הקיבוץ שתוכנן לאכלס 25 משפחות מונה כיום כ-850 חברים, 500 ילדים וכמאה בנים. השבת השחורה ואירועי תרבות מרשימים הם רק חלק מהמורשת שלו. ביגור לא מפסיקים לחגוג גם כשהשינויים באורחות החיים מעוררים מחלוקות לא פשוטות
הכול התחיל בשלהי שנת 1922, י’ בטבת התרפ”ג. שמונה חברים וחברה אחת מקבוצת ”אחווה”, עלו ביום גשם סוחף, על אדמות שומרייה, בפתחת ואדי יגור. בוודאי הביטו כלפי מעלה וראו את "כתר הכרמל" ואמרו לעצמם 'כאן יהיה ביתנו'. אמרו ועשו ולא הסבו מבטם אחור והניחו יסודות לקיבוץ שעם השנים הפך להיות חלק מהקיבוץ המאוחד ואף אם בראשיתו תוכנן לאכלס כ-25 משפחות, הלך וגדל ונהיה דוגמה ומופת לרעיונות הראשונים אשר דגלו בתפיסת הקיבוץ הגדול, זה המתרחב וקולט לתוכו עולים חדשים באופן לא סלקטיבי מתוך אמונה שדווקא על ידי ההמונים תגאל הארץ. שלמה לביא, מהוגי הקבוצה הגדולה, טען שהקיבוץ צריך להתאים את עצמו לאלו הרוצים לחיות בתוכו והאמין שבקיבוץ גדול כל אחד יוכל למצוא את מקומו ואפשר ליצור בו חיי חברה עשירים ולפתח חקלאות ותעשייה. אפשר שהאידאולוגיה הזאת הייתה מונחת בבסיס התנהלותו של קיבוץ יגור בימים מורכבים, שעה שנדרש להסתיר את המעפילים אשר ברחו מעתלית ופתח את שעריו לכל הזקוק לתמיכה וסעד. היטיב לכתוב זאת יורם טהר לב, מבני יגור:
"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר"
ספסלים או כיסאות?
השטח עליו התיישבה הקבוצה, היה בלתי ראוי להתיישבות. אדמת ביצות מוכה ביתושי קדחת, הקרקע לא התאימה לחקלאות והמים לא היו ראויים לשתייה. עם זאת הוחלט שהמשק יהיה מבוסס על עבודה חקלאית ועבודה בשכר בסביבה.
במהלך השנים הקיבוץ הלך והתבסס חברתית וכלכלית. בארות המים שנחפרו בשולי הקיבוץ משמשות אותו עד היום, כך גם חדר האוכל, מבנה ציבורי גדול אשר נבנה ב-1939 (ראשון מסוגו בתקופה הזאת) ומשמש מקום למפגש חברתי ולא רק לצורכי הסעדה. הוכחה לכך היא ויכוח שנסוב אז בין חברי הקיבוץ, כיצד נכון לשבת סביב השולחנות, האם על ספסלים המחייבים הדדיות והחלטות משותפות, או על כיסאות נוחים יותר, בהם איש לכיסאו ולנפשו.
בשנות המאבק על המדינה, שימש יגור בסיס לאימוני הפלמ"ח ולהסתרת נשק בסליקים. אותה "שבת שחורה" בה נחפר הקיבוץ כולו והגברים נלקחו למאסר חקוקה בזיכרון המקום לדורי דורות ואין ילד בקיבוץ שלא מכיר את האירועים הללו. עם השנים ידע קיבוץ יגור להושיט יד ועזרה לקיבוצים נזקקים. תרומה הייתה לו גם להתפתחות החינוך המשותף ומי שמסתובב בין שביליו, מבחין בפינות חמד מיוחדות, כמו דשא "העיגול", כי גם אדריכלי נוף ידע הקיבוץ להצמיח (שלמה וינברג) ואף שרים סופרים ומשוררים ממנו יצאו כמו למשל ישראל בן יהודה שהיה שר התחבורה ואנשי ספרות ורוח: יהודה שרת, יורם טהר לב, יונה טפר, עידית חכמוביץ ובניק שילה.
מצוקת דיור
לפני כחמש שנים עבר קיבוץ יגור שינוי אורחות חיים, וכאז כן עתה, לוו הדיונים בשאלות עקרוניות רבות. טוב לקיבוץ שיודע הוא להמשיך ולבחון את חייו, תוך התמודדות עם מחלוקות לא קלות ומתוך רצון להמשיך ולקיים חברה השומרת על ערכי ליבה, גם בימים של סער וויכוחים נוקבים. כיום מונה קיבוץ יגור כ-850 חברים, 500 ילדים וכמאה בנים הנמצאים בשלבים שונים בחייהם. הילודה גבוהה ו"בתינו הומים מילדים".
במקביל לחגיגות המאה, החלו דיונים על השיוך. קיבוץ יגור, המתמודד לאורך השנים עם בעיות של מקום עקב היותו תחום בין ההר לכביש מרכזי, בנה בתים בעלי מספר קומות, דבר המקשה על הדיון בשאלות של סימון מגרשים, איזוני דיור, נחלות וחלוקת דירות. ההחלטות על השיוך יוצרות מצוקת דיור, בעיקר לנוכח רצון בני קיבוץ רבים (צרות טובות) להמשיך את חייהם בקיבוץ בשל מערכת חינוך טובה, תמיכה ועזרה הדדית, רשתות ביטחון סוציאליות וסיעודיות ומרקם חיים תוסס, המתבטא בחגים וטקסים, כאשר מופע המאה מהווה שיא בשנה זאת. את האירועים מובילה תמר קלוג, חברת הקיבוץ. אחיה אברהם קלוג ז"ל הוביל את חגיגות ה-50 ליגור, ושלושה שבועות מאוחר יותר גויס למלחמת יום כיפור ממנה לא שב. תמר רואה בהובלת אירועי המאה, המשך דרכו של אחיה ומעגל שנסגר ומדגישה שהיא עושה זאת מתוך אהבה גדולה ליגור.
כוחה של תרבות
היכולת להפיק אירועים תרבותיים קהילתיים בעידן הקיבוץ המופרט אינה פשוטה ונשמעים הקולות "לאן זורם הכסף" ו"מה אנו צריכים את כל ההילולה הזאת", אך תמר, עם קבוצה גדולה של חברות וחברים, הבינו את כוחה של תרבות בבניית קהילה בעלת חוסן וכוחה של קהילתיות לחוסנם של החברים ולא ויתרו, ויזמו והפיקו אירועים נוספים כמו: חידון יגור – אירוע משפחתי של פענוח כתב חידה ברחבי הקיבוץ שהעביר את המשפחות במקומות היסטוריים ביגור, יום הילד שהיה מרגש במיוחד, מרוץ יגור, ערב תרבות אשר התבסס על שירי משוררי יגור ו"בירה ונשירה", ערב שבו רקדו כתף אל כתף מבוגרים וצעירים ויחדיו שרו בקול רם את "ההר הירוק תמיד" כתפילה מחברת ומאחדת, כי יגור ידוע באהבת השירה בציבור. הנוער, דור רביעי ביגור, מחובר אף הוא להווי הקיבוצי והסלנג היגורי המיוחד מתובל במעשיהם.
המופע המרכזי כולו מבוסס על חברי יגור ומספר את הווי יגור בזמר ובמחול. כנס המחזורים, אליו הגיעו בני ובנות יגור מכל קצוות העולם, ריגש וחיבר בין בני ובנות יגור בגילאים שונים כאשר זקנת המשתתפים היא כרמלה ספיר הילדה הראשונה שנולדה ביגור, בת 95.
פינת ארץ ירוקה
ובנימה אישית (י.ס.ר): הוריי מבני המשק הראשונים. מרגש היה לבלות את ימי ילדותי ונעוריי באותן דרכים בהן צעדו הם. נאמנים היו למקום ולאידאולוגיה הקיבוצית, המכירה בשוויון בין בני האדם ובחיי שותפות. היכולת להבין שיש ערך גם בהסתפקות במועט ונתינה ללא תמורה כספית, אף היא מרחיבה את הלב. קיבוץ יגור שינה מאז את פניו, אבל משהו בו נשאר מחבר כל כך, אולי הכרמל, אולי פניו המאירות של הקיבוץ, אולי אהבת האדמה ושדות הכותנה, אולי שירת המונים בסופם של ימים קשים והיכולת להסתכל בביקורת קלה ובאהבה עצומה, ואולי הכול מהכול, הם אלו המחברים את בני יגור, גם אלו שהרחיקו נדוד, לאותה פינת ארץ ירוקה, בשיפולי ההר, בפתחת הוואדי. כנראה שזר לא יבין זאת, אך לנו, זה הבית ואין בלתו.
שמחה הממתיקה לילות לאחר ימי עמל וסער
כבר מעל חודש, אווירת חג פרושה מעל קיבוץ יגור. דגלי החג נתלו ברחבי המשק, כיאה ל"קיבוץ המאוחד" ושירים מקוריים אשר נכתבו על ידי חברי יגור, נשמעים ברמקול מרכזי הניצב על גג חדר האוכל. זוהי שמחת יגור, הידועה מאז היווסדו של הקיבוץ. שמחה הממתיקה לילות, לאחר ימי עמל וסער
אריאלה וולק (76) בת קיבוץ נען, נמצאת ביגור שנים רבות, מורה ומחנכת ומנהלת מחלקת החינוך במועצה אזורית זבולון.
"יגור בשבילי זה המון. אלו החברים, שקיבלו אותי בזרועות פתוחות ובלב רחב
ואישרו לי ללמוד הוראה מיד עם בואי ליגור. אלו אנשים טובים באמצע ובקצה הדרך, שהיו שותפים ואפשרו. זה ציבור גדול שנתן בי אמון ותמך במהלכים פורצי דרך שהובלנו בתחום החינוך. זה בית ספר כרמל-זבולון שנולד כחלום והפך למציאות.
זה המקום בו מביט ההר בדמעות על העמק, בזיכרון שאף פעם לא נגמר.
שם בדממה, נמצאים חברי וחברותי שהיינו כל כך שותפים לדרך. יגור בשבילי זה הנוף, הכרמל מעל והקישון לרגליו".
ברק קיגל (39), דור שלישי. סבא וסבתא שלו (ליבר ודבורה קיגל) עלו לארץ ב- 1922, חלוצי העלייה השלישית. הם הגיעו כיחידים, ומקום מושבם הראשון היה בעין חרוד. בשנת 1926 הגיעו ליגור ובשנת 1927 נולדה בתם הבכורה איה קיגל, הבת השנייה ביגור. אביו, מיכה קיגל, נולד ב-1939. במהלך השנים כיהן בתפקידים ציבוריים וכן היה מנכ"ל מפעל לגין ויו"ר מועצת המנהלים. במהלך מלחמת יום כיפור שימש כמג"ד בשריון.
"באופן אולי הכי קלישאתי, יגור עבורי היא בית, ביטחון, ערבות הדדית והידיעה המתמדת שתמיד יהיו מי שיעזרו לך בשעת משבר וקושי. יגור עבורי זה הקִרבה לטבע, לנופים, למרחבים ולהר היפה ביותר ברחבי ישראל. מקום שיש בו את מערכת החינוך הטובה ביותר לטעמי ובעקבות כך, השקט המתמיד שאנו שולחים את ילדינו בבוקר לאנשים הטובים והמסורים ביותר.
הבחירה להקים כאן את משפחתי הייתה הטבעית לי ביותר, אני דור שלישי וילדינו כבר דור רביעי, החיבור שאנו מרגישים למקום הוא בהרבה מאוד תחומים, ואנו מאוד שמחים על כך. מי ייתן ונמשיך להרגיש זאת גם במאה השנים הבאות".
אביטל תבורי (93) בן יגור ממחזור ג'. נמנה על "חוג הנוער", כך כינו עצמם בני המשק הראשונים, שצמחו יחד עם יגור אך חשו עצמם שונים מהוריהם הגלותיים, מספר: "יגור הוא בית בשבילי, זה המקום בו נולדתי ובו גדלתי פה חייתי את רוב חיי להוציא שנתיים בהן אני ומשפחתי היינו מגויסים לעזרה למלכיה". אביטל היה נשוי לדרורה ז"ל, אף היא בת יגור, אשר עבדה עימו ברפת. לאביטל ודרורה נולדו חמישה ילדים. לדברי אביטל, בתור ילד הוא נחשב כילד פרחח, אשר היה בורח להר. זכור לו אירוע בו הוא עומד על ההר וצופה ב-200 חברי קיבוץ המחפשים אחריו בדאגה רבה. בנעוריו היה מגיע לעזור לאביו ברפת, שם המשיך לעבוד גם בבגרותו. מכיוון שנחשב כאחד שמסתדר עם חליבה בידיים של הפרות הבעייתיות, היו קוראים לו שוב ושוב. עם המעבר לחליבה במכונות עבר אביטל לעבוד במפעל "לגין" לקופסאות הפח וכפנסיונר הצטרף לנגרייה בקיבוץ, שם עבד עד גיל 79. אביטל אוהב טבע והטיולים ברחבי ישראל היו בשבילו כאוויר לנשימה, שנים הוא ליווה את ילדי הקיבוץ בטיולי שטח. את הר הכרמל הוא מכיר כאת כף ידו ועד היום לאחר ארוחת הבוקר בקיבוץ, הוא יוצא לצעידה בת שעתיים בשדות יגור הרחבים. סיפורו של אביטל הוא סיפורו של קיבוץ יגור: ילדות ונעורים בקיבוץ הנמצא בראשית דרכו, עבודה חקלאית, עזרה לקיבוצים קטנים, אהבת הטבע – ההר והוואדי, אהבת הארץ ומוסר עבודה גבוה. אביטל זכה לכך שנכדתו שבה מארץ נכר ובנתה ביגור את ביתה וכאן נולדו גם ניניו, דור חמישי ביגור.
שיר אהבה לכרמל בהשראת יורם טהר לב
אריאלה וולק
פקחת את עיניי, היה אז אוגוסט לח וחם
וראיתי אותך מעלי, רחב, ירוק כל כך ורם.
עשינו היכרות בשנות העשרים המוקדמות לחיי
כשבחרתי ביגור ולא לגמרי באקראי.
לחשתי אז: "שלום, אני אריאלה מקיבוץ שטוח
הכל כל כך מוזר כאן ובחוצות נושבת רוח".
והכרמל בהתנשאות, ובשתיקה האופיינית
רק רמז כי הרוח לא תמיד כה קיצונית.
אז ידעתי כי אני, הכרמל, והרוח
עוד נרבה להיפגש לשוחח ולשוח.
חלפו עשרות שנים, הקסם ממש לא פג
הוא כנראה כבר יישאר אצלי לעד.
אתה "כרמל" ודאי שואל:
על מה הרעש ועל מה המהומה?
הרי אני ניצב על מקומי מאות אלפי שנה…
וקיבוץ יגור רק בן מאה"
