בני זוג, חברי קיבוץ בצפון, התגרשו לפני ב-20 שנה, לאחר כ-30 שנות נישואין. האישה עזבה את הקיבוץ. האיש נותר לגור בקיבוץ ולפני מספר שנים הלך לעולמו.
כעת תובעת האישה מהביטוח הלאומי להכיר בה כידועה בציבור של החבר המנוח, לצורך קבלת קצבת שאירים מהביטוח הלאומי.
באמצעות עורכי הדין דקל מנחמי וזוהרית חינגה, אמרה האישה (התובעת), בבית הדין הארצי לעבודה בנצרת, שהיא והמנוח "לא נפרדו, אלא שינו את אורחות חייהם".
היא עברה להתגורר בעיר הגדולה, בדירה שרכשה ושנרשמה על שמה. לטענתה, לאחר גירושיהם, היא והמנוח היו ידועים בציבור.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד, באמצעות עו"ד סירין זועבי בסול, כי התובעת והמנוח גרושים זה שנים ארוכות. הם אינם "ידועים בציבור" ולכן "התובעת אינה אלמנה הזכאית לקצבת שאירים".
אתנחתא: חוק הביטוח הלאומי קובע כי "אלמנה" הזכאית לגמלת שאירים עקב פטירת בן זוגה היא: "מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו", "לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו".
לפי הפסיקה, כדי שאישה שאינה נשואה תקבל גמלת שאירים צריך שיתקיימו בה שני תנאים מצטברים: יחסים של "ידועים בציבור" ומגורים משותפים עם בן הזוג, בעת פטירתו.
האישה סיפרה ש"הגיעה לקיבוץ בסופי שבוע ולנה עם המנוח בביתם המשותף, בו קיימו משק בית משותף". הם הוסיפו לנהל "אורח חיים משותף, חגגו את החגים יחדיו בקיבוץ, אירחו בביתם המשותף שבקיבוץ, נסעו יחדיו לחופשות משפחתיות וניהלו חיי משפחה מול ילדיהם, נכדיהם וחבריהם".
היא גם ציינה ש"בהסכם העזיבה" עם הקיבוץ נרשם שהיא אינה "מנתקת יחסיה מהתא המשפחתי ובעלה נשאר בקיבוץ, דהיינו רואים אותה כנשואה".
אם כך, תמה מוֹתָב (הרכב) בית הדין, בראשות השופט מוסטפא קאסם, מדוע התגרשו השניים? והתובעת השיבה: "מטעמי נוחות". היא קיבלה פטור מתורנויות, המנוח קיבל דמי אחזקה גבוהים יותר על הדירה".
וגם, היא רצתה לרכוש דירה בעיר, אך מאחר שהקיבוץ כבר השתמש בזכאותה למשכנתא, "היה עליה להתגרש כדי לקבל משכנתא לקניית דירה". בית הדין לא השתכנע וקבע כי "התובעת עזבה את הקיבוץ והתגרשה מהמנוח כתוצאה מסיום מערכת היחסים ביניהם, לאחר שנות נישואין רבות.
היא העדיפה את נוחותה ועצמאותה הכלכלית בדרכה החדשה כאישה גרושה". "לא בכדי הדירה והמכונית נרשמו על שמה בלבד", אמר השופט.
היא לא ראתה עצמה עוד כחלק מזוגיות עם המנוח. בית הדין מצא שהתובעת לא ניהלה עם המנוח משק בית משותף. כל אחד מהם ניהל חיים עצמאיים ונפרדים כולל הפרדה רכושית וכלכלית מלאה.
ביקורי התובעת בבית המנוח בסופי שבוע וחגים לא היו בגדר מגורים או חיים משותפים. הם נועדו כדי לבקר את הילדים שנותרו לחיות בקיבוץ.
התובעת הייתה "מבקרת ולא דיירת". משכך, קבע השופט ש"התובעת והמנוח לא התגוררו במשותף בשעת הפטירה", לא הוכחו "חיי משפחה ומשק בית משותף", ולא הוכח "שהתקיים היסוד הערכי-רגשי לפיו התובעת בחרה לקשור את גורלה בגורל המנוח".
בית הדין גם התייחס לאמור בהסכם העזיבה של התובעת עם הקיבוץ ואמר שאין "במישור החוזי" שביניהם, כדי "לייצר מעמד" מול הביטוח הלאומי. סוף דבר, התביעה נדחתה.
