במפעל אורטק בקיבוץ כרמיה מייצרים חדרים מוגנים בטכנולוגיה חדשנית. רבים מהעובדים במפעל כבר אחרי גיל פנסיה, ולא במקרה. "גיל 70 של היום זה כמו ה-50 של פעם" אומר דורון בלאיש (69), מסגר במפעל, "וגם אם קשה, הקושי בונה אותך. מבינים את זה עם הגיל"
*תמונה ראשית: דורון בלאיש. "כשרציתי להתקבל אמרו לי 'זו עבודה קשה. כל היום לקדוח, לעמוד על הרגליים'. אמרתי: אני אעבוד". צילום: סוניה גרשפט
דורון בלאיש (69) ודניאל בילדוסולה (68) עובדים שניהם כמסגרים במפעל אורטק בקיבוצם כרמיה בחוף אשקלון, שמייצר את הפרופילים לבניית חדרים מוגנים בטכנולוגיה חדשנית וייחודית. שניהם כבר אחרי גיל פנסיה, וסבורים שלמבוגרים יש הרבה מה להביא לעולם התעשייה.
"לעבוד בימים כאלה בחברה שעוסקת במיגון זו עבודה עם תחושת שליחות – בטח פה באזור הנגב המערבי", אומר בלאיש. "חבל שהמדינה לא מסתכלת על זה ככה ולא עוזרת יותר לאנשים שמתקשים לרכוש מיגון. לא יכול להיות שבמקומות כמו אשקלון עוד יש דירות שאין בהן מרחב מוגן".
בסככת המלאכה במפעל, עם מיגון מתאים ומסכה, הם חותכים, קודחים, מבריגים ומסדרים את מוטות המתכת הזוויתיים ואת המחברים, אשר יחזיקו את לוחות החומרים המורכבים, פרי פיתוח ייחודי של החברה, שמטרתם להפוך חדר רגיל בבניין לחדר ממוגן – במקומות שלא ניתן לבנות בהם ממ"ד מבטון. הם עובדים בשיטתיות, מול מסך המציג מודל תלת-ממדי של המבנה שצפויה החברה למגן – מתחם בבית חולים במרכז הארץ. מסמנים כל אחת מהיחידות ומרכיבים סטים, שאותם יוכלו לשנע לשטח לצורך הרכבת המיגון, המורכב משכבות של חומרים מתכתיים ואחרים.
"להגיע לגיל הפנסיה ולהפסיק לזוז זה לגמרי לא לטעמי"
"נולדתי בקיבוץ וכבר בגיל 17 הייתי אחראי על המסגרייה", מספר בלאיש. "אחרי זה עזבתי לכרמיאל, שם הקמתי משפחה ועבדתי כמכונאי בענף הטקסטיל, ובהמשך בשלב מסוים הייתי הבעלים של מפעל עם 170 עובדים. בסופו של דבר איבדתי את המפעל, עבדתי בעוד המון עבודות וצברתי הרבה ניסיון. לפני חמש שנים חזרתי לקיבוץ בתקופה קשה וחיפשתי עבודה. כשרציתי להתקבל אמרו לי 'זו עבודה קשה. כל היום לקדוח, לעמוד על הרגליים'. אמרתי: אני אעבוד. התחלתי כפועל, אבל עם הזמן גם הבאתי מהידע שצברתי לשיפור שיטות העבודה".
בילדוסולה נולד בארגנטינה, והגיע לקיבוץ ב-1986 עם הגרעין. "שם עבדתי במערכות מחשבים, אבל כשהגעתי לפה וחילקו אותנו בסידור העבודה, שלחו אותי לרפת. עבדתי ברפת עשרות שנים עם כמה הפסקות – תקופה מסוימת עבדתי במפעל השמיכות של כרמיה שהיה פעם שם דבר, בחקלאות כרסס עם המרססים הענקיים. בכל פעם קראו לי בסוף לחזור לרפת, אבל לקראת גיל הפנסיה פיטרו אותי. הבן שלי שעובד כאן באורטק ראה שאני משתגע בבית והציל אותי – קרא לי לבוא ולעבוד כאן איתו לפני שלוש שנים.
"לצאת כל יום לעבודה זה דבר שמאריך את החיים. העבודה שומרת על הבריאות. שנינו יכולנו לשבת בבית ולא לעשות כלום, אבל מה זה היה עושה לנו? להגיע לגיל הפנסיה ולהפסיק לזוז זה לגמרי לא לטעמי, אני ודורון שנינו אנשים היפראקטיביים".
בלאיש צוחק ומוסיף: "תסתכל איזה בריון, חוץ מהעבודה במפעל הוא משחק כל יום גם שעתיים טניס. גיל 70 של היום זה כמו ה-50 של פעם. וגם אם קשה – מי אמר שקשה זה רע? גם זה משהו שמבינים עם הגיל, שהקושי בונה אותך".
"במלחמה העובדים המבוגרים שלנו פשוט הצילו את החברה"
את העסק הקים לפני 18 שנה רן נאור, אף הוא מתגורר בקיבוץ כרמיה. לחברה שלושה מרכזי ייצור – אחד בכרמיה ושניים בעמק חפר. "אנחנו מייצרים ומרכיבים שורת מוצרים – מבנים יבילים ממוגנים כמו מיגוניות, ממ"דים וממ"מים (מרחבים מוגנים מוסדיים)", הוא מסביר. "יש לנו מחלקה שעוסקת בבניית חדרים מוגנים – שזה פתרון ייחודי שפיקוד העורף אישר כחלופה לממ"ד במקומות שבהם לא ניתן לעשות ממ"ד – למשל בדירות גבוהות בבניינים שלא יכולים להחזיק את משקל הבטון". החברה מבצעת גם פרויקטים מורכבים למיגון חדרי שרתים, חמ"לים וגנרטורים שחייבים לשמור על רציפות תפקודית גם בחירום, למיגון מתקנים של חומרים מסוכנים ואף פיתחה מערכות למיגון פיזי נגד כטב"מים ורחפנים.
בחברה מועסקים כ-20 עובדים קבועים, נוסף על העובדים הפרויקטלים. כרבע מהם עובדים מבוגרים לאחר גיל פרישה. "יש נטייה לחשוב שכדאי לחפש עובדים צעירים, אבל אני דווקא אוהב אנשים שמגיעים עם ניסיון חיים. עובדים מבוגרים גם לא נמצאים במרוץ של לחפש כל הזמן את העבודה הבאה. הם מחפשים מקום יציב יותר, מקום שיכבד את מסע החיים שלהם, מקום שיוכלו לתרום בו. אלה עובדים שמקרינים הרבה שקט במערכת. הם לא פזיזים, מהירים או רשלניים, ואכפת להם מאוד. מעבר לזה, אלה עובדים שהרבה פעמים קשה להם לצערי למצוא עבודה. מבחינתי זה לא רק עניין עסקי טהור. יש בחיים יותר מעסקים. לתת בית לאדם שרוצה לעבוד, שרוצה לתת ערך, זה דבר משמעותי".
לדבריו, יש התאמות שצריך לעשות. "אי אפשר לצפות מאדם מבוגר להניף אותם משקלים מהרצפה לגובה כמו אדם צעיר – אז צריך להשקיע יותר בשולחנות עבודה נגישים. אבל אלה לא הוצאות מיותרות להשקיע בשיטות עבודה נכונות יותר, ששומרות על בריאות העובדים, מבוגרים וצעירים כאחד. במובן הזה, זה גורם שדוחף לייעל את העבודה באופן כללי כדי לשמור על כלל העובדים. אני חושב גם שכשבחור צעיר רואה שיש חברה שבה הוא עובד גם עובדים מבוגרים, זה נותן לו גם שקט נפשי. יש בזה גם אפקט פסיכולוגי שנותן ביטחון במקום. במלחמה העובדים המבוגרים שלנו פשוט הצילו את החברה".
"אם היחסים לא טובים זה לא משנה כמה אתה מרוויח"
מרבית העובדים הצעירים יותר בחברה גויסו לשירות מילואים ממושך, וגם הוא עצמו גויס לסייע בפרויקט של הצפת המנהרות בעזה. "לעסק הגיעו מתנדבים נהדרים, ומי שחנך אותם וליווה אותם בעבודה, היו העובדים הללו, שנשארו הליבה של העסק. זה היה משמעותי כי דווקא במלחמה, הביקוש למוצרים שלנו עלה בחדות אבל כוח האדם ירד".
"7 באוקטובר היה יום קשה מאוד, וכבר למוחרת התפנינו. אבל תוך שבועיים כבר התקשרתי בעצמי לרן כי רציתי שנחזור לעבוד. חלק מהזמן הקיבוץ היה שטח צבאי סגור ואי אפשר היה להגיע אבל ברגע שאפשר היה – אני ודני הגענו לפה לעבוד". בילדוסולה מספר שמשפחתו התפנתה לקיבוץ נחשולים, ואילו הוא החל לנסוע להיות איתם בסופי שבוע, וביתר הזמן חזר לקיבוץ כדי להמשיך להגיע לעבוד במפעל. "אנחנו כבר 18 שנה מכירים את המצב הזה של אזעקות וטילים, זה כבר לא מפחיד אותנו. רק האפשרות של חדירת מחבלים מפחידה. המשכנו לעבוד, ומה שמרגש היה שהגיעו לכאן מתנדבים לבוא ולעזור. אנשים רציניים, חלקם בעלי עסקים, קריירות. חלקם אנשי היי-טק, חלקם יוצאי יחידות מובחרות. רובם אנשים לא צעירים בעצמם שפשוט החליטו שהם רוצים לבוא ולראות במה אפשר לסייע. חלקם ממש עברו לגור תקופות בקיבוץ. עבדנו איתם קרוב לחודשיים".
איך היה לעבוד עם המתנדבים?
בלאיש: "זו הייתה חוויה מיוחדת מאוד. יצרנו קשרים שמלווים אותנו עד היום. ברור שבהתחלה היו טעויות שהיינו צריכים לתקן אחר כך, אבל ככה זה כשלומדים. בסופו של דבר, זו הייתה תקופה יפה. אני מחכה כל יום לבוקר לבוא לפה להמשיך לעבוד. גם בלילות אני חושב על המפעל – מה צריך לעשות, מה הבעיות שצריך לפתור. אני מרגיש אחראי עליו".
בילודסולה: "מה שמיוחד במפעל הזה זה הקשרים האישיים בין הצוות והיחס המשפחתי. אין פה אנשים עם אף גבוה. עבדתי במקומות שבהם מנהלים היו רק כועסים ולא מקבלים על עצמם אחריות. כאן התחושה היא שגם אם נעשות טעויות, מחפשים ביחד ללמוד מהן ולהבין איך אפשר לפתור ביחד בעיות. יש הרבה קשב. זה משמעותי, כי בסופו של דבר יום העבודה הוא רוב החיים שלנו, ואם היחסים לא טובים זה לא משנה כמה אתה מרוויח".
*פורסם ב"דבר" davar1.co.il
