הוא נעצר בגין הצתת פחים ליד מעון ראש הממשלה ביום ה-700 למלחמה, על אף שגם המשטרה הצהירה שלא עשה זאת; הובל אזוק למגרש הרוסים ונשלח למעצר בית ללא מועד סיום. הוא קפלניסט קשוח שנלחם על המדינה וגם איש של שלום ופיוס, שמחפש דרך איך ניתן לחיות כאן ביחד, מתוך אמונה שניתן לקיים שותפות של אמת גם מתוך שוני
*תמונה ראשית: מפגינים בצומת הגמא (אורי במרכז). "התרומה של הגליל העליון למחאה היא עצומה, והמשמעות דרמטית"
בימים כתיקונם, הוא היה בא אליי, לעמיר, בדרכו לעבודה, למחאה, או כדי לראות איפה הוא יכול לתת עוד משהו מעצמו, כפי שזה היה בקיץ של 2024, כאשר התמודד על ראשות המועצה האזורית הגליל העליון. אבל לא ימים רגילים הם הימים האלה: גורל המדינה, כפי שהכרנוה, מוטל על הכף והוא, אורי טירולר, מ"עצורי הפחים", מואשם במעורבות בהצתת הפחים ליד מעון ראש הממשלה, מְרַצֶּה מעצר-בית, שלא נקבע לו, לפי שעה, מועד סיום. אני בא אליו, לביתו שבשניר, קיבוץ מלבב ומלבלב, שמשקיף על חלקו הצפוני של עמק החולה.
בפברואר 2025 החליט לסיים את עבודתו כמנכ"ל יקב כמיסה בדלתון, כי רצה, לדבריו, להתפנות ל"אתגרים אחרים", כאלה לא חסרים היום. האקוטי שבהם מהדהד שתי שורות-שיר של חיים חפר, שמדברות על אופק בוער ורוחות של אסון, ואין מצב שלא להיענות לו. המחאה היא הדבר הכי קריטי היום, הוא אומר, וכאשר הסיוט הזה יחלוף, הוא יחזור לעבודה. הוא לא יכול בלי עבודה. הנפש שלו לא יכולה.
להחלטה שלו לעזוב עבודה ולהתמסר באופן מלא למחאה, הוא מסביר, יש משמעות כלכלית, בוודאי, אבל אם המדינה נופלת מה יעזרו לו עוד כמה משכורות? "נרתמתי למחאה בשביל הילדים שלי והנכדים שלי. אם העסק הזה יתפרק, לא יהיה כאן כלום, ואם לא יהיה פה כלום, מה הם יעשו פה? לשמחתי, אני יכול להרשות לעצמי את ההתנדבות הזאת. הייתה לי ברכה בעבודתי במשך השנים, וחסכתי. אני אוכל היום את החסכונות שלי. חד משמעית, אבל גם הן לא בלתי מוגבלות…".
מה אשתך, גילי, אומרת על זה?
"אנחנו בעניין הזה לחלוטין ביחד. זה שאני מבצע, נמצא בפרונט, זה אומר עליי בדיוק את מה שזה אומר עליה. אני עושה את מה שאני עושה בשם שנינו. אנחנו ביחד".
לעזוב הכול ולהיכנס טוטאל מתחת לאלונקה, זה קצת יוצא דופן, לא?
"אני לא לבד. יש המון אנשים כמוני. יש מנכ"לית של איזה סטארט-אפ, אם לשלושה ילדים, בעלה רופא ואין לו זמן, והיא כל הזמן על המחאה. ככה גם מנכ"לים של חברות היי-טק, מנהלים של חברות גדולות במשק, מרצים באוניברסיטה, גננות, פסיכיאטרים, עובדים של גן-חיות. אנשים מכל שכבות הציבור עוזבים הכול כדי להילחם על הארץ שלנו. האנשים האלה מבינים שצריך לתת עכשיו את כל מה שיש, כי אחר כך יהיה מאוחר. אחר כך כבר לא נוכל".
מברית גורל, לברית ייעוד
טירולר לא מסתפק בלׅמחוֹת. הוא עוסק גם בלׅבנוֹת. כבר יותר מחצי שנה הוא עובד על ניסיון לבנות עתיד משותף לחברה בישראל. "צריך ליצור וקטור חדש, שהוא לא במגרש המשחקים הנוכחי, של ימין ושמאל, ביטחון ופלסטינאים, גיוס והשתמטות, דת ומדינה, רפורמה משפטית ומחאה. וקטור שיאפשר פיוס והסכמה. צריך להחליף את ה'ברית גורל' (קיום משותף של מי שלא בחרו בשותפות הזאת), ב'ברית ייעוד' (קיום משותף מתוך בחירה והסכמה). צריך למצוא רעיון מסדר חדש, נרטיב שרוב שותפיו יכולים להסכים עליו".
כך, בנוסף למחאה, הוא יצא לפני שנעצר, למסע של חיפוש אחר הנרטיב הזה. "נפגשתי עם אין ספור אנשים, מכל צבעי הקשת. קיבוצניקים, חילונים, דתיים, חרדים, מתנחלים, מורים רוחניים, ימנים, שמאלנים, אנשים עם השקפות עולם שונות – כדי לגבש את הרעיון. אני לא לבד כאן, אני חלק מחבורה ששותפה לחיפוש הזה".
מה הרעיון? מה הנרטיב שאתם מציעים?
"הרעיון הוא לבנות ישראליות חדשה, שמתאימה לרוב חלקי העם. צריך למצוא ציר שיכול לחבר אותנו עם הש"סניקים והמפד"לניקים והחרדים והביביסטים, וכנראה שלא ניתן להכניס למשוואה הזאת גם את הג'יהאד היהודי. זה בנפשנו, כי אנחנו היום במלחמת אזרחים. במלחמת אחים. ואם מישהו ינצח במלחמה הזאת ומישהו יפסיד – כולנו הפסדנו. אם לא נמצא דרך להתפייס וליצור אתוס משותף של 75-70 אחוז ממי שחיים כאן – מדינת ישראל לא תתקיים".
ניתן ליצור את האתוס הזה?
"חד משמעית כן, והשינוי צריך להתחיל אצלנו. אצלי ואצלך. אנחנו צריכים לקבל את זה שאפשר להחזיק שתי תמונות עולם זרות ומנוגדות זו לזו, ולהישאר בחיים. זה כמו פרופ' דתי לפיזיקה, שמאמין שהעולם נברא לפני 5,787 שנים, ומאמין גם בתיאוריית המפץ הגדול. זה שני דברים שלכאורה לא מסתדרים, ובכל זאת יכולים להתקיים זה לצד זה. זו הקפיצה שצריך לעשות, וברגע שנעשה אותה, נוכל לעבוד עם קבוצות אחרות ולפתור בעיות שנראות היום בלתי פתירות.
"זה פתרון של גם וגם", הוא מוסיף, "אתה מקבל את רוב מה שאתה רוצה, וכך גם אני. בתנאי שאני לא מפעיל עליך שיפוט מוסרי. קח, למשל, את נושא הגיוס. אנחנו מפעילים עליהם היום שיפוט מוסרי שנגזר מהאתוס שלנו – צריך להגן על הארץ, צריך להיות מוכן להקריב את החיים, וזה חייב לחול על כולם – ואני מצפה שגם אתה תנהג כך. תאר לך את ההיפך. תאר לך שבן שלנו יגיע לגיל 18, ויחויב על פי חוק מדינה ללכת שלוש שנים לישיבה. היית מוכן לזה? בחיים לא. אז בוא נראה מה אני רוצה ומה אני צריך – צה"ל חזק, כלכלה חזקה, שוויון בין דם לדם ועוד – ואיך משיגים את זה. זה ניתן להשגה. יש פתרונות. היכולת להחזיק שתי תמונות עולם שלא מתחברות אבל יכולות להתקיים זו לצד זו, מאפשרת להגיע לפתרונים שעובדים במציאות".
צריך בשביל זה פרטנרים, יש כאלה?
"יש. אני לא לבד ברעיון הזה, אבל כרגע אני מוביל. מדובר באנשים (מהמחנה השני) הכי מבריקים שאתה יכול להעלות על הדעת. אני עובד היום בעיקר מול הש"סניקים, וכרגע אנחנו בשלב של החלפת טיוטות. ברגע שנגיע להסכמות – נוציא את זה לאור".
אתה לא נאיבי מדי? תמים מדי?
"בוודאי שאני תמים, ובוודאי שאני נאיבי. תסתכל על שקמה ברסלר, על עינב צנגאוקר, על הקמת מדינת ישראל, על ההסכמה לחלוקת הארץ ב-47'. אין דרך לעשות דברים גדולים בלי נאיביות. יכול להיות שבסוף אפול על הפנים, שהרעיון שלי לא יצליח, לא יודע. אבל אם היו לי החמצות בחיים – הן היו במקומות שבהם לא ניסיתי".
דבר איתי על אסטרטגיה.
"אני מציע דרך של אדוות, דרך רכה שהיא לטעמי הכי אפקטיבית. אני מדבר איתך, אתה מדבר עם אנשים נוספים, אתה מפרסם כתבה בעיתון, ודברים קורים, וקורים טוב. כל חיי הייתי תמים ונאיבי, והגעתי עם זה להישגים גדולים. התמימות והנאיביות הם כְּלֵי עבודה יוצאים מהכלל. ושום דבר לא המצאתי, אפלטון וסוקרטס והרמב"ם ושפינוזה ועוד חכמים, אמרו את זה לפניי".
חטפתי מכות, נגררתי על כבישים
בוא נחזור לינואר 2023. איפה המחאה, שיצאה אז לרחובות, מוצאת אותך?
"אתה מדבר עם אדם שעד ל-2023 היה נגד הפגנות. שטען שהן רק גורמות נזק. אדם שלא היה מוכן לחסום כביש ולהקשות על משפחות שחוזרת הביתה מהחרמון. שהיה משוכנע שהפגנות רק מחזקות את הצד השני, ושממשלה בישראל, ולא חשוב מי עומד בראשה, פועלת על פי המציאות. אבל כשעלה יריב לוין לדבר, בינואר 2023, פתאום נפל לי האסימון – טאק, וזה היה חתיכת טאק – ושבוע אחרי זה כבר הייתי בצעדת מחאה לירושלים. ואחר כך בקפלן ובכנסת. חטפתי מכות, נגררתי על כבישים, ליוויתי את משפחות החטופים.
"אגב, בכל האירועים האלה היו הרבה מהגליל. אין לך מושג איזה מעמד יש לגליל, וכמה שהוא נוכח בשטח, ואיזה מוניטין יש ל'צומת הגומא' בציבור. כשהלכתי עם חולצה של 'צומת הגומא' בירושלים, או בתל-אביב, מיד ניגשו אליי אנשים וביקשו להצטלם איתי. יש בגליל כמה תותחים ותותחיות, נשים מרשימות בטירוף, שכל הארץ מצדיעה להן. התרומה של הגליל העליון למחאה היא עצומה, והמשמעות דרמטית. כשהשטאזי יובס – אוכל לספר לך יותר. היום אני מנוע. היום אני עצור. היום אני במעקב".
אז בוא נגיע לאירוע ההצתה ליד בית ראש הממשלה, שבגינו נעצרת.
"הצטרפתי לקבוצת סִיגְנָל, של אלה שהציתו את הפחים, ביום ה-700 למלחמה, ליד הבית של ראש הממשלה. זה היה ביום רביעי, 3 בספטמבר. מטרת הפעולה התבררה לי רק כמה שעות לפני. התלבטתי אם ההצתה נכונה לי, ואחרי שהבנתי שמדובר בשכונת מגורים, הרגשתי שזו חציית קו אדום, שיש סכנה שמישהו ייפגע, והחלטתי שלא. אני איש שלום ומתנגד באופן נחרץ לפגיעה באחרים.
"עברו שבועיים. ביום שישי, ה-19 בספטמבר, בארבע לפנות בוקר, הגיעו שלושה בלשים לביתנו בקיבוץ ועצרו אותי. נסיעה לירושלים, חקירה בתחנת מוריה, שופט מעצרים, ובערב הגעתי אזוק לבית המעצר ב'מגרש הרוסים'. ביום ראשון הייתי אמור להתייצב בפני שופט.
איך היה שם?
"מעצר ב'מגרש הרוסים' זה הרבה יותר קיצוני ומבחיל מכל מה שאפשר לדמיין. סדרת שבי בשייטת זה קלאב-מד בהשוואה ל'מגרש הרוסים'… אבל החלטתי שבקרב הזה אני הולך לנצח. העברתי בחדר המעצר את אחד השבועות המעצימים והמיטביים שעברתי בחיים. ריטריט מומלץ ומשנה חיים. אחרי שבוע הואשמתי בהצתה, שלא לקחתי בה חלק, ונשלחתי למעצר בית עד תום ההליכים.
"גם כאן הייתי נחוש לנצח. ראיתי את המעצר כמתנה. בניתי ליד ביתי בקיבוץ בית-עץ לנכדים, נהניתי בחברתם, קיבלתי אורחים יקרים ומהנים, קראתי סוף סוף את מובי דיק, ואפילו הבנתי את הספר… בקיצור, אף אחד לא יכול עליי.
"כל זה עבד יפה עד שהמצב הבריאותי של אבא החמיר. כאן התחלתי להרגיש שאני מפסיד לבן-גביר. אבא, בן 90, ניצול שואה (ברגן-בלזן), זקוק לי, ואני במעצר. שבועיים אחר כך, אימא, בת 86, שטיפלה באבא במסירות אין קץ, שברה את הירך ואושפזה בבית החולים בצפת. אבא נשאר לבד בבית, ואימא סובלת כאבי תופת בבית החולים. הצער והתסכול על כך שאני במעצר פוליטי ללא כל הצדקה (אפילו המשטרה הצהירה שלא הצתי שום פח), והתחושה הקפקאית המטורפת וחוסר האונים הנורא שאני לא יכול לעזור להורים שלי, כשהם במצוקה, הרגו אותי. כאן כבר נפל האסימון: בן-גביר ניצח אותי בנוק-אאוט.
"וכשהכול נראה שחור וללא מוצא, התחוללה הפתעה גדולה שלא יכולתי לצפות לה. גילי, זוגתי המופלאה והאחים המתוקים שלי ונשותיהם, התארגנו לנהל את המשבר בצורה הרבה יותר טובה ממה שאפשר לדמיין. בעזרתם קיבלתי אישור מבית משפט לבקר את אבא ואימא, לשעתיים ביום, בפיקוח וליווי של אחד הילדים שלי. אבא ואני נהנים מהמפגש המשותף, המורל שלו השתפר פלאים, ואיתו הבריאות. גם אימא תחזור לאיתנה. ואני, המנהל האולטימטיבי של המשפחה, למדתי שאפשר לתת גם לבני משפחה אחרים לנהל את העניינים. הם עושים את זה לא פחות טוב ממני".
המדינה הורידה את הכפפות
לא תאמינו, אבל אורי טירולר, לוחם עז נפש ומפקד בשייטת, שמאחוריו 500 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר, מוגדר היום כנאשם. כמסוכן לציבור. בחודש הראשון היה מותר לו להיות רק במרחב הבית. לאחר מכן הוא עבר למה שמוגדר כ"מעצר יישובי", ובקרוב עורכי הדין שלו יבקשו הקלות נוספות. לדבריהם כתב האישום כנגד אורי בנוי על קונסטרוקציה משפטית שאינה מחזיקה מים, ומכיוון שהוא התחרט, הוא זכאי ל"פטור עקב חרטה", ולא ניתן לייחס לו את ההצתות של האחרים, כפי שהתביעה מבקשת. הסוף, בשלב זה מי ישורנו. אין לדעת.
איך אתה מסביר את קשיחות המשטרה?
"המדינה התגייסה עם כל הכוח כדי לשבור אותנו, את אנשי המחאה, ובעיקר את הפעילים המרכזיים שלה. המדינה הורידה את הכפפות. היא בכל הכוח באירוע".
אתה היום קצת כמו ארי בסוגר.
"אני מציאותי. אני כרגע מנוטרל. אבל גם מכאן אני עושה מה שאני יכול. אני מדבר איתך. אני מדבר עם עוד אנשים. אני כותב בפייסבוק. חשוב לי להעביר מסר לאנשי המחאה, שלא חשוב כמה יכניסו אותנו למעצרים – אנחנו נתגבר. אני לא יודע איך, אבל אנחנו הולכים לנצח את האירוע הזה. אין לי ספק. אין אלטרנטיבה אחרת, למרות שהיד של המשטרה נהיית כבדה ואלימה יותר ויותר. אתה זוכר את האירוע במצודת זאב, במאי 2025? הייתי שם. לקחו אותי שם ארבעה שוטרים, סחבו אותי ידיים-ידיים, רגליים-רגליים, ושוטר חמישי מאחור, מחטיף לי מכות ובעיטות איומות בגב ובצלעות. שבועיים וחצי הייתי מפורק מכאבים. לא יכולתי לזוז. עצרו אז 60 איש ל-24 שעות, גם אותי, ושחררו, כי לא הייתה להם שום עילה למעצר. המשטרה כל הזמן מעלה את הרף. זו כבר לא משטרה, זה שטאזי".
איך אדם כמוך, שנתן למדינה כל כך הרבה, זוכה ליחס כזה?
"עזוב אותי, אבל איך מכונת הרעל מטנפת על חטופים שחזרו אחרי שנתיים ממנהרות החמאס בעזה? ראיתי היום פוסט של עינב צנגאוקר עם אלפי תגובות נאצה כלפיה. זו מערכת שלמה שעובדת מסביב לשעון. האנשים האלה הכריזו מלחמה על המדינה. המקרה שלי הוא פעוט ביחס למקרים אחרים ולמה שקורה כאן מסביב".
גידלו אותנו לרגע הזה
להגיד על אורי טירולר (64, נשוי לגילי ולהם ארבעה ילדים וחמישה נכדים, בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל, ובעל אם-בי-אי במנהל עסקים עם התמחות במימון, מטעם האוניברסיטה העברית), שהוא מלח הארץ, זה להמעיט במי שהוא.
הוא נולד בכפר-סאלד, בן בכור במשפחה של שלושה אחים, אביו היה מנכ"ל המפעל "לורדן" של הקיבוץ, והוא הלך בעקבותיו. היה סמנכ"ל תפעול של "לורדן", ניהל את השיווק של דן-פל בקיבוץ דן, פיתח במפעל המסננים של עמיעד את השיווק לתעשייה, ניהל את יקב הרי הגליל ביראון, עשה שני סטארט-אפים בתחום של מים ותוכנה, ועד לפברואר 2025 היה המנכ"ל של יקב כמיסה בדלתון. מאחר שהוא בא מעולמות של ניהול, ארגון ויזמות, חשב שמתאים לו גם להיות ראש מועצה. בשנת 2024 התמודד על ראשות המועצה האזורית הגליל העליון. לקראת סוף המרוץ העביר את תמיכתו לאסף לנגלבן, שנבחר, מבלי שיובטח לו דבר. הוא גם לא ביקש.
משפט סיום לקוראים.
"גידלו אותנו לרגע הזה, ואני מאמין שנצליח".
"להפוך את השונות בחברה הישראלית מחולשה לעוצמה"
טיוטה ששלח אורי לחבריו לרעיון ההידברות עם המחנה השני
בישראל מתחוללת היום מלחמת אזרחים, עדיין ללא שימוש בנשק חם, בין שתי קבוצות שמבקשות לעצב את החיים במדינה, כל אחת על פי תפיסת עולמה. כל קבוצה מאמינה שניצחון הקבוצה האחרת לא יאפשר לה להמשיך לחיות על פי ערכיה ואמונתה, ואין זה משנה איזה צד ינחל ניצחון, כי כל ניצחון מכאן והפסד משם יחליש משמעותית את מדינת ישראל, ובטווח של שנים ספורות יעמיד את קיומה בספק, הן בשל התפוררות פנימית, והן בשל איום חיצוני.
כדי להבטיח את קיום המדינה, שהיא גם מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינת רווחה דמוקרטית וליברלית, אנו נדרשים, לדבריו, לשניים: 1. ליצור מודל חברתי-פוליטי מכיל ומארגן, שיאפשר את מיסוד הקונפליקטים מבלי לוותר על מארג הזהויות השונות בחברה הישראלית. ו-2. להפוך את השונות בחברה הישראלית מחולשה לעוצמה. למצוא את הדרך לחבר חלקים בחברה מבלי לפגוע בערכי הליבה שלהם, ומתוך תכלול שימנע צמיחה מחודשת של מגזריות וקיטוב.
דרכנו לפיוס וריפוי, הוא ממשיך, תהיה הבשורה שנביא לעולם. נוכיח שניתן לקיים חברה בה מתקיימות יחד, בהפריה הדדית ובקבלה, תמונות עולם שונות ולכאורה סותרות (כגון מדע ואמונה, ליברליות ומסורת, יוזמה חופשית ורשת ביטחון חברתית). ביסוֹד התווך שבין העולמות הללו תעמוד הזכות של כל אדם לקיום אנושי בעל משמעות, כבוד וחמלה, וחתירה של החברה כולה לתיקון עולם.
אחדות, הוא מוסיף, אין פירושה ויתור על תפיסת עולם וערכים. אחדות פירושה הכלת האפשרות של קיום תמונות עולם זרות זו לזו. מהמקום שבו אנו מקבלים ומכבדים את תמונת העולם של האחר, נציע פתרונות מעשיים לחלק גדול מהמחלוקות הקורעות את החברה הישראלית ומאיימות על קיומה. הרעיון המסדר נושא את סימן ההיכר של "זה נהנה, וזה אינו חסר", בצד האמונה ביכולתנו לקיים שותפות אמת, מתוך שוני והפריה הדדית.
"אסור לעמוד מנגד כשהערכים שלנו עומדים למבחן"
בפתח בקשתו לתרומה, שתאפשר לו גב משפטי, כותב אורי טירולר:
"אני אחד מאותם אזרחים המכונים 'עצורי הפחים'. כל חיי האמנתי שאסור לעמוד מנגד כשהערכים שלנו עומדים למבחן, וביום ה-700 למאבק להחזרת החטופים, בחרתי לפעול מתוך צו מצפוני, ומאז חיי אינם אותם חיים. כבר יותר מארבעה חודשים שאני תחת מגבלות חמורות על חירותי, מתמודד עם הליך משפטי מורכב ויקר מנשוא. זה לא רק מאבק אישי שלי; זה מאבק על דמותה של החברה שלנו ועל הזכות לפעול למען הערכים הכי בסיסיים שלנו, מבלי לשלם מחיר אישי וכלכלי בלתי מידתי.
אני זקוק לכם כדי לכסות את הוצאות ההגנה המשפטית הכבדות שנכפו עליי ועל משפחתי. מטרת הקמפיין היא גיוס של 400,000 שקלים. הכספים ישמשו אך ורק לצרכים משפטיים, וינוהלו בשקיפות מלאה ובבקרה חשבונאית באמצעות ארגון הברית הישראלית (חל"צ, 515601458). במידה ותיוותר יתרה, היא תועבר לסיוע לעצורים נוספים ולפעילות מערך עוטף העצורים, בהתאם לייעודו הציבורי של הארגון. הפרטים לתרומה: בנק לאומי 10, סניף 666, חשבון 31670043.
עד כה נתרמו 464,000 שקלים. אבל אין לעצור. היתרה תופנה לעזרת עצורים אחרים. "אני נפעם מהסולידריות ומהאהבה שמורעפת עליי ועל משפחתי. זה לא יאומן מה שקורה כאן", אורי אומר.
