"הדבר שהכי מאיים על מדינת ישראל והציונות הם הקיצוניים" 

אומר אלי מאירי, שניהל את מחלקת החינוך בטבריה והגיע להישגים מדהימים * מאירי, ממקימי תנועת "אל הדגל", מתכוון לקיצונים מימין ולקיצונים משמאל * מאז ה-7 באוקטובר המאירי מגויס לצה"ל – נלחם בחזית הדרומית מספר חודשים, נלחם בחזית הצפונית ובשבועות האחרונים שוב היה בעזה * ראיון עם אדם המאמין באתגר 

סיפור חייו של אלי מאירי (46) הוא ספור חיים של אדם צעיר, שכל מה שהוא עושה מנעוריו מעיד על ערכיות, אמביציה ועל המון קשב פנימי. השאלה הראשונה ששאלתי את אלי הייתה: "איפה היית ב-7.10? אלי מאירי הוא סגן אלוף בדרגתו הצבאית במילואים. 

פגשתי את אלי מאירי לפני יותר מעשרים שנה בהיותו קצין בצבא. כל חייל שהיה תחת פיקודו, דיבר עליו באהבה ובהערכה מאד גדולה. לאחר מספר שנים בצבא קבע, השתחרר ופנה לחינוך.  

מאירי נולד וגדל בטבריה בשכונה לא קלה, בן זקונים והרביעי במשפחתו. אביו, שמואל, היה בעל משאית וכל הילדים במשפחה עבדו עימו ועזרו בפרנסת הבית. שמואל האב הוביל את המשפחה לעבודת צוות.  

אלי מעיד ואומר: "הוריי נתנו לנו חינוך מאד ערכי. אבא חינך אותנו לעמוד בקשיים, לעבודה משותפת. אמא הקפידה שנלמד ונתחנך.  הוריי חינכו אותנו לנתינה ולעשיה בעבור המדינה. האחים שלי התגייסו לצבא ושירתו בגולני. אני זומנתי לקורס טיס, הגעתי ללא הכנה וחתמתי על ויתור. הגעתי לחיל השריון, שירתי שמונה שנים והשתחררתי." 

ספורטאי, מחנך ולוחם  

בצעירותו היה מאירי ספורטאי, חותר בקייקים והיה לאלוף הארץ. גם היום זהו ספורט שמאד אהוב עליו. מידי שבת בבוקר הוא שם פעמיו לכנרת, חותר בקייקים. זו גם תשובתו לשאלה ששאלתי (היכן היה ב-7.10?) הוא היה בכנרת, חתר בקייק.  

אלי נישא למיכל, בת מושב ארבל. מיכל ואלי בנו את ביתם בארבל וילדו ארבעה ילדים. מיכל היא בת למשפחה חקלאית, אמנית ועובדת באגודת המים.  

אלי אומר על עצמו שהבחירות שלו תמיד נובעות מתוך אהבה למה שעושה ומתוך הרצון שתהיה משמעות ערכית ופנימית בעבורו: "השתחררתי מהצבא ופניתי לחינוך, אני מאמין שחינוך הוא המקצוע היחיד שמשפיע על גורלות בני האדם.  ההתחלה  בתחום החינוך היתה ממש מלמטה." 

אלי התחיל כמדריך נוער ובהמשך קיבל על עצמו להקים בית ספר לנוער בסיכון ברמת הגולן, שם לימד וניהל את בית הספר. באותן שנים, ההישגים היו נמוכים.  

"התפיסה שלי הייתה  שלכל ילד יש מקום והמערכת צריכה להתאים עצמה לכל ילד," הוא מסביר. "כמו בבית הספר לילדים בסיכון כך בבית הספר בטבריה, התפיסה החינוכית השונה הובילה להישגים גבוהים ולפרסי הצטיינות ופרס החדשנות מנשיא המדינה. ביה"ס לנערים בסיכון הכיל בתחילת העבודה שלי 50 תלמידים והיום יש בו 120 ילדים. לבית ספר מגיעים ילדים מרמת הגולן, מעמק הירדן וקצרין. התלמידים בבית ספר זה נפלטו מבתי ספר ושם הם לומדים ועושים בגרויות  ולומדים מקצוע." 

לאחר מכן חזר מאירי לטבריה: "ההמשך היה  ניהול  בית הספר התיכון אורט במעלה בטבריה. היה זה בית ספר עם אלף תלמידים, מרביתם הגיעו משכבות מצוקה. היה אז משבר קשה, הייתה אלימות רבה  ואחוז מאד נמוך שהתגייסו לצבא.  

"באתי עם תפיסה האומרת שחזון אישי לכל ילד יצור את השינוי האישי ויוביל לתוצאות טובות ומיטיבות. עצרנו הכל ועשינו תהליך של צוותי החינוך עם התלמידים על בניית חזון, תמונת עתיד רחוק יותר ושעובדים על הגשמת חלומות.  

"בניית החזון האישי יחד עם סיוע ותמיכה עם חינוך – הובילו לשינוי. כשהתחלתי לנהל את בית הספר אחוז הבגרויות היה 37%. תוך זמן קצר עלה ל-83% והיום זה כבר עוד על 97%.  

"ההתחלה לא הייתה פשוטה, משרד החינוך לא מאד אהב את השינוי שהבאתי. שנתיים לאחר בואי הפכנו לבית ספר דגל – מודל להישגים והצלחה. החזון אותם בנו התלמידים לא היה בהכרח רק בתחום הלימודי אלא בכל התחומים. תלמיד שהביע רצון להיות חייל קרבי בנה חזון בנושא זה, היה צריך ללמוד מהי משמעת. כל הצוות של בית הספר היה שותף, וקיבלנו ליווי של מלווה אקדמית. בניתי מודל שיצר וליווה כל תלמיד." 

הבחירה בחינוך נבעה מההבנה של אלי כי החינוך הוא התשתית לחיים והובילה לבניית מערך גדול הנקרא "אשכול כנרת עמקים". היה זה לאחר שתלמידים פנו אליו והתלוננו על כי חלק מההורים לא עבדו, לא היו מועדוני נוער ועוד. אשכול כנרת העמקים  הוא איגוד ערים מוניציפלי שמחבר 15 רשויות מקומיות שונות. רדיוס עצום הכולל בתוכו את בית שאן, טבריה, עמק הירדן, גליל תחתון, מועצות מקומיות ומועצות ערביות, צרקסים ודרוזים.  

אלי מספר: "יצרנו שיתופי פעולה  בתעסוקה, טיפלנו בבעלי מוגבלויות  ובעוד תחומי חינוך. בארבע עשרה שנים האחרונות ביקשו ממני שאנהל את כל תחום החינוך בטבריה בוועדה הקרואה. 14 שנים הייתי והובלתי את מערכת החנוך בטבריה.  

"היו הרבה אתגרים. לא הסכמתי לקבל כסף והתעקשתי על כך שנקבל  ליווי מקצועי. בעיניי, כסף משחית. היה זה אתגר גדול, היה צורך לבנות את המערכת ממש מהתחלה. היו בתי ספר מוצלחים אך המנגנון העירוני לא תפקד. תפקיד המנגנון העירוני הוא לתמוך במערכת ולהשקיע בבניה. הרבה שנים לא השקיעו בטבריה בבניית גני ילדים. 

"בניתי תוכנית חומש אסטרטגית והתוצאות מראות שמערכת החינוך בטבריה השתנתה בכל המובנים. אני מאמין שעלינו להתרכז בילד ולא בהישגים שלו. כולנו ילדים במובנים רבים וכל אחד רוצה שיראו אותו עצמו לפני הכל." 

פוליטיקה 

במהלך כל השנים עם היותו של אלי איש חינוך הוא ממשיך לשרת במילואים תמיד בעל תפקידים עם אחריות ומסירות אין קץ. מאז ה-7 באוקטובר נלחם מאירי כסמח"ט שריון ברצועה. 

איפה היית ב-7.10? 

"הייתי בכנרת. קיבלתי טלפון בשמונה בבוקר ממפקד החטיבה  שהודיע שפרצה מלחמה. החלטנו שלא נחכה להנחיות מלמעלה, נגייס את החטיבה ונרד דרומה. באחת עשרה בבוקר התייצבתי בחטיבה ויצאנו להילחם. מאז השביעי באוקטובר אני מגויס, נלחמנו והיינו בחזית הדרומית מספר חודשים, נלחמנו והיינו בחזית הצפונית ובשבועות האחרונים שוב הייתי בעזה."  

שירות המילואים הארוך הוביל לחישוב מסלול חדש. "המלחמה חידדה תמונה של העם," מסביר אלי. "המלחמה חידדה את ההבנה שמנהיגי העם לוקים בכשל ערכי. החוזקות והעוצמות של העם הן דוגמא לעם בעל מחויבות פנטסטית. נוצרה אחוה ועשייה מופלאים. נוכחתי שהדבר שהכי מאיים על מדינת ישראל  ועל הציונות הם הקיצוניים, הן מימין והן משמאל. אלו מוכנים לשרוף את מדינת ישראל כדי לממש את האידיאולוגיה שלהם. נוכחנו ב-7.10 שאנחנו בסכנה קיומית אמיתית עם אויבנו. נוכחנו שאנו בסכנה קיומית אמיתית בהתנהלות הפנימית שלנו.  

"המלחמה חידדה כמה עוצמות יש בחברה הישראלית כשאנו פועלים יחד. בצבא התמונה היתה רחבה וברורה. לא התקיים פער בין הלוחמים. לא היתה שאלה ומיון וקטלוג של אשכנזים, ספרדים, דתיים וחילונים. קטלוגים אלו מגיעים מהתחום הפוליטי – הרעל שמרעיל את כולנו מגיע משם. זהו פער עצום בין ההנהגה הפוליטית ובין היותנו בני אדם, אזרחים במדינת ישראל. זהו רעל שמחלחל ומפורר והורס  אותנו.  

"אני חש מיאוס נוראי מההנהגה במדינת ישראל שממשיכה להתעסק בשטויות, בתפל ולא בעיקר. יש לי ביקורת קשה על הקואליציה שממשיכה לעשות צעדים שמפרקים את העם ואת מדינת ישראל.  בינואר 2024 השתחררתי המילואים לתקופה קצרה, סיימתי את סבב הלחימה הראשון ונוכחתי בזעזוע מה קורה כאן בתוכנו. זה התנפץ לי.  

"מעולם לא עלה על דעתי לפנות לפוליטיקה. הפער הגדול היכה בי, המציאות מזעזעת וכואבת. הלכתי ללוויות של חיילים, אף פוליטיקאי לא נכח שם. נוכחתי שכל הקיים בצמרת הפוליטית רקוב בכל המובנים, רקוב ברמה הערכית וברמה המוסרית. הימים האלו הובילו את חבריי ואותי לפתוח קבוצה, לה קראנו: 'תיקון 2024'. ביולי, כמה חודשים אחר כך, החלטנו להקים תנועה פוליטית, את 'אל הדגל'. החלטנו לעזוב הכול ולהתמקד בתועה פוליטית זו." 

זה לא נאיבי?  

"בוודאי שזה נאיבי. אני יודע שללא נאיביות לא היו עושים מהפכים. אנחנו לא פראיירים, יודעים שיש ללמוד את הנושא הזה ויודעים שללא מידה של נאיביות לא נעשה מהפך. ההדגש הוא על תנועה פוליטית." 

הסבר?  

"נוכחנו שהכוח לעשות שינויים גדולים הוא בשדה הפוליטי. אנו מגבשים והולכים לכיוונים של שינויים מבניים עמוקים, כדי שלמדינת ישראל יהיו תשתיות חזקות ויציבות לעוד שנים רבות."