרטנר. התאומות טל ומור (36), סיימו את שרותן הצבאי והחיים והבחירות שלהם פתוחים בפניהם.
"מסתבר שאירועים, החלטות ומצבים משתנים בחיים, שלא בשליטתנו, כך שבשנים האחרונות, לצערי המלצתי לכל ארבעת ילדינו, שלא להתקרב ולעסוק בחקלאות. מגיל צעיר דאגתי לתת להם את העבודות הכי קשות ושחורות בחקלאות, על מנת שבטעות לא יידבק גם בהם החיידק. ידעתי שהמקצוע הזה אינו מוערך בארץ, הוא קשה ולא מתגמל. אני עוד זוכר את משבר החקלאות בשנות ה-90', שגרם לי לצערי להפסיק לעסוק בגידול ירקות בהדרגה. רב החקלאים עזבנו את התחום, כל אחד מאתנו השתמש בכישוריו האחרים, אבל אפשר להגיד שמעולם לא עזבתי את החקלאות באמת. כי גם כשעזבתי את הערוגות והגידולים, עדיין נגעתי בחקלאות ומכרתי בחו"ל כלים חקלאים, מתוצרת הארץ. בשלב מסוים מאסתי בנסיעות ובמרחק מהמשפחה ועברתי לנהל את האגודה לחקלאות בדרום, שהייתה בעלת 1,000 דונם של בעיקר חיטה, חמניות וזיתים. שימשתי בתפקיד זה 15 שנים."
יוצא לפנסיה למיזם אורגני חדש
"לפני כשלוש שנים הפסקתי לעבוד בחקלאות ויצאתי לפנסיה. שנה שלמה טיילתי בארץ, נחתי ונהניתי מהמשפחה ומשישה הנכדים עד ששבעתי. חוסר המעש לא מתאים לאופי שלי, אני אוהב אקשן ועשייה. בין לבין בשנה הראשונה עזרתי לאנשים להקים גינות אורגניות בבתים שלהם. יחד איתם זרעתי, שתלתי והדרכתי. הקמת הגינות בבתי האנשים, חשפה אותי לחשיבות הגידול האורגני. כלומר החשיבות של גידול נקי מרעלים. בתור חקלאי שגידל טונות של ירקות, אני מכיר מקרוב את כמויות הרעלים שמרססים בשטחים חקלאים, על מנת למנוע מזיקים, מחלות, העיקר שהירק יראה טוב.
"כאשר עבדתי עם אנשים פרטיים בבתיהם הבנתי שיש דרך אחרת ושאפשר להסתדר גם בלי רעלים. נכון, זה דורש יותר מאמץ וממני זה דרש ללמוד את הנושא לעומק. היום אני מרגיש שאפשר אחרת! אין סיכוי שאכניס בגידולים שלי את כמות הרעלים שמשתמשים בחקלאות שאינה אורגנית. הקמת הגינות גרמה לי להתגעגע ל'אמא אדמה' וככל שהעמקתי יותר באורגני ככה חשקה נפשי בשדה משלי.
"בכניסה לרשפון ישנה אדמה פרטית, שתמיד הייתה המזבלה של רשפון, שטח שאף אחד לא מתייחס אליו. יחד עם אחד מבעלי הקרקע יצרתי קשר עם שאר בעלי הקרקעות, השכרתי מהם את השטח והתחלתי לעבוד. ניקיתי ועיבדתי את האדמה, הקמתי שתי חממות ובעזרת חברים ומשפחה זרעתי ושתלתי גידולי ירקות שונים, במטרה לגדל במושב ירקות אורגניים ולמכור לאנשים בסביבה."
בראשו של יהודה צפו שתי מטרות: הראשונה, להעניק לאנשים אוכל בריא יותר ממה שאפשר למצוא בסופרים והשנייה, למנוע את עמלת התיווך, שאנחנו משלמים כאשר אנחנו לא קונים ישירות מהחקלאי. "הניסיון העשיר שלי בחקלאות, לימד אותי שאין לי מה לצפות לרווחים, קיוויתי להחזיר את ההשקעה ולקבל תעסוקה יום יום."
מהם הגידולים שאתה מגדל? אלו המיוחדים שבהם?
"אני מגדל סביב 30 סוגי גידולים שונים, בו זמנית. לכל עונה גידולים משלה. אני מאמין שאנחנו צריכים לצרוך בעיקר את הגידולים שהעונה מציעה, ולכן בכל תקופה ישנם דברים שונים ומיוחדים. כשמגדלים גידולים עונתיים הירקות והירוקים מספקים את מקסימום הערכים התזונתיים שלהם. היום אנחנו מתקרבים לחורף וניתן למצוא בשדה המון עלים ירוקים מיוחדים, כמו: מיזונה, טאטסוי ובאקצוי. בקרוב יצטרפו הסלקים הצבעוניים שלנו: כתום, לבן וספירלה. בחודש הבא נקטוף גזרים בארבעה צבעים: כתום, לבן, צהוב ובורדו, ובהמשך כשיתקרר נקטוף גם כרובית בארבעה צבעים: לבן, סגול, וורוד וירוק. מבחינתי מה שחשוב בירקות שאני מגדל, שכולם יהיו בריאים וטעימים. פעם היית נוגס בעגבנייה והיא הייתה מפוצצת בטעם, עובדה שאני זוכר את הטעם גם היום. זה היעד שאני שרוצה להגיע, ירקות בטעם של פעם. וכך גם הלוגו שלי 'ירקות של פעם'."
איך עברת את תקופת הסגרים, ומה למדת ויישמת בשיווק?
"תקופת הקורונה היא תקופה משוגעת שמביאה ותביא המון שינויים. לאורך כל התקופה נשארנו פתוחים מכיוון שאנחנו חיוניים. החנות שלנו נמצאת בשטח הפתוח מה שהופך את חווית הקנייה לנעימה יותר, ופחות מלחיצה ממבנה סגור. לכולם היה זמן פנוי ורצון לצאת מהבית, היו אנשים שהיו מגיעים שלוש פעמים ביום, העיקר לצאת להתאוורר. בסגר הראשון כולנו חווינו אי ודאות, והדרך שלנו לקבל קצת יציבות הייתה למלא את הבית בנייר טואלט, ביצים, ירקות פירות ועוד. אנשים גילו אותנו והסתערו.
"באנשים רבים התעורר הצורך לתמוך דווקא בתקופה כזאת בשוק המקומי ואכן הרגשנו את זה. בנוסף עלתה המודעות לצריכת ירקות טריים. אנשים גילו שיש אפשרות נוספת שהיא לא סופרמרקט, שאפשר להכיר מקרוב את המגדל, אפילו בשטח הגידול ואם ממש בא לך, אז גם יקטפו במיוחד בשבילך. לדוגמא את הפטרוזליה המסולסלת הטרייה ואחרים כשצריך.
"עם ההתלהבות של האנשים בסגר הראשון, הבנו שעלינו להגדיל את השטחים החקלאיים שלנו. הגבנו מהר מאוד והגדלנו את שטחי הגידול. כשנגמר הסגר, אנשים חזרו לעבוד, מפלס החרדה ירד. ועם זה גם ההבנה שהאוכל לא ייגמר כל כך מהר. פתאום מעומסים בחנות בכל רגע, הכמות הצטמצמה משמעותית. ומצאנו את עצמנו עם שדות מלאים בגידולים שאין לנו למי למכור. פרסמנו בפייסבוק, ויצרנו קשר עם עמותות רבות וחלקנו את התוצרת העודפת שנותרה אצלנו. מאז יש לנו הרגל מטיב, בסוף כל יום. הסחורה העודפת שכבר נראית במצב פחות טוב, מוצאת מחוץ לחממת המכירות. כולם במושב כבר מודעים, שהם יכולים לבוא לקחת."
סטליק מוסיף ומסביר שהסגר הראשון השאיר אצלם בור כלכלי, אבל הם לא מתייאשים והגבירו במרץ את פעולת השיווק. מידי יום מגיעים העובדים הישראלים לעבודה וממש נלחמים בשיניים: "חקלאות היא חיידק שלא עוזב אותנו, אנחנו הבנו כבר שלא נתעשר ושאנחנו פה בשביל הנשמה. לסגר השני הגענו יותר מוכנים, הקמנו מערך משלוחים וחנות אינטרנטית. אנחנו משווקים לכל מי שמחפש לקנות ירקות ופירות טריים, שאנו קוטפים כל בוקר מחדש. את הגידולים שאנחנו לא מגדלים במקום, אנחנו קונים אך ורק מחקלאים אורגניים כמונו כפירות ופרחים. לא תמצאו אצלנו ירק אחד שלא גדל בארץ. בהתחלה התחלנו עם היישובים מסביבנו כמו: געש, יקום, שפיים ולאט לאט התרחבנו והיום אנחנו כבר מגיעים: להרצליה, רעננה, רמת השרון ואפילו תל אביב.
"עוד דבר שקרה במהלך הקורונה ופגע בנו היא התחרות שנוצרה. לפני הקורונה היו מעט חוות בארץ שעבדו בקונספט דומה לשלנו. אך בשל העובדה שעסקים שעבדו עם מזון הפכו לחיוניים. פתאום צצו כפטריות אחר הגשם יזמויות שונות. אנשים מציגים את עצמם כחקלאים, ובכלל מוכרים סחורה מיובאת או של חקלאים אחרים שנקטפה לפני כמה ימים טובים. אם פעם בשוק היו 20 כמונו היום יש מאות – ומי שלא בעניין, לא תמיד ידע להבחין. למבינים זה בהחלט מקלקל את הרמה והאיכויות."
ההייטקיסטים בחקלאות
מעיין יחיאל (30), מנהלת המיזם והמכירות , הגינה של יהודה, הצעירה והחייכנית אומרת: "גדלתי בירושלים וכשעזבתי את הבית עברתי לתל אביב. הרעש והבלאגן לא התאימו לי, לכן חיפשתי משהו קרוב למרכז. וכך הגעתי יחד עם בן זוגי לרשפון. את הגינה של יהודה הכרתי באחד מטיולי עם הכלבה. ראיתי חמניות פורחות ומישהו שקוטף. סיקרן אותי לדעת מה יש לי ליד הבית, ולכן קראתי לאיש ומשם סיפור אהבה שלנו התחיל. באותה תקופה עבדתי כעוזרת מנהלת שיווק בחברת האופנה 'רונן חן'. התקשיתי מאוד לשבת יום שלם בתוך המשרד וידעתי שאני חייבת למצוא עבודה בטבע. כוח עליון כנראה הוליך אותי אל יהודה.
"נפגשנו וכבר יום למחרת התחלתי לעבוד. בהתחלה היינו שלושה עם בחורה נוספת מיכל. שלושתנו עבדנו בשדה ונתנו שירות ללקוחות שהגיעו מידי פעם. יהודה נתן לנו יד חופשית לפתח את העסק לפי ראות עיננו. לאט לאט התחלנו לגדול ולפני כחצי שנה שהתרחבנו יותר, הוגדרתי כמנהלת. זהו תפקיד לא פשוט אבל ללא ספק מאתגר. אני נהנית מאחריות על גידולי השדה, העובדים, הספקים וכל דבר שהגינה דורשת ממני. אין ספק שהתפקיד הזה מפתח אותי ומלמד אותי המון."
אבי כהן (48), מספר: "עד לפני כשנה וחצי עסקתי במחשוב ענן והאמת, המעבר לחקלאות זה באמת כמו לרדת מהעננים לאדמה… החלפתי פלורוסנטים באור שמש ומעיסוק בווירטואלי עברתי לדברים מוחשיים. אני חושב שהדבר שהכי בולט זה היכולת לראות את התהליכים השונים. מאדמה חשופה לשדה שופע, מנבט צעיר לשתיל בוגר, לשים לב למעברים בין עונות השנה ובעיקר, לגעת בחיים ובאנשים."
איך אתה רואה את החקלאות בעתיד הקרוב, והרחוק יותר?
יהודה: "כל עוד תישאר המדיניות בממשלה כפי שהיא מתנהלת היום, החקלאות תעלם. מייבאים תוצרת מחוץ לארץ, כשאנחנו יודעים לייצר תוצרת מדהימה. אי אפשר להסתכל על החקלאות רק כמשהו כלכלי. המדינה חייבת להבין את המשמעות שעומדות מאחורי נטישת חקלאים את הקרקע. חקלאות הייתה אבן הייסוד של הקמת מדינת ישראל, אני לא מבין איך הגענו למצב שאנחנו קונים עגבניות מטורקיה. הייתה תקופה שאפילו חיילי צה"ל אכלו עגבניות אלו, ממש מצב אבסורדי. בן גוריון התיישב בשדה בוקר, והאמין שצריך לתמוך בחקלאות. היום אנחנו במצב ש'מכללת שדה בוקר' הולכת להיסגר. אני לא מאמין שהמדינה תתאמץ, כדי שהמקום לא ייסגר וזאת התמצית של המצב בארץ. המדינה בוחרת לחלק כספים במקומות שהם פחות חשובים לכלל. כך מגיעים שערכי המורשת שעליה קמה המדינה, עלולה להיסגר. אפילו אנחנו כאן בחווה, על אף שאנחנו נותנים פרנסה למספר משפחות – ואנחנו באמת מנסים להחיות את החקלאות, אך נתקלים בלי סוף בקשיים, אל מול הרשויות והמדינה אטומה.
"למרות זאת חייבים לציין, שדווקא הדור הצעיר מפתיע. משהו בהם התעורר. אני נדהם כל פעם מחדש, כשפוגשים ורואים את הרצון שלהם להיות קרובים לאדמה. במיזם שלי עובדים ועובדות המון צעירים חרוצים המגיעים יום יום לעבודה. הם יכולים להרוויח יותר מ-35 שקלים לשעה, אבל הם בוחרים לעשות מה שטוב לנפש שלהם. אין אצלנו אף תאילנדי או עובד מהשטחים כולם ישראלים.
"אני זוכר כשהקמתי את הגינה הגיעו מספר פעמים זוג בנות, לבקש עבודה שוב ושוב. סירבתי להן, אך בסוף הנחישות שלהם ניצחה ואחת מהן איתי עד היום. לכן אני מאמין שעדיין לא מאוחר להתפקחות, יש פה המון צעירים שמוכנים להיות חלק מהשינוי אבל זה לא מספיק, הממשלה חייבת לקחת אחריות על המצב והשלכותיו."
רשפון אחרת
יהודה נזכר איך בשנות ה-70' הייתה רשפון יישוב חקלאי ו-80% מתושבי המושב עסקו בחקלאות. באותה התקופה היא הייתה בין ספקיות העגבניות הגדולות. החברים היו מתחילים לקטוף במאי ומסיימים לקראת החורף: "היה מבנה גדול ושמו הריכוז. בשעה 14:00 בצהריים כל חקלאי רשפון היו מגיעים עם הסחורה. ובשתי משאיות של המושב שינענו את הסחורה לתנובה. בצעירותי הייתי המחליף של הנהגים ומידי פעם הייתי משנע גם את הסחורה. מלבד זאת, הייתי מחלק אוכל לפרות, כי היו רפתות רבות במושב, ותערובת לעופות ולהודים. כיום מתוך 100 בעלי הנחלות, נותרו רק חמישה חקלאים, שגילם הממוצע מעל 80 ואני הצעיר בן 70. כמי שנולד במושב, אוהב ומתפרנס מחקלאות כואב לי לראות את המצב הנוכחי. רוב ימי עבדתי בחקלאות, בשלב מסוים גם הייתי חלק מהחקלאים הגדולים בארץ. אני לא יודע ורוצה להמשיך לעבוד בתחום כל עוד אוכל. ידענו קשיים והתגברנו, אך עכשיו המצב גרוע יותר וגם אין אופק לשינוי."
איך תראה רשפון לדעתך בדורות הבאים?
"אני לא חושב שההיתר לפתיחת עסקים ומחסנים שינה את אופייה לרעה, כרגע בכלל אין היתר, כל המחסנים והעסקים שקיימים ברשפון נסגרים אחד אחר השני. אנשים שהיו בעלי בתי אימון, רפתות, מחסני מיון פרחים ועוד, כל אלו הוסבו למטרות שאינם חקלאיות והרשויות לא מאפשרות זאת. לדוגמא, אנשים שהיו מגדלי עופות לא יכולים לגדל יותר, כיוון שכל המכסות נלקחו לתמיכה בצפון. המחסנים נשארו ריקים והושמשו למטרות שאינם חקלאיות, וכיום הרשויות לאט לאט סוגרות אותם. בעלי המחסנים נשארים ללא פרנסה. אם פעם, לדוגמה, יכלו לגדל תרנגולי הודו, היום הם בעלי מחסן שלא שווה להם כלום. חלק מהאנשים שהסבו את המבנים החקלאים הישנים למגורים וגם הם חווים קשיים, כי זו נחשבת עבירה על החוק והקנסות מטורפים. אני רואה שבתקופה זו הפרנסה היא מעבר לכל. ושוב אני חוזר למדיניות שיש כלפיי החקלאים במדינה – כל עוד לא יתמכו באנשים שעוסקים בחקלאות היא תגווע. בעוד עשור, כשתהיה מצוקה של ירקות, פירות וגידולים נוספים בארץ, אז יתחילו לשאול שאלות."
