חבר לשעבר בקיבוץ רעים שניהל את הכלבו בקיבוץ הורשע בגניבה, חויב בקנס ובפיצוי כספי, אך מתחמק מתשלום החוב
לפני כשלושה חודשים נגזר דינו של חבר קיבוץ רעים לשעבר, שניהל את הכלבו בקיבוצו (בשנים: 2010 – 2015), לעונש מאסר של 24 חודשים, לאחר שהודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון בהליך פלילי, בביצוע עבירות גניבה, ושימוש במרמה ותחבולה. עוד הוא חויב בקנס של 50,000 שקלים ובפיצוי כספי לקיבוץ רעים של 200,000 שקלים (ראו מָעַל בְּרֵעָיו, משפט חברים, "זמן קיבוץ" 23.3.23). נפסק שהחל ממחצית אפריל 2023, יתחיל הנאשם לרצות את עונשו.
לפי כתב האישום, לנאשם היה שותף לעבירה, שסיפק סיגריות ומוצרי טבק לכלבו בקיבוץ. בהתאם לסיכום ביניהם, חלק מהסחורה נותר במרמה בידי ה"שותף" שמכר אותה בשוק החופשי, והשניים התחלקו ברווח שעשו. בפני הקיבוץ הם הציגו מצג שווא לפיו כל הסחורה נמכרה לכלבו, כך שהקיבוץ אישר תשלום בעד סחורה שגנבו השניים בהיקף של 1.75 מיליון שקלים, כאשר הכספים נמסרו לשותף.
המדינה אמרה לבית המשפט, לעת הדגישה את חומרת העבירות, שכספי הגניבה לא הוחזרו, וכי הקיבוץ הגיש תביעה כספית כנגד הנאשם בסך 2.5 מיליון שקלים.
התביעה שאותה הגיש הקיבוץ עוד בשנת 2017, באמצעות עורכי הדין, שלמה הרדי ונירה דגני, הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ביום 5.3.23 (שבוע לאחר שניתן גזר הדין).
במסגרת פסק הדין, על יסוד ההסכמה שהושגה בין הצדדים, חויב הנאשם לשלם לקיבוץ עד ליום 1.7.23 סך 1,750,000 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחה והוצאות משפט.
אינטרס סופיות הדיון
בחלוף למעלה משלושה חודשים ממועד מתן פסק הדין בפשרה, וכשבוע ימים לפני המועד שנקבע לביצוע התשלום על פיו, הגיש הנאשם (נקרא לו כעת – המבקש), באמצעות עורכי הדין אוהד הראל ובת חן טולדנו, תביעה "להצהיר על בטלות פסק הדין מחמת טעות". יחד עם כתב התביעה, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הקיבוץ, שמשמעותה: בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד אשר תתברר התביעה לביטול פסק הדין. הקיבוץ, באמצעות פרקליטיו, שלמה הרדי ונירה דגני, התנגד לבקשה.
השופטת עדי אייזדורפר, מבית משפט השלום באשדוד, תארה על קצה המזלג את הרקע להסכם הפשרה: "המבקש הורשע בהליך פלילי, בעבירה של גניבה בסך של 1,750,000 ש"ח, ונגזר עליו עונש מאסר ממושך (לאחר שהוחמר במסגרת הליך ערעור), בצירוף קנס ופיצוי לקיבוץ. במשך חמש שנים התנהלה התביעה הכספית שהגיש הקיבוץ כנגד המבקש בגין הגניבה, בהן המבקש היה מיוצג על ידי עורכי דין לכל אורך ההליכים המשפטיים, הפליליים והאזרחיים כאחד".
השופטת בחנה את הבקשה ואת טענות המבקש, ואמרה שלא מצאה שזו "תביעה המושתתת על ראיות מספקות", והוסיפה שגם שלפי הפסיקה, "הנטייה לבטל פסקי דין שנתנו תוקף להסכמת הצדדים, מצומצמת, ותעשה רק במקרים בהם קיימים שיקולים כבדי משקל". הסיבה לכך היא בשמירה על "אינטרס סופיות הדיון". במיוחד נוטים שלא לעכב ביצוע פסק דין בשל הגשת ערעור או בקשה לביטול פסק דין, כאשר מדובר בחיוב כספי.
השופטת הביעה תמיהה על עיתוי הבקשה שהוגשה למעלה משלושה חודשים מאז שניתן פסק הדין בפשרה, וסמוך למועד בו על המבקש לבצע את תשלום סכום הפשרה לקיבוץ רעים. אומנם, הוסיפה השופטת, "המבקש ציין רכיבים כספיים מסוימים אשר לטענתו לא היה מקום לחייבו בהם, ואשר מלמדים לשיטתו, על הטעות שנפלה אצלו" בעת שהסכים להסכם הפשרה, אך "חרף העובדה שגם לפי חישוביו שלו, עדיין נותר סכום חוב ניכר לתשלום, הוא לא מצא לנכון עד כה לשלם דבר לידי הקיבוץ". השופטת החליטה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הסדר הפשרה, וחייבה את המבקש בהוצאות הקיבוץ בסך 1,200 שקלים.