בתי החולים הם מקום פופולרי במיוחד, מזל שיש מי שמוכן לכתוב עליהם מדור מיוחד. הדי בן עמר תורם את גופו למדע
לאחרונה אושפזתי בבית החולים מאיר בכפר סבא.
בעת שאושפזתי שם עלה בדעתי להציע לעדי, עורכת "זמן קיבוץ", לפתוח בשבועון מדור חדש – ביקורת בתי חולים.
מדובר במדור המבוסס על עיקרון הדומה לזה של מדור ביקורת מסעדות, אלא שברור לכל מאן-דהוא שעל אף שביקורת מסעדות הייתה בזמנה עניין משמעותי, הרי מאז פרצה הקורונה אל חיינו נעשה עניין ביקורת המסעדות פתטי משהו, להבדיל מבתי החולים שתמיד הם עניין פופולרי ומבוקש.
עד כדי כך העניין מבוקש, עד שאם קרה והזמנתם תור לבדיקה במרפאות החוץ של אחד מהם, תקבלו תור כמו שהיה בזמנו במסעדות הכי מבוקשות בניו-יורק ופריז, שזה אומר חצי שנה ואפילו שנה קדימה.
כי לדברים טובים תמיד יש ביקוש.
מנגד, חדר המיון עצמו זמין תמיד לקבל אותך בזרועות פתוחות ופרצוף חמוץ, ובמקום מארחת שיש במסעדה יש בבית החולים אחות שמקבלת אותך ולוקחת מידיך את טפסי ההפניה ואומרת לך בעצבנות: "תמתין עד שיקראו לך!".
ולפי משך ההמתנה אתה כבר מבין שהגעת למקום משגשג ומצליח.
אין מחלוקת על כך שבית החולים הוא מקום פופולרי מאוד, והוא נעשה אפילו יותר פופולרי כשהקורונה פרצה לחיינו ואנשים שהגיעו אל בתי החולים התפעלו מהשירות שבתי החולים נתנו במצב החירום ההוא.
כל כך התפעלו, עד שאפילו חלק מהמגיעים לשם השתנקו מרוב התפעלות. כל כך השתנקו, עד שנאלצו אנשי הצוות הרפואי לחבר אותם למכשיר האקמו ולהשיב להם את נשימתם, ולטרוח טרחה רבה לשמור על נשמתם אצלם ולא שתצא חלילה מגופם. וגם אם לא תמיד הצליחו, הרי עשו כל מה שבידם.
כי זה תפקידם והם מילאו אותו בכבוד.
כה רבים היו המאמצים והטרחה שהשקיעו אנשי הצוותים הרפואיים בטיפול באזרחים בתקופה הזו, עד שקמו אזרחי ישראל והחליטו להכיר תודה וטובה לכל הצוותים הרפואיים הללו שעמלו קשה כל כך במאבק במגיפה ועדיין הם ממשיכים לעמול כך מדי יום ביומו גם בעת רגילה, ועל כן הוחלט שייערך מטס של כבוד בידי מטוסי חיל האוויר.
מטס לכבודם של אנשי הצוותים הרפואיים!
אלא שמטס מעין זה עניין יקר להחריד הוא, כי כל דקה טיסה של מטוס קרב ואפילו תובלה נמדדת באלפי שקלים טבין ותקילין, ומדינה המתמודדת עם קורונה מזומניה רדודים ומועטים הינם, על כן נמלכו חכמי ישראל ושאלו – איך נממן את המטס היקר הזה שכל כולו מתן כבוד לאנשי הצוותים הרפואיים?
ישבו וטיכסו עצה עד שקם חכם מן החכמים ואמר: "בואו נקצץ לצוותים הרפואיים בתשלומי השכר, ואם ייכנס מישהו מהם לבידוד או ייפול למשכב עקב מגעיו עם חולים לא נכיר בימי הבידוד והמחלה שלו אלא ישלם הוא עצמו עבור ימי המחלה מכיסו, וכך נחסוך שפע כסף, כסף שישמש כולו למימון המטס שנועד לכבוד הצוותים הרפואיים!".
והריעו כולם לאיש החכם שהגה את הרעיון הנפלא הזה, ואף החליטו פה אחד שמגיע לו בונוס על הרעיון המבריק, אלא שלא הספיקו המזומנים שבידם לממן גם את הבונוס הזה, על כן קיצצו עוד בכוח האדם של הצוותים הרפואיים כדי שניתן יהיה לגמול לאיש החכם שהעלה את הרעיון הנפלא הזה, וכך יצא סוף סוף המטס לכבוד הצוותים הרפואיים אל הפועל וכל עם ישראל יצא אל הרחובות והגגות והחופים כדי לצפות במטס, כלומר – כמעט כולם.
כמעט כולם משמעו – לא כולל את אנשי הצוותים הרפואיים, כי הללו עסוקים היו במשמרות אין קץ סביב השעון בבתי החולים עקב מחסור בכוח אדם ומזומנים, ועל כן לא היה זמן פנוי בידם לצאת החוצה ולנשום קצת ובאותה הזדמנות להציץ במטס שהוטס לכבודם, כי ככה העולם עובד, ואין הרבה מה לעשות בעניין.
אם כן, אם מוסכם עלינו כאן עד כמה בתי החולים הם מקום בילוי פופולרי במיוחד, מן ההיגיון הוא שגם לבילוי הנ"ל יהיה מבקר מקצועי שהתמחה בבתי חולים ויודע להבדיל ביניהם ולתת בהם סימנים וציונים מיוחדים לשבח או לגנאי, ומי כמו מישהו שהתאשפז בחמישה מהם יכול לשמש כמבקר?
והלוא מן הידועות היא שמי שניסה לעשות סרט ונכשל נעשה למבקר קולנוע מהשורה הראשונה, וכך גם אני, כמי שאימא שלו חלמה בילדותו שיהיה רופא, ובמקום זאת הסתבר שהוא הרבה יותר מוצלח בתור חולה, פצוע, חבול ומוכה, נראה לי שנסכים שאין מתאים ממני לכתוב את מדור הביקורת על בתי חולים כאן בעיתון.
נפתח בבית החולים מאיר בכפר סבא, אליו הגעתי בתחילת 2015 לאחר צניחה של ארבעה מטרים מסולם ששימש אותי בעבודתי בשיפוצים. היחסים ביני לבין סולמות תמיד הזכירו את היחסים בין סוס רודיאו בטקסס לבין רוכבו, ואת הצניחה שלעיל סיימתי עם ארבע צלעות שבורות וחור בריאה. אושפזתי בבית החולים מאיר, כדי לבדוק אם הדלקת סיגריה מביאה את העשן דרך החור בריאה לצאת מאוזניי.
בית החולים מאיר הוא יד שניה מרופא – משומש היטב אבל שמור יחסית. טעמו של האוכל המוגש בו כאילו בושל במדיח כלים, ויש לציין שאף שבישול במדיח כלים הוא סגנון בישול צרפתי חדיש וידוע, הרי בשיטה הצרפתית נהוג להחזיק את האוכל בתוך כלים סגורים במדיח, ולא ישירות בתוך המים והדטרגנט.
אומרים שזה עושה הבדל בטעם.
אל בית החולים שיבא הגעתי לאחר שבאמצע פגישה בבית קפה רמת גני לקתה מחצית גופי השמאלית בתחושת נמלול שהלכה וגברה, עד שהפכה לאיבוד תחושה של החצי השמאלי. במיון עברתי בתוך זמן קצר בדיקת CT שלאחריה קיבלתי דיסק! זה הדיסק הראשון שהוצאתי בימי חיי!
תכננתי פריצת דיסק, כלומר – לפרוץ עם הדיסק הזה למצעד הפזמונים של גלגל"צ, אבל בגלגל"צ קבעו שאין בדיסק שום ממצא מעניין, מה שגרם לנוירולוג שבדק אותי להחליט שאני צריך להתאשפז אצלו מיידית במחלקה הנוירולוגית לשם אבחון.
על כן הסיע אותי הסניטר בדחיפות למחלקה הגריאטרית.
הסתבר שמאחר ועם ישראל מתנהל כל הזמן על עצבים, במחלקה הנוירולוגית לא נשאר מקום אפילו במסדרון, מה שגרם לכולם להיות עוד יותר עצבניים. במחלקה הגריאטרית דווקא היה מקום, משום שלקוחותיה נוטים לצאת בלילה על אלונקה כשהם עטופים בסדין, תהליך שמטבעו מפנה מיטות.
המחלקה הגריאטרית הייתה נקיה ומסודרת ושקטה להפליא, שקטה מאחר ומרבית המאושפזים בה היו במצבי הכרה מעורפלים. אני עצמי התהלכתי שם עם עמוד ועליו שקית אינפוזיה שהייתה מחוברת לזרועי, מה שגרם לכך שעיקר הטיולים שלי היו לשירותים להשתין.
ביליתי שם כארבעה ימים, בעיקר בחצר הפנימית הנעימה שבה עגלת קפה משובח ועוגות טריות מדי יום, עברתי אינסוף בדיקות ללא תוצאות, עד שנמאס להם ושוחררתי מבלי שאיש יודע עד היום מה היה לי.
ותחושת הנימול לא חזרה עוד.
בית החולים שלאחריו היה לניאדו, שנוסד בשנות ה-70 על ידי קהילת האדמו"ר מצאנז. האדמו"ר לקח לשם תכנון הבניין אדריכל בשם חיים בן-עמר, שבמקרה היה דוד שלי, אח של אבא שלי.
עובדת הטריוויה המעניינת הזו מיד גרמה לכך שלא אקבל שום יחס מיוחד, בעיקר משום שבבית החולים לניאדו כל החולים מקבלים יחס מיוחד מצד הצוות הרפואי, ממש כאילו היו מטופלים שלהם. אפילו אני, שאני אפיקורס מושבע וכופר בכל לשון של כפירה בקיומו של בורא עולם, זכיתי ליחס כאילו אני אברך ידוע ותלמיד-חכם ומבין בתלמוד תורה.
הוסיפו לזה את העובדה שהאוכל בלניאדו הוא ברמה איכותית ממש, עד שהוא אפילו טעים לפעמים, ותבינו למה חזרתי לטיפול הנמרץ במכון הלב שם כעבור חודש – "התגעגעתי לאוכל במחלקה", אמרתי לצוות, וכולם הבינו על מה אני מדבר, ולאות הוקרה הכניסו לי סטאנט נוסף.
בבית החולים השרון עברתי רק לזמן קצר, מאחר ובצנתור הסתבר שהסטנט שהתקינו לי בלניאדו נסתם גם הוא תוך שנה בשומן כבש ושווארמה, ועל כן הוחלט שעלי לעבור ניתוח מעקפים, עניין שהוא גדול על בית חולים השרון, שהוא בית חולים סימפטי אבל צנוע מאוד, וכך הגעתי באמבולנס עם צופר לבית החולים בילינסון.
בית החולים בילינסון הוא אימפריה מצוחצחת למשעי, ובכניסה אליו יש אולם תצוגה ענק שבו תלויים העתקים, זיופים קוראים לזה בשפה המסחרית, של ציורים מגדולי הציירים המופיעים באלבומים שנהגתם פעם לקנות כמתנת בר מצווה.
הזיופים, תרומת פלאטו שרון, עשויים לא רע, ואם אין בידיכם מזומנים לנסוע בעולם ולבקר בלובר, בפראדו, בסטדלייק או בגוגנהיים, תוכלו לחסוך לעצמכם את ההוצאה הזו ולעשות סיבוב באולם הכניסה של בילינסון.
באותה הזדמנות תוכלו לעבור השתלה או ניתוח מעקפים, אבל תדאגו להביא אתכם סנדביצ'ים מהבית, כי האוכל בבילינסון מזכיר ברמתו את זה של מאיר כפר סבא – רק במקרה שניהם בתי חולים של הכללית.
אבל אין לי שום טענה אליהם. באמת שלא.
