מה יעשה נער חסר בית שמסולק הביתה מכפר הנוער שהוא ביתו היחיד? להדי בן עמר היה, כרגיל, רעיון יצירתי
זה קרה לפני למעלה מ-40 שנה.
שנת 1980 מצאה אותי בתפקיד מדריך ואב-בית בכפר הנוער "קדמה", כפר לנוער בסיכון באזור קריית מלאכי, שהמגורים והלימודים בו היו עבור חלק מהנוער שהגיע לשם בזמני, סיכוי אחרון לפני מאסר.
היו בכפר חמישה בתים לנוער, בכל בית שישה בנים ושש בנות, ולכל בית אב-בית ואם-בית.
טלי הייתה אם הבית שאיתי, ועבדנו סביב השעון.
יום אחד זימן אותי מנהל-הכפר אליו לשיחה ואמר לי שהוחלט להרחיק את החניך שלי דודו לעשרה ימים מהכפר, בעקבות גניבה.
הרחקה לעשרה ימים נחשבה לעונש חמור ביותר בכפר. חמור ממנה היה רק הרחקה לצמיתות. החניכים אהבו את המקום וראו בו בית אמיתי. לרובם חיכה בית הרוס מחוץ לכפר או חלופת מאסר.
כך היה גם עם דודו.
היה בדודו משהו קצת חריג ביכולת ההבנה, קושי בתפיסה, שאז קראו לזה "ילד אורגני", אבל היו בו הרבה טוב לב ותמימות. אם גנב, זה היה משום שהגיע מרקע שבו הייתה זו התנהגות סטנדרטית ונורמטיבית, לא מרוע לב.
"אתה בטוח שאין דרך אחרת?" שאלתי את דוד, המנהל.
"אנחנו מבינים שזה צעד קשה," הוא אמר. אבל אין דרך נכונה יותר לנהוג פה, במקרה שלו."
דיברתי עם דודו. הסברתי לו שהוא עומד להיות מורחק מהכפר לעשרה ימים. מעולם לא ראיתי אותו עם הבעה מבוהלת ומיואשת כל כך.
"אבל אין לי לאן ללכת!" הוא קרא.
"תיסע הביתה, איפה שפגשנו אותך טלי ואני בפעם הראשונה, ותהיה שם. הזמן יעבור מהר, ותחזור לכאן".
"אבל אין לי לאן ללכת!" הוא קרא שוב. "אתה יודע שאין לי אימא. אתה יודע שאבא שלי שותה כל היום! הוא ירביץ לי כל הזמן! והאחים הגדולים שלי יתנו לי מכות! אין מצב שאני נוסע הביתה! אני אשן ברחוב! אני אסתובב עשרה ימים ברחוב! תנו לי כל עונש אחר שתרצו – אבל כאן בכפר! תכניסו אותי לעשרה ימים לחדר סגור, הכול, רק פה בכפר! הדי, דבר איתם! תעשה משהו!"
"אתם יודעים שאין לו אימא", אמרתי למנהל הכפר ולאשתו. אשתו הייתה היועצת הפסיכולוגית של הכפר. "אבא שלו שתיין ויכה אותו, האחים שלו יכו אותו כל הזמן, הוא צפוי להסתובב עשרה ימים ברחובות, ואין לי מושג מה יאכל".
דוד המנהל נראה קרוב להשתכנע, אבל אשתו הייתה אדם קשוח.
"עליו להפנים את החומרה של מה שעשה", אמרה, ואיני שוכח את מבטה הקר גם היום, למעלה מ-40 שנה מאז. "צר לי, אבל אין דרך שנשנה את ההחלטה".
יצאתי מהפגישה בלב כבד. הלכתי להתייעץ עם ידידי אז, רוני הרניק, המדריך של הבית השכן.
"אני מבין אותך לגמרי", הוא אמר. "ומסכים איתך. אבל המילה שלהם קובעת. הם לא רוצים לראות אותו מסתובב פה עשרה ימים – מה אתה יכול לעשות?"
כשהוא אמר זאת, הפתרון נראה לפתע מאוד ברור לעיניי.
"אני יכול לעשות שהם לא יראו אותו מסתובב פה עשרה ימים", אמרתי. "הם לא יראו אותו פה וכולם יחשבו שהוא נסע".
ראיתי שרוני קלט מיד.
"וואללה," אמר. "עליך אני מאמין הכול! אתה באמת מתכוון לעשות את זה!"
"אני באמת מתכוון לעשות את זה," אמרתי, "וכל מה שנדרש ממך זה לשתוק. אל תיכנס לחדר שלי, כך שמבחינה פורמלית אתה לא יודע כלום ולא מעורב בעניין, אם מתישהו יעלו על זה".
להיראות קצת אומלל
"אני הולך לעשות איתך משהו שישרוף אותי בכפר אם יעלו על זה." אמרתי לדודו כשמצאתי אותו בחדרו אורז את מעט הבגדים שהיו לו. "אם תעשה בדיוק מה שאני אומר לך ולא תדבר עם אף אחד על זה, זה יכול לעבוד. אתה מסוגל לשמור סוד?"
וכך יצא הרעיון מהכוח אל הפועל.
כולם ראו את דוד יוצא ברגל אל תחנת האוטובוס שבכביש הראשי, התרמיל על כתפו. איש לא ראה אותו חוזר דרך השדות עם רדת הערב ונכנס אל חדרי במגורי המדריכים. שם הוא נשאר עשרה ימים.
הכנסתי בסוד העניין את שלמה הטבח, איש מקסים שהיה לי לחבר, וכך ארגנתי מדי יום מנות לקחת לחדר בטענה שאני רוצה לאכול בשקט ולהתרחק קצת מחדר האוכל. לפעמים רוני היה לוקח מנות כפולות בטענה שאני שוכב בחדר ולא מרגיש טוב.
לדודו נתתי את המיטה שלי וישנתי בשק שינה – תמיד אהבתי לישון בהם.
וכך עברו להם עשרה ימים.
ביום ה-11 דודו יצא אל השדות וחזר דרך שער הכפר, לחייו ורודות מפיטום בשכיבה, מבטלה ומחוסר מעש.
"תנסה להיראות קצת אומלל!" נזפתי בו. "אתה חוזר עכשיו מעשרה ימים של שינה ברחוב! אל תפדח אותי!"
והוא עשה כמיטב יכולתו להיראות מוכה ואומלל.
עובדה!
חודש מאוחר יותר מצאנו דוד מנהל הכפר ואני את עצמנו בתורנות שטיפת הכלים שאחרי ארוחת הערב. היינו שנינו לבד ליד מכונת השטיפה, מכניסים ומוציאים כלים.
ואז דוד אמר: "אני יודע שאתה כועס עלינו, על טלי ועלי, בעניין של דודו, אבל זה היה מחויב המציאות. לא הייתה דרך אחרת לנהוג".
ואז הוא אמר משהו שהעלה לי את הסעיף.
"עובדה, מאז שהוא חזר הוא אדם אחר לגמרי – משתדל כמו שאף אחד לא משתדל, משקיע, מתנהג למופת – ממש שינוי ניכר לטובה. אז כנראה שבאמת צריך היה לתת לו את העונש הקשה הזה".
ואז דוד הסתכל ישירות לעיניי ואמר: "עובדה!"
וזהו. הפיוז במוחי התפוצץ.
הנחתי את הצלחת מידי באותו רגע כדי שלא להעיף אותה עליו, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: "הוא לא היה בבית. אין לו דבר כזה – בית. הוא ישן אצלי בחדר עשרה ימים. נתתי לו את המיטה שלי וישנתי בשק שינה, ודאגתי שיהיה לו מה לאכול. אולי בגלל זה קרה השינוי שאתם כל כך גאים בו".
רציתי להוסיף: "עובדה!" אבל ראיתי את ההבעה שעלתה על פניו של דוד המנהל וריחמתי עליו, אז שתקתי. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שראיתי מישהו שפרצופו נעשה אדום כל כך, ואחר כך הופך ללבן, ואחר כך למשהו דומה לירוק, ושנראה כאילו הוא נחנק. פחדתי לשלומו.
אז שתקתי.
"לבסוף הוא הצליח לומר: "אני הולך עכשיו. מוטב שלא אדבר כרגע. אני הולך להירגע ואתה תסיים כאן לבד. נדבר מחר".
והלך.
כנראה לא מתאימים
ביום המוחרת הוא ישב במשרדו מאחורי השולחן והביט בי ללא הבעה.
"אז מה אתה חושב?" הוא אמר.
"שאנחנו כנראה לא מתאימים אחד לשני, הכפר ואני", אמרתי בידיעה שאת זה הוא קיווה לשמוע.
"גם אני חושב כך", הוא אמר.
אחר כך היה הוגן דיו להוסיף: "אין לי ספק שאתה יכול להיות מדריך מצוין, אבל לא כאן. לא במסגרת שיש בה כללים וחוקים שאתה צריך להיות מחויב להם, גם אם אתה חושב שהם לא נכונים".
"אז מתי אני עוזב?" שאלתי.
"מה שיותר מהר", הוא אמר. "דאגתי לסידור זמני שיחליפו אותך עד שיימצא מישהו קבוע במקומך. מבחינתנו דרכנו המשותפת הסתיימה".
הלכתי לחדר, ארזתי את התרמיל שלי והלכתי להגיד שלום לטלי, אם-הבית השותפה שלי, אחר כך נפרדתי מרוני, איש יקר שאהבתי מאוד, עליתי על האופנוע שלי ונסעתי צפונה.
מאז לא חזרתי לבקר שם.
