להיות בעלים של אקדח זו טרחה רבה אבל כשהחבר'ה בטול כרם מתאמנים במצנחי רחיפה, אפילו הדי בן עמר מדמיין את עצמו מכוון
בשבוע האחרון החלטתי להוציא רישיון לאקדח.
לא מדובר בעניין חדש עבורי – היה לי פעם רישיון כזה ואפילו אקדח קניתי אז. זה היה ב-1984, בסיום קורס קציני מילואים בבה"ד 1. במהלך הקורס יריתי למעלה מ-500 כדורים, והעניין משום-מה מצא חן בעיניי.
הרגשתי "גבר". אין לי מושג מה המשמעות של זה.
אומרים שאצל גברים אקדח הוא תוספת סימבולית לאיבר המין הגברי, אבל האקדח שרכשתי אז היה טאורוס ברזילאי, עם תוף של חמישה כדורים בלבד, שהוא אקדח קטן מאוד, זעיר כמעט. אני תוהה מה זה אומר עלי.
ב-2008 הפקדתי את האקדח במשטרה ומאז לא ראיתי אותו.
עשיתי זאת לאחר שקראתי ושמעתי על סבא שירה בנכדו האוטיסט בן השמונה ואז ירה בעצמו. בתקשורת קראו לזה "רצח והתאבדות", אבל אני עצמי חשבתי שמדובר בשני מעשי גבורה, שני מעשי גבורה של הסבא הזה. הוא ירה בנכדו כשראה כמה סבל כרוך בחייו, ובכמה סבל כרוכים חיי הוריו. ואז ירה בעצמו.
מאחר שאני מכיר מקרוב סבל דומה, מבלי להיכנס לפרטים, העניין קרץ לי, וחששתי שמיום ליום המעשה של הסבא ייראה לי יותר מפתה. על כן הלכתי לתחנת המשטרה והפקדתי את האקדח.
16 שנים חלפו מאז. אני מניח שהאקדח עדיין שם.
לפני שנה קיבלתי הודעה שתוקף רישיון הנשק שלי פג. התייחסתי להודעה הזו באדישות. לאחרונה, לאור האירועים וההתפתחויות, התחלתי להצטער על כך, מה שהביא אותי למחשבה לחדש את רישיון הנשק שלי ולרכוש אקדח, אבל הפעם משהו כמו מגנום 44, שהוא תותח נייד היודע לעצור מכונית נוסעת.
הוא גם האקדח שקלינט איסטווד נושא עימו בסדרת סרטי "הארי המזוהם״.
האם אתה מרגיש בר מזל היום, פרחח?
הארי המזוהם הוא דמות מסדרת סרטים שביים בשנות ה-70 דון סיגל. מדובר בבלש במשטרת סן-פרנסיסקו, הארי קלאהאן, שאת דמותו מציג קלינט איסטווד. הארי קלאהאן פועל בדרכים קשוחות ולא שגרתיות שאינן כפופות למערכת, וממלא משימות שבגללן הוא נקרא "הארי המזוהם". הארי מצויד באקדח ענק, וכשהוא שולף אותו אל מול הפושע שאחריו הוא רודף, הפושע יודע ש"הלך עליו״.
כשהארי עומד מול הפושע ואקדחו שלוף, הוא שואל אותו:
?Do You Feel Lucky, Punk
שפירושו: האם אתה מרגיש בר מזל היום, פרחח?
זאת, משום שלהארי אקדח תופי עם שישה כדורים, כמו במערב הפרוע, והשאלה היא אם עד לרגע זה הוא ירה את כל השישה או שנותר עדיין כדור אחד בתוף – כך שהפושע מתלבט איך לפעול. אם הוא מרגיש בר מזל ושולח את ידו אל אקדחו, הארי לוחץ על ההדק ואנחנו לומדים מהר מאוד אם נשאר באקדחו עוד כדור.
אני יכול להרגיע אתכם בעניין הזה.
חצי מהגברים שהכרתי חלמו להיות הארי המזוהם בשלב זה או אחר של חייהם. אחרים חלמו להיות הרוכב הבודד שגילם איסטווד במערבונים של סרג'יו ליאונה.
גם אני מדמיין את עצמי לא פעם מחזיק באקדח גדול, נניח כשמישהו חוסם את הרחוב ביפו במכוניתו, מפעיל אורות מהבהבים והולך לקניות, או חותך אותי בפראות בכביש כי הוא המלך וכולנו כבשים.
במצב זה אני מדמיין את עצמי עומד מולו עם מגנום 44 ביד ושואל: "האם אתה מרגיש בר מזל היום, פרחח?״
הבעיה היא שרוב החבר'ה האלה לא יודעים מה זה "פרחח" וגם לא מכירים את הביטוי "בר מזל״.
בעיה נוספת היא שאין לי אקדח.
אבל לאור ההתפתחויות האחרונות אני שוקל לקנות אקדח של הארי המזוהם.
המערב הפרוע
כשאני מדבר על ההתפתחויות האחרונות אני לא מדבר על אירועי 7 באוקטובר, שלאחריהם אכן הייתי בדריכות מסוימת, במיוחד בכל פעם שכתבו בוואטסאפ היישובי "יש להיכנס במיידי לבתים ולנעול חלונות ודלתות", הנחיה שבביתנו, כמו שסיפרתי, אין לה משמעות כי על ויטרינות הסלון הגדולות הפונות אל טול כרם אין תריסים, והן עשויות זכוכית, והממ"ד נמצא ביחידה המושכרת, ואין מצב שאשב בממ"ד עם הדיירים השכירים ונסתכל זה על זה במבוכה במשך שעה או שעתיים.
אני עובר לפעמים קטע מביך דומה כשאני עם עוד אנשים זרים במעלית, נניח בדרכנו לקומה ה-30 של בניין משרדים, רק ששם זה נגמר אחרי דקה או שתיים – אבל שעתיים ככה?!
אז ישבתי בעתות חירום ליד שולחן האוכל בחלל המטבח-סלון וחשבתי: "סססאמו, מה שיהיה – יהיה״.
גם לפני חודש-חודשיים, כשהתחילו השמועות על קולות חפירה תת-קרקעיים מכיוון טול כרם, עדיין לא השתכנעתי לרכוש אקדח.
שכן זאת יש לדעת: להיות בעליו של אקדח כרוך בטרחה רבה, לא כמו להיות בעליו של כלב, אומנם, כי אין צורך להוציא את האקדח חמש פעמים ביום לעשות את צרכיו ולהוליך את בעליו בהבעת פנים משועממת ברחובות היישוב, ולהתפלל שהאקדח יעשה כבר את צרכיו, אבל כן צריך פעם או פעמיים בשנה לתאם מטווח במקום שנקבע לכך, ולנסוע לשם, ולרכוש כדורים, ולקבל הדרכה ממדריך מוסמך, ולירות את הכדורים שרכשת אל המטרה, עד האחרון שבהם, כי אחרת איך תרכוש כדורים חדשים וממה יתפרנס בעלי המטווח?
וגם החזקת האקדח בבית אינה עניין של מה בכך. במדינה שאין בה בית בטוח מפריצה, כל אקדח שנשאר בבית הוא יעד לגניבה, וגניבה של אקדח היא עניין פלילי – לבעל האקדח, לא לגנב.
כי את הגנב לא תופסים אף פעם, ועל כן לעולם אין הוא נשפט ונענש, אבל בעליו של האקדח זמין, וניתן להחיל עליו את כל אלה: כתב אישום פלילי, ומשפט, וקנס, כי הפקרת האקדח היא עבירה.
אז מה שכנע אותי כן לקנות אקדח?
מסתבר, שלרגל שנתה ה-76 של מדינת ישראל הוכרז עליה כחלק מארצות הברית של שנת 1776 ואקדוחנים רשאים להסתובב בה כמו במערב הפרוע ולירות במי שבא להם – והכול ביוזמת הממשלה והשריף האחראי על הנושא.
פעם עוד הייתה מגבלה כלשהי לא-רשמית שמותר לירות כך רק באנשים שאינם מבני דת משה, ואחר כך הרחיבו את ההקלות גם לירי ביהודים ובלבד שיהיו בצבע עור כהה, אבל אחרי הירי ביובל קסטלמן הסתבר שמותר לירות גם ביהודים בהירים, ובלבד שהיורה חובש כיפה ולובש ציציות.
רק לפני שבועיים חגגנו את חג החירות, שהיום משמעותו: החופש לשאת נשק ולירות במי שבא לנו. עכשיו אנחנו חוגגים את חג העצמאות, שפירושו: כל אחד עצמאי לדאוג לביטחונו האישי, כי הממשלה אינה יכולה ואינה מתיימרת לעשות זאת.
ואם הנימוק הזה אינו מספיק ישנו גם הנימוק הבא:
לאחרונה התחילו בטול כרם וסביבתה להתאמן במצנחי רחיפה. ראיתי מצנחים כאלה מעל העיר, וחשבתי כמה יפה הדבר שבטול כרם התחילו לעסוק בספורט, שהרי מן המפורסמות הוא שספורט הוא עניין בריא לנפש ולגוף. אבל אז הסביר לי מישהו שהבריאות היחידה שהספורט הזה לא טוב לה היא הבריאות שלנו, תושבי יד חנה.
והוא גם הסביר לי למה.
וכך הגעתי סופית להחלטה שהגיע הזמן לרכוש אקדח.
עכשיו אני מדמיין את עצמי עומד בחצר במבט קשוח ועיניים מצומצמות עד דק אל מול איש חמאס עם סרט מצח ירוק, שנחת עם מצנח רחיפה, ואני מסנן בין שיניי: "האם אתה מרגיש בר מזל היום, פרחח?״
מישהו יודע איך אומרים את זה בערבית?
