יבול שיא
הרפת והחלב
Sulamzor

ההר שהפך למפלצת

4 דק' קריאה

שיתוף:

מחילות יום הדין בהר הסלם שמעברו ארץ הלבנון הקסומה המושלגת 

חומה ירוקה מצפון 

הוא היה שם תמיד. מעולם לא עזבני. שמר עליי כל ימיי כחומה ירוקה מצפון. רבץ כְּתנין ענק, גבוה-גבוה ואיתן, משתפל מערבה, לוחך במלתעותיו את הים הכחול. הצוקים הלבנים בקצהו היו כעֵין שיניים והיו תמיד גם שני נחיריו, שתי מנהרות המסילה של הבריטים; בְּזוֹ התהלכנו מידי פעם בטיולי הילדוּת, והשנייה חתומה. כאן הגבול, כאן הקצה, מכאן אסור.  

לימים תהפוך המנהרה השנייה לאולם תצוגה אורקולית על תולדות המקום; חלק מאתר ראש הנקרה על צמד קרוניותיו ומסלול הקסם לאורך נִקְבּוֹתָיו. במפלס העליון היה השער החלוד שעצר אותך ליד המסעדה על נקודת הגבול. מעבר לשער הבהבה בטורקיז פיסת ים לבנונית, מנגד ראינוהָ, אך אליה מעולם לא באנו. תחריט חצים בקיר הבטון ציין את המרחק מכאן עד בירות, מכאן עד ירושלים.  

בנקודה זו עמדתי גם עם "נשים עושות שלום" ובידינו שלטי עידוד לנציגי המדינה והאו"ם בדרכם לשאת ולתת על שינוי תוואי הגבול הימי: "אתמול ירדן, היום לבנון, מחר עם הפלסטינים". היינו אופטימיות. 

ההר ניצב שם תמיד, סימן את קצה עולמי, תחם את מרחב התודעה של ילדותנו, חצץ בינינו לבין ארץ הלבנון, הקסומה, האגדית, המושלגת, שאֵי מתי עוד נתייר בה עם בוא השלום. 

הוא היה שם תמיד ממול, משגיח, מבטיח, נינוח, אבהי, שותק. הוא כיכב בכמה מ"מזמורי מצובה" שכתבתי: 

"יֵשׁ לִי פִּנָּה בְּלֵב הַגָּלִיל / בֵּין זְהַב הַקִּידָה וּסְגֹל הַכְּלִיל 

בֵּין כְּחֹל הַיָּם וְהַר הַסֻּלָּם / יֵשׁ לִי פִּנָּה בִּקְּצֵה הַעוֹלָם" 

"זוֹ פִּנָּתִי שֶׁלִי בְּנֶזֶר עוֹלַמְךָ / גְּדוּרָה בְּיָם מִיָּם וּבּרֶכֶס סֻלָּמְךָ…" 

עם השנים צמח החורש, עלו בו עצים שנטעו עולים חדשים, אנשי המעברות בעבודות הדחק שפירנסוּם. ההר הוריק כולו ורק הדרך לחניתה זגזגה מעלה מעלה. 

מפל זיכרונות 

מפל זיכרונות יורד עליי בחושבי על רכס הסולם. מלחמת לבנון הראשונה. בכורי בן חודש בלבד בזרועות אביו במנוסה אל המקלט כשההר יורק חזיז ורעם, אש ואימה לעברנו.  

חבריי לקיבוץ יוצאים לבנונה לטיול, אך אני מנוּעה כי בכורי עוד "בחלב אמו". מאמינה שעוד יהיו הזדמנויות לחצות את מחיצת הנצח הזו – ועם השנים מתבדה. 

האיש שלי משרת בנבטיה במילואים ושב עם סיפורי הווי גברי מבודח על דהרות הג'יפים בין קפלי ההרים והוָאדיות שמעבר להר.  

מהלכת עם בני הפעוט לפני הבית. העצים העבותים עוד טרם הצֵלו ולא הסתירו את ההר, והוא מהדס אחריי ולפתע קורא: אמא, אמא תראי, את יותר גבוהה מההר! 

חורף 90. לראשונה בחיי יורד כל הלילה שלג לא אפיזודי. כבד, ממושך, מקפיא. אבוי על מטעי הבננות שלנו, אבל המראה המרהיב מהמרפסת בבוקר, סולם צור הסבא, לבן כולו – מַפְעים ומלא הוד ואירע רק פעם אחת ויחידה בכל שנותיי.  

בשיר מסוף מלחמת 67 "ההר שהיה כמפלצת", הר הגולן, הופך להר רגיל וכבר אינו מאיים על הילדה מגדות. ההר שלי עשה מהלך הפוך. דרכים חדשות מזגזגות בו, חומות בטון חדשות עוטרות לראשו כתר אפור, קרחות חישׂוּף צצו במרקם היער הירוק, מקטעים שחורים שרופים בשיפוליו, אנטנות ענק ומגדלים מוזרים צצים בפסגתו. לא פעם מיתמרת מאחורי כל אלה פטריה שחורה חצופה, מגדל תצפית של חורשי רעתנו, ותוך זמן קצר נעלמת. 

2006, מלחמת לבנון השנייה. ממרפסת ביתנו אפשר לצפות לייב בסרט מלחמה. באוויר, בים, ביבשה. ההר שולח רצועות לבנות דרומה, פטריות עשן על מורדותיו אחרי שריקת ה"ששששַׁק" של מעוף הקטיושה. במערב על פס הים שובלים לבנים של ספינות חיל הים שועטות צפונה, זמזום מזל"טים תמידי מעלינו ומסוק יורק טילים מונחים אל מבקשי נפשנו. אימה! 

צינור קטיושה אחד מצא דרכו אל גינת הבית ושרך יפהפה נשתל בו. שוליו הפעורים החוצה בתלתלי מתכת הם יצירת אמנות לכל דבר, לולא הידיעה כי בא לזרוע זוועות בעולמנו השָלֵו. 

בוואדי ממערב לחניתה הגבול צונח לפתע ממרומי ההר ושוב עולה, יוצר משולש לבנוני מפתיע על צלע ההר, ממש מול מרפסת ביתנו. תמיד ראינו במשולש זה קוריוז משעשע ולא עוד. שמועה עקשנית גורסת שנִבעו בו עוד ועוד נחירי מחילות ליום הדין שקוֹרָא עלינו. 

ההר הפך למפלצת.  

Screenshot 2024 06 18 134229
אביה זמרן ממצובה. "היום ביושְבי בגלות על גדות הכינרת ובזוכרי את הרכס האהוב, אני במזרח והוא בקצה מערב. צילום: מהאלבום הפרטי

מחסום ההר 

הנקודות הפזורות על ציר הזמן מצטברות לקו רציף של בַּלָהָה. ניסיונות חדירה לחניתה שמעלינו, חדירת מחבלים לבית משפחת לבני בראש הנקרה ולבסוף המפַגעים שחדרו עד מצובה וריססו באש את הנוסעים בכביש שתחת ביתנו. האיש שלי מאבטח את הקיבוץ מהגג כמו שאר החברים, בעוד הקמים עלינו מצלמים את האירוע המחריד מֵחריץ התצפית שמאפשר להם אותו משולש מעל הוואדי. חצי מהנקטלים ממשפחת בית הספר בו אני מלמדת, ששמו כשם ההר: סולם צור. "אשא עיני אל ההרים" מאין ומדוע צמח כל הרשע הזה?  

הליקופטרים קורעים מידי פעם את השקט. כשהם כבדים וקודרים ופניהם דרומה הלב מייחל לשלום הפצועים. כשהם עולם בקלילות ממנחת בצת ומשייטים מעל ההר – עולה ניחוש מי היושב שם, רמטכ"ל? אלוף פיקוד? ואולי סְטֶף? 

רק פעמיים בחיי זכיתי באשליה שהנה צלחתי את מחסום ההר במפגשים עם בני העם הלבנוני. גרֵייס מביירות ואני יושבות זו לצד זו במשך חודשיים בבית הספר ללימוד גרמנית בעיירה קטנה בצפון גרמניה. סטודנטים צעירים מכל פינות תבל נהרו לשם בקיץ ההוא וגבולות השנאה והמלחמה נמחקו. גם דוקטור ביטאר הסורי ישב עמנו באותה כיתה של הֶר דוקטור שמידט. החלפנו כתובות, מידע וסיפורים והבטחנו להישאר בקשר.  

בנְסוג ישראל מלבנון מאות צד"לניקים נקלטו בקיבוצי, מצובה. איברהים והג'ר (אברהם והגר, איזה תיקון לסיפור מבראשית!) הפכו לחברים טובים ורצויים בביתנו. למדתי ממנה להכין טאבולה, חלקנו סיפורים ובעיקר את שמחת המפגש שההר תמיד חסם. אחר כך הם עברו לקריית שמונה ועקבותיהם אבדו לנו.  

והיום ביושְבי בגלות על גדות הכינרת ובזוכרי את הרכס האהוב, אני במזרח והוא בקצה מערב, מטולטלת בין געגוע וחרדה, חשש וכמיהה, מנסה לטפח חוסן, מייחלת לתקווה. אולי ימים יגידו, אולי יצא העתיד מקיפוליו ואני – רק תפילה אשא…. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ובעיקר פשוט לא מתאים… השר ברקת הציג את הרפורמה של "מה שטוב לאירופה" ביוני 2023. שוב חזר על הבטחות דומות ל"הכנסת תחרות אמיתית", ל"הפחתת יוקר המחיה" ול"הורדות מחירים". הבטחות סרק המוכרות מ"רפורמות" קודמות. הרפורמה
2 דק' קריאה
״פורום מרכזי המשקים בגולן״ המתכנס באופן קבוע אחת לחודשיים ומהווה את הבסיס המרכזי בהנהגה החקלאית בגולן, התכנס לאחרונה בהרכב מרשים של כ-20 משתתפים, בחוות היישום וההכשרה שבאבני איתן, המנוהלת תחת היחידה לחקלאות וחדשנות שבמכון
< 1 דק' קריאה
‏משרד החקלאות וביטחון המזון והמשרד להגנת הסביבה, מפרסמים נוהל תמיכה בהשקעות בתשתיות לטיפול בפסולת חקלאית בהיקף תמיכה של 42.5 מיליון שקל השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן: "התמיכה של המשרד להגנת הסביבה היא חלק ממהלך
2 דק' קריאה
לראשונה לשנת 2024, נפתחת האפשרות לחקלאים שטרם מחזיקים היתר להעסקת עובד זר בחקלאות, להגיש בקשה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", חקלאות ישראל נכנסה למשבר כוח האדם הגדול ביותר מאז קום המדינה, זאת בשל עובדים שגויסו
< 1 דק' קריאה
רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן