הדי בן עמר, בקרוב 70, נושא את הקמטים בגאווה, ושיקפצו לו כולם
לפני שבוע פרסמתי בפייסבוק את הפוסט הבא:
"אני מתאמן במכון הכושר בקלנסווה. במכשיר מולי מתאמן גבר צעיר בן 25-28, מנופח שרירים, גוף של באדי-בילדר שרירן בתוך גופיה צמודה ומכנסיים קצרים. נראה כאילו שתלו לו תפוזים בשרירי הכתפיים והזרועות.
הוא לוחץ ידיות של מכשיר פרפר, מביא אותן אחת אל השנייה בתנועת סגירה. פניו מאדימות, הוא מעווה את הפנים במאמץ, נושף בכוח בין שיניו, המאמץ ניכר עליו. הוא עושה שלושה סטים של עשר חזרות, שלושים חזרות סה"כ, ואז נשפך ממאמץ ונח, כל גופו מתרפה.
אני ניגש אל מאחורי המכשיר לראות בכמה ק"ג מדובר – 43 קילוגרם.
מוזר!
אני מתקרב לגיל 69, אני לוחץ במכשיר הזה 84 ק"ג, שלושה סטים של עשרים חזרות, סה"כ שישים חזרות, ואף פעם לא מעווה את פני ממאמץ ולא מאדים.
המסקנה שלי מכל זה היא מה שאני טוען תמיד – זה חרא להיות צעיר."
כהרגלי בטור שלי ב"זמן קיבוץ" אני נצמד לעובדות – הסתבר לי עם הזמן שלמרות שאני האיש הכי מבוגר במכון הכושר בקלנסווה, "המכון לבריאות טופ 5", ואני מתקרב לשנתי השבעים, אני מצוי בעשירון העליון של המשקלים הכבדים שהחבר'ה כאן מרימים – אלה עם המכנסיים הקצרים והגופיות הצמודות שמהן בולטות נפיחויות של שרירים שנראות כמו עקיצה של דבורים או צרעות, או כמו נפיחות אלרגית כלשהי.
בני השלושים הללו שנראים כאילו תקעו להם תפוזים או אשכוליות לתוך השרירים ואם ילחצו עליהם מספיק חזק אולי אפילו יינגר משם מיץ.
אני לא נראה ככה.
אני מגיע עם הבטן שלי שבמקום ריבועים מכילה כדור עגול, לבוש בג'ינס וחולצת הטריקו היומיומית, אחרי שהסברתי למנהל המכון שאני מגיע למכון תמיד בין שתי משימות אחרות בחיים ואין לי כוונה וזמן מיותר לבזבז על החלפת בגדים – אז מוותרים לי ואני מתאמן בג'ינס.
ככה זה כשאתה זקן המכון.
אז אני עושה את שלושת רבעי השעה אימון משקולות אינטנסיבי שלי – והולך הלאה.
גם לא הגזמתי במשפט שבו סיימתי את הפוסט שמצוטט למעלה: בלי קשר למכון הכושר דווקא, אני באמת חושב שחרא להיות צעיר בימינו אלה, שבהם מודדים אותך מכל כיוון ובודקים מה אתה עושה בחיים ומה השגת ומה אתה צפוי עוד להשיג, והאם אתה מתאים למדדים המקובלים, ועניין הפרנסה מעיק וגם העתיד לא ברור ולא מובטח.
עצוב.
למרות שהרוב חושבים אחרת – הדעה המקובלת היא, ואולי גם אתם בין אלה החושבים או מרגישים כך, שחרא להזדקן.
והמחשבה הזו, כמו בכל תחום אחר, בוראת מציאות, כמסתבר.
זקנה היא מצב תודעתי
באורח מקרי לחלוטין פורסם בסיומו של השבוע שבו פרסמתי את הפוסט שלי בפייסבוק, מאמר על זקנה במוסף עיתון "הארץ".
לפי המאמר הזה החברה היפנית מכבדת גיל. לאנשים מבוגרים יש מקום של כבוד בקהילה היפנית של ימינו, הם אינם מודרים מהעשייה ולניסיון חייהם שצברו יש משמעות.
לעומתם, החברה האמריקאית נרתעת מגיל מבוגר כמו מאש – מנתחים פלסטיים חוגגים על הנוהג למתיחת פנים והעלמת קמטים, שוק העבודה דוחה מבוגרים ונותן להם להרגיש שזמנם תם, גם בגיל חמישים.
התוצאה של שתי גישות שונות אלה היא: מחקרים הראו שרמות ההורמונים היורדות אצל אנשים מבוגרים עם הגיל, אסטרוגן ופרוגסטרון אצל נשים וטסטוסטרון אצל גברים, גבוהות בממוצע ב-30% בחברה היפנית מאשר בחברה האמריקאית.
רוצה לומר – תודעת "אני זקן ומיותר" המקובלת בחברה האמריקאית יוצרת מציאות הורמונלית ופיזית מעצם יצירת האווירה הקהילתית המעודדת תודעה כזו, בעוד שהאווירה הקהילתית היפנית מעכבת את ההזדקנות הפיזית.
כל מי שמכיר איך המוח פועל, יכול להבין את התופעה הזו.
כי זקנה איננה מצב כרונולוגי.
וזקנה איננה מצב ביולוגי.
זקנה היא מצב תודעתי.
לרמוז שאני זקן? חוצפה!
אני עוד מעט בן שישים ותשע, ואני יוצא מדי יום או יומיים להקיף את היישוב שלי בהליכה. אני צועד כשאני גורר אחריי צמיג – להגביר עומס. הצמיג קשור בחבל שאורכו כשלושה מטר אל המותניים שלי, ואני גורר אותו לאורך כשניים וחצי קילומטר, כולל עליות, שבהן אני משאיר את הנשמה שלי שפוכה על הכביש ואחר כך היא מצטרפת אלי שוב, כשהצמיג ואני חוזרים למישור.
ואז אני מגיע לחצר הבית שלי, שם מחכות לי משקולות מסוגים שונים, קטלבל ודאמבל ואחרות, ועושה תרגילי ידיים שונים, ופעם ביומיים אני במכון בקלנסווה.
יום אחד יצאתי מהמכון בקלנסווה ועברתי אל הקינגסטור שנמצא ממש לידו והם חולקים מגרש חניה משותף. הקינגסטור הוא רשת סופרמרקטים הפועלת בעיקר במגזר הערבי.
ערכתי את קניותיי בקינגסטור ומכיוון שהן היו מעטות ערמתי אותן על זרועותיי וחיכיתי בתור לקופה. בחור צעיר שעמד לפני הביט בי, ואז זז הצידה ואמר: "בוא, תיכנס לפניי".
"מה פתאום!" אמרתי. "אתה היית פה קודם!"
"כן", הוא אמר, "אבל אתה מבוגר".
איזה חוסר חינוך יש להם, לצעירים האלה של קלנסווה! להגיד עליי שאני "מבוגר"? או במילים אחרות – לרמוז שאני זקן?!
זה חינוך, זה. תגידו לי? מה הלאה?? יקומו ויפנו לי כיסא כשאעלה לאוטובוס?? אין גבול לחוצפה של הצעירים היום!
בא עם הגיל
מסופר על חברת האינואיטים, מה שאולי מוכר לכם בשם אסקימואים, שבעבר, טרם הגיעה המודרניזציה לחייהם, כשאדם זקן חדל להיות אפקטיבי בציד ובפעילות הישרדותית הנחוצה מאוד בערבות השלג הקשות, היה יוצא את האיגלו ועושה את דרכו בשלג מבלי לחזור, כשהוא קופא אל מותו בשדות השלג הנצחיים.
כשאני רואה את האופן שבו החברה הישראלית מתייחסת אל זקניה, מותירה חלק גדול מהם לגסוס לאיטם לאורך שנים בחרפה ובצורך לבחור בין חימום, אוכל או תרופות, וכשאדם בגיל חמישים כבר מתחיל להיות שרוף בשוק העבודה, אני חושב שהגישה האינואיטית הרבה יותר מכבדת.
בחברות שבטיות אחרות מקובל היה בזמנו שדווקא זקני העדה נחשבו נכבדים בה, והקמטים על פניהם כמו חריצים על הקת של אקדוחן מהולל במערב הפרוע – מצביעים על הישגים ולא על חולשה. לעומתן בחברות של קפיטליזם חזירי כמו בארצות הברית ובישראל, מביטים בבוז על הזקנה – ועדיין ולמרות הכל אני נושא את הקמטים שלי בגאווה, ושיקפצו לי כולם.
אני פנסיונר, ופרנסתי אינה תלויה באף אחד. אין לי בוס לחשוב עליו ולא לקוחות להתחשב בהם או בדעתם. אין לי אף אחד שאני צריך לעשות לו חשבון חוץ מאשר לעצמי, ואני אוהב כל רגע מהמצב הזה.
אם פעם עלה בדעתי לומר משהו וחשבתי "לא, אי אפשר להגיד דבר כזה בקול!", היום אני אומר אותו – ושיקפצו לי כולם.
לאחרונה, אגב, מצאתי שהמשפט הזה מאוד שימושי עבורי – "שיקפצו לי כולם".
זה בא עם הגיל.
ועם זאת, ואחרי הכל – נזכרתי עכשיו בפוסט נוסף שכתבתי פעם בפייסבוק, וזה תוכנו:
"נכנסתי אל האורטופד שלי.
"מה נשמע, בן-עמר?" הוא שאל.
"יש לי מפרק אחד שלא כואב", אמרתי.
מיד שלח אותי לסי.טי.
