יבול שיא
הרפת והחלב
רות גביזון

הדת והמסורת היהודית היא שהזינה את התרבות המערבית לדורותיה

5 דק' קריאה

שיתוף:

"כת קטנה ופרימיטיבית"?

טענתו של ארנון אבני, כי בלעדי התרבות המערבית, תישאר דת ישראל "כת קטנה ופרימיטיבית' – הנה מופרכת מעיקרה. אדרבא, הדת והמסורת היהודית היא שהזינה והעשירה את התרבות המערבית לדורותיה, בוודאי מן העת החדשה ואילך

אמנון שפירא

לצערי נבצר ממני לבוא ל'צוותא' ת"א, בכנס שיזם ד"ר שאול פז, בעקבות ספרו: 'פנינו אל השמש העולה", הדן "בבוגרי תנועות הנוער החלוציות מהדור השני", וצערי גדל כשקראתי את הביקורת השלילית שמתח עליו ארנון אבני מקיבוץ נירים (הזמן הירוק, 26.12). אבני מבקר את נושא הכנס: ה'יחס לדת ולמסורת היהודית באותן תנועות נוער חלוציות, ובעיקר בקיבוצים', כיוון שנשבה בו עמדה חיובית כלפי הדת והמסורת היהודית, בעוד אבני מגמד בכל כוחו את חשיבותה של מסורת זו, בטענתו, שתרבות העולם האוניברסלית היא עיקר, ובלעדיה אנחנו, בני העם היהודי, איננו אלא  "כת קטנה ופרימיטיבית".

הדת והמסורת היהודית: אציג כאן משהו מן הדת היהודית שבה אני חי, ולאורה חיים יהודים רבים בישראל ובעולם. לטענתי, אדרבא, הדת והמסורת היהודית היא שהזינה והעשירה את התרבות המערבית לדורותיה, בוודאי מן העת החדשה ואילך. כאסמכתא ראשונית אציג כמה אישים שאינם שומרי מצוות, אבל הם יהודיים מאוד בהכרתם.

אפתח בפרופ' רות גביזון, מייסדת האגודה לזכויות האזרח, ומשפטנית מהשורה הראשונה בישראל, בטענתה, שרוב זכויות האזרח שכיום מוכרות כאוניברסליות (כמו שוויון האדם, חירותו וכבודו), צמחו בתרבותו העתיקה של עם ישראל (זו, שאבני מכנה אותה 'פרימיטיבית').  הקשר שלי עם רות גביזון החל לפי כשלושים שנה, כשהקיבוץ הדתי מינה ועדה להכנת "אמנה חברתית" ביחסי דת ומדינה. שלושה מחברי הוועדה הלכו מאז לעולמם (משה אונא, חנן פורת ויוסק'ה אחיטוב, ז"ל), ונותרנו שניים: יוחנן בן יעקב (מרכז הוועדה) ואנכי (ובדעתנו לחזור ולפרסם בקרוב את 'האמנה'). הגענו אז למסקנה דומה לזו של גביזון-מדן, שהוצעה כעשור לאחר מכן, ולפיה, ראוי להשתית את יחסי הדת והמדינה על הסכמות חברתיות רחבות, ולא על חקיקה פוליטית. לצערי, כל הצעותינו נפלו על אזנים ערלות. רות גביזון הייתה לי מאז למופת מוסרי, ושראוי גם לתנועה הקיבוצית שתאמץ אותו: אישה חילונית (הביטוי בעייתי: כי רות אינה 'חול' ואני לא 'קודש'), אך היא יהודייה שלמה על פי דרכה, הרואה בדת היהודית מקור להשראה ולא מקור של סמכות. ולזה גם התכוון ד"ר שאול פז בכנס הנ"ל.

אחריה אציג את דוד בן גוריון, בעמדתו כלפי הדמוקרטיה. ב'מגילת העצמאות' ישראל מוגדרת כידוע כ'מדינה יהודית' בלבד, ונעדר ממנה לחלוטין המונח 'דמוקרטית'. ממחקרם של דוב אלבוים ואחרים (השילוח 6, תשע"ח) עולה, כי בשבועיים שלפני הקמת המדינה, עברה טיוטת המגילה ידיים רבות, ובלילה האחרון שלפני ההכרזה (ה' באייר תש"ח) הגיעה הטיוטה לידי דב"ג, והוא האחראי להשמטה מכוונת זו של ה'דמוקרטית'. נוסח זה האחרון הועבר לעיונם של כל חברי המועצה הזמנית (כולל הנציג הקומוניסטי, מאיר וילנר), שקיבלה ואישרה את הנוסח הסופי כמונח לפנינו: 'מדינה יהודית' [בלבד]. מדברים מפורשים שכתב ואמר דב"ג מאוחר יותר, עולה, כי שתי הנחות-יסוד עמדו לפניו בשעה שמחק מן הטיוטה את המלה "דמוקרטית": ראשית, טען, שעצם הגדרת המדינה כ'יהודית' כוללת ממילא את היותה דמוקרטית, שהרי "חירות, שלום ושוויון… ללא כל אפליה, קיפוח ושיעבוד; ללא שלטון של אדם באדם ועם בעם" – יסודם "בחזונות נביאי ישראל" שבתנ"ך. ושנית, שה'דמוקרטיה' של נביאי התנ"ך עמוקה יותר מזו שבתרבות המערבית, וכלשונו: "אשר לדימוקרטיה מערבית – אני בעד דימוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זה רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית, אתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדימוקרטיה המערבית…".

(אגב, גם מכאן עולה, ש'חוק הלאום', שנחקק ברוב מוחלט של חברי הכנסת, הוא ראוי, ואין לשנותו).

בהסכמה גמורה לשתי הנחות-יסוד אלה, אסמיך להן שתי דוגמאות מתוך רבות הנמצאות ברשותי (גם בספרי: דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, הקיבוץ המאוחד 2009). בדוגמאות אלה הדין היהודי היה יחיד בעולם, ואף נגד העולם כולו, העתיק והחדש.

הראשונה היא תקציר דוקטורט למשפטים באוניברסיטה העברית, שכתב מנחם אלון למשה זילברג (לימים, שניהם פרופסורים למשפטים באוניברסיטה העברית ושניהם שופטים בבית המשפט העליון בירושלים), בנושא: כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (מאגנס תש"ס), וזו תמציתו: בכל המזרח הקרוב העתיק, הטילו עונשי מאסר ואף פגיעה גופנית באדם שלווה כסף, ולא יכול היה להשיבו. חוץ מדת אחת בעולם, ונגד כל העולם, שמנעה את שלילת חירותו של החייב, בשל העיקרון המוסרי של 'כבוד האדם וחירותו'. הדין היהודי 'התכופף' לראשונה רק במאה ה-14 לספירה, לאחר שההגנה התקיפה שנתנה התורה ללווים – מנעה אשראי (מחשש שלא יוחזר), וההכרח בהסדרה של כלכלה יציבה – גבר.

הדוגמא השנייה היא ביחס לעבדים בורחים. בכל העולם העתיק כולו, מן המאה ה-14 לפנה"ס ועוד המאה ה-18 לספירה באנגליה ובארצות הברית של אמריקה הנאורה – הסגירו עבדים בורחים. להוציא דת אחת, נגד כל העולם, שאסרה על הסגרת עבדים ("כבוד האדם וחירותו"), וצוותה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר…  בַּטּוֹב לוֹ" (דבר' כג). "דין זה", קובע  חיים כהן (פרופ' למשפטים בעברית ושופט בעליון), "אין דומה לו במשפטי האומות, ואף בזכויות-מקלט מודרניות לא הגיעו לקרסוליו".

כך פרופ' אשר מעוז (דיקן הפקולטה למשפטים במכללת פרס ברחובות) מצטט מחקר שלפיו "ברובם הגדול של המקרים [בהיסטוריה של המאבק על זכויות אדם ועל המאבק למען השחורים בראשית ימיה של אמריקה] שאבו מגיני זכויות האזרח מקרב הפרוטסטנטים את עיקר עקרונותיהם מתוך 'הברית הישנה' [התנ"ך], בעוד מגיני העריצות שאבו את עיקר רעיונותיהם מתוך הברית החדשה" [NT]. עוד הוא מוכיח בהרחבה, כי רבים מחוקיהן כיום של ארה"ב ובריטניה מושפעים מרעיונות הצדק שבמסורת היהודית, ובייחוד מזו המקראית, ולעיתים אנו שואבים תקדימים משפטיים ישירות מארצות אלה, מבלי שים לב, כי חוקים אלה עצמם מקורם במסורת היהודית שקדמה להם.

רות גביזון, דוד בן גוריון, חיים כהן ואשר מעוז, אינם לבדם, ו'חילונים' נוספים סבורים כך, כמו הפרופ' ש"ה ברגמן (פילוסוף, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית, זכה פעמיים בפרס ישראל), בדונו בזכויות היסוד של האדם – שהינן הבסיס לדמוקרטיה  – טוען, שלא רק שאין הדת סותרת את הדמוקרטיה, אלא היא הבסיס לה: "המחשבה הדתית בציוריותה", טוען ברגמן, הקדימה את החשיבה המוסרית והפילוסופית: "'וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'… תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה. 'הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ' (מלאכי ב) – זהו היסוד לשוויונם של כל בני האדם… רק דמוקרטיה שתבין את יסודה העמוק הזה, תבין את עצמה". אפשר אפוא להיות אפיקורס גמור, ועם זאת לראות בדת ישראל ובמסורתה מקור רב-עצמה להשראה מבורכת, ליחיד ולציבור.

 

אסיים בדוגמה מהעולם הכלכלי. ראשוני הקיבוץ הדתי צידדו בתכליתה החיובית של המהפכה הסוציאליסטית של המאה ה-19 באירופה: בשחרור הפועלים ובהטבת מצבן של השכבות החלשות. אבל, כיוון ששללו את מלחמת המעמדות המרכסיסטית, ובהסתמכם על התורה ועל חזון נביאי ישראל, יצרו את הביטוי: "סוציאליזם דתי". אבל התברר, ולא רק בגלל רוסיה וקוּבָה, שמשטר סוציאליסטי אינו מסוגל לייצר את ההון הדרוש כדי להביא לרווחה בעבור אלה הזקוקים לה, ונולד צורך בהגדרה חדשה ל'כלכלה יהודית'. לדעתי, חוקי הכלכלה בתורה, הכוללים חלוקת קרקעות שווה לכל ("לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה… לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיטֹֹ", במדבר כו), ואת מצוות השמיטה והיובל, חוקים כאלה מחפשים דרך ממוצעת בין החסרונות והיתרונות של 'קפיטליזם' (הבנוי על חופש, וזה חיובי, אך מעודד פערים כלכליים, וזה רע) וגם של 'סוציאליזם' (הבנוי על סולידריות, וזה חיובי, אך מקטין את אחריות האדם לגורלו, וזה שלילי). לפיכך, צריך לחפש סוג של 'קפיטליזם' מעודן, כדי לפתח שוק חופשי המייצר את ההון הדרוש לחברה, מצד אחד, וצריך גם סוג של 'סוציאליזם', מצד אחר, כדי להציע רווחה לכלל האוכלוסייה (כמה מארצות צפון אירופה, כמו נורבגיה, נוקטות בשיטה מורכבת זו, ובהצלחה). [ובהערת סוגריים, האם הקיבוץ עצמו לא עבר דרך דומה, בתהליך ההפרטה?]. נקרא לזה: 'כלכלה מוסרית'.

מונח זה שאלתי מפרופ' פניה עוז-זלצברגר (בתו של עמוס עוז, והיסטוריונית באוניברסיטת חיפה, ממאמר שכתבה ב'תכלת' 13, 2002, וניתן להורדה באינטרנט). לדעתה, המאה ה-17 הייתה התנ"כית שבמאות האירופיות, כאשר התנ"ך (ולאחר המצאת הדפוס) הגיע כמעט אל כל בית יודע קרוא בצפון-אירופה, ונוצר תהליך חיובי, שהיא מגדירה: ה'פוליטיזציה של התנ"ך', במובן זה, שהוגי דעות נוצריים, בעיקר קלוויניסטיים,  הבחינו, שהתנ"ך מכיל בתוכו תובנות פוליטיות חיוביות, המלמדות על יחסי שליט ונשלטים ויחסי חברה-מדינה. אצל הוגי דעות אלה שבחנו את התנ"ך, היא מצאה שלושה רעיונות פוליטיים מרכזיים שיסודם יהודי-מקראי מובהק: כאלה, שאפשרו את התגבשות תפישת המדינה בעת החדשה ואת עלייתם של רעיונות החירות המודרניים, לרבות הליברליזם הקלסי עצמו: ראשית, מודל לא-פיאודלי של מדינת חוק, הכוללת דין אחיד וזכויות כלליות;  שנית, רעיון 'הכלכלה המוסרית', שיש בה ציווי עליון לערבות הדדית והגבלה עקרונית על זכות הקניין; ושלישית, מודל 'הרפובליקה הפדרטיבית' שמצאו ההוגים האירופים ב-12 שבטי ישראל – מודוס ויוונדי שאִפשר לשבטי ישראל לקיים, במשך תקופת ההתנחלות והשבטים, צורת שלטון לא-ריכוזית (האם אין זה מזכיר את מבנה התנועה הקיבוצית בעידן הקלסי שלה?)

ולבסוף, ובחזרה, הדת והמסורת היהודית , כולנו מכירים את מורשתו הברוכה של אריה בן גוריון (בן אחותו של דב"ג), ממייסדי בית השיטה, וב'מכון שטים' שהקים, ובוודאי את עזריה אלון, בוז'ה, פאצ'י (פרופ' למחשבת ישראל באוניברסיטת ת"א וחבר קיבוץ יזרעאל) ורבים אחרים. ראו לאחרונה גם את האנתולוגיה העשירה בספרו של פרופ' יובל דרור: קיבוץ ויהדות (מוסד ביאליק ויד טבנקין, 2017).

כל אלה הן קצת דוגמאות מהרבה מאוד. והעולה מהן הוא, כי טענתו של ארנון אבני, כי בלעדי התרבות המערבית, תישאר דת ישראל "כת קטנה ופרימיטיבית' – הנה מופרכת מעיקרה, ושמא המסקנה הפוכה: איך הייתה נראית התרבות המערבית, אם היינו עוקרים ממנה את המורשת היהודית העשירה, המונחת ביסודה?

טירת צבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן