במשך שנים עמד שמשון ליבמן בראש מטה המאבק לשחרורו של גלעד שליט ובשבוע הראשון שאחרי השבת השחורה, נקרא להיות בצוות לשחרור החטופים בעזה * בראיון לתמר פלד-עמיעד הוא מסביר למה כל כך חשוב לפעול למען שחרור החטופים תחילה, ומדוע יש לדבר עם השטן ולשלם את המחיר הכי גבוה להשבתם הביתה
ממש בשבוע הראשון של מלחמת שבעה באוקטובר – שמשון ליבמן נקרא להיות בצוות של המטה לשחרור החטופים. בגיל 72, ליבמן, שהתפרסם לאחר שהוביל את המאבק לשחרור גלעד שליט, נראה צעיר, נמרץ, אדם חייכן.
שמשון ליבמן הוא אדם אנונימי בחייו, מתגייס בכל ימי חייו לתרום ולתת בכל תחום בו הוא יכול לתרום. מיד עם הקמת מטה החטופים פנה אליו פרופ' עמית שכטר בבקשה לבוא ולהיות חלק מהמטה. מטרת המטה היא להיות בצוות המשא ומתן. בצוות זה היו עו"ד אורי סלונים, דוד מידן, יעקב פרי ויעקב ליבמן (שאינו קרוב משפחתו של שמשון). כמו כן, היו בצוות זה דן אלדד, רז ניזרי וחנן צור. קבוצת אנשים שצברו ניסיון עשיר בצוותים של משא ומתן להחזרת שבויים.
שמשון: "קראו לצוות 'קוקפיט שבויים', היוזם היה עו"ד דודי זלמנוביץ. לדודי יש קרבת משפחה לאחת המשפחות של החטופים. בפגישה הראשונה כל אחד מהנוכחים דיבר. אני אמרתי שזאת אחריות של המדינה למה שקרה. אי לכך זו גם אחריות המדינה להחזיר את כל האנשים שנלקחו בשבי ונחטפו הביתה.
"יש לדבר עם השטן ולשלם את המחיר הכי גבוה, כלומר כולם תמורת כולם. המדינה צריכה לרדת על הברכיים, להסתכל בעיניי המשפחות ולבקש סליחה. עלינו לומר חד וחלק – אנחנו צריכים ומחויבים להחזיר אותם לפני הכל. ממש כפי שאמר עמוס גלעד לפני שבוע בכיכר החטופים: 'אינכם צריכים לומר תודה על השבת האנשים שנחטפו, זוהי חובתה של המדינה וזהו הבטחון הלאומי שלנו'."
"העומס הרגשי היה עצום"
שמשון היה שם בכל המסע הארוך להשבתו של גלעד שליט. הסיבה שהניעה אותו אז הייתה האמונה הפנימית שהחוסן הלאומי שלנו בנוי מהמחויבות שלנו כלפיי כל אדם במדינה הנמצא בשבי האויב. הידיעה שמקור הכח שלנו והחוסן הוא ההבנה והידיעה שזהו מקור הכח שלנו.
שמשון: "המודל שאימצנו הוא של אימו של יוסקה גרופ שנפל בשבי, שעמדה מול המשרד של יצחק רבין ולא ויתרה עד שרבין עשה עסקה. האימרה של בתיה ארד, אימו של רון ארד, שאמרה: 'האמנו להנהגה וטעינו', עמדה לנגד עיניי.
"צריך המון אומץ לקבל החלטה ערכית האומרת: חייבים להחזיר אותם בכל מחיר. לכאורה נראה הדבר כחולשה, אך זהו מקור הכח שלנו. הצוות החל לפעול במקום שהמדינה הייתה אמורה לפעול. נפגשנו עם המשפחות, היה המון לחץ, אנשים זעקו וצעקו… היו מאות אנשים, אנשים שחררו כעס, ההתקהלות הייתה עצומה ואני לראשונה בחיי התעלפתי.
"העומס הרגשי היה עצום. באותה פגישה ובימים שאחר כך עלו הרבה שאלות. שאלות שעסקו באיך מקדמים עסקה. לאן לנסוע בעולם ואם מי להיפגש מול הממשלה – מה להציב מולה, כשברור היה שעלינו להציב את המטרה הראשונה – להחזיר בכל מחיר כדבר ראשון את כל החטופים.
"המטה המרכזי הייתה יוזמה שהגיעה מהמשפחות, כשלמעשה הממשלה הייתה אמורה להקים מטה בעבור החזרת החטופים וטיפול במשפחות. המטה הזה הקים מספר גופים: 1. אלו שיעסקו בנושא חו"ל. 2. ענייני משפט. 3. צוות העוסק במשא ומתן אני הייתי בצוות המו"מ. זמן קצר לאחר שהוקם מטה החטופים, דוד מידן ויעקב פרי פרשו.
"המסר שהוצאנו היה שיש להחזיר את החטופים בהקדם האפשרי ולשים זאת כמטרה ראשונית, לפניי הכל. האמירה שהייתה שהתמרון התת קרקעי הוא זה שיצור את הלחץ להחזרת החטופים, לא בהכרח נכונה. המטה לקח על עצמו לדאוג לבני המשפחה. נחום ברנע אמר באותם ימים: 'חטופים תחילה, אחר כך דגלים'. ידענו שהזמן יקר מפז. המטה יצר בית, נוצרה סוג של משפחה עם רמת סולידריות מאד גבוהה. גם היום לאחר שהוחזרו חלק מהאנשים שנחטפו, הם ממשיכים לפעול ולהיות חלק מהמטה ופועלים למען החזרת האנשים שנחטפו. נכון להיום רמת הפעילות שלי במטה ירדה ואני מייעץ כשצריך. אני בקשר עם רונן צור ובקשר עם כל מי שמבקש עזרה. יש מספר משפחות שיקיריהן בעזה שדוגלות ברעיון שקודם יש להילחם והלחימה היא שתיצור את הלחץ להחזרת החטופים. הם הקימו מטה משלהם וקורים לעצמם 'פורום התקווה'."
החטופים תחילה
הזמן עבר וצה"ל לוחם בעזה. שמשון: "יש בי ספק גדול שהלחימה בעזה וספק לגבי האמירה, עליה מצהירים ביבי וגלנט, שהינה אנו ממוטטים את חמאס וזה מה שיחזיר את החטופים. יש בי תחושה שהזמן שעובר יביא לכך שהרבה מן האנשים הנמצאים בעזה לא יחזרו. אני מאמין שהיה צורך לשים את החזרת האנשים החטופים בעזה כמטרה ראשונה.
שמשון בדרכו מחדד ואומר: "לדעתי הדיבור על אחדות אינו נכון, לדעתי עלינו לדבר על שותפות. הערך של חיי אדם, של מחויבות המדינה כלפיי כל אזרח שלה, שערך החיים הוא ערך עליון, שיש להביא יהודי לקבר בישראל – זהו אחד היסודות של מקור הכוח שלנו.
"לאחר שגלעד שליט חזר לארץ, קיבלתי המון טלפונים שהודו לנו על החזרתו של גלעד שליט לארץ. היו אמירות שהחזרה של שליט החזירה לאנשים רבים את הבטחון שלהם במדינה. הייתה סולידריות, נתינה עצומה, זה חצה גבולות. הייתה סולידריות ונתינה בכל הסקטורים, דרוזים בדואים וציבור גדול ועצום בארץ. נוכחנו שאנו כולנו בגורל משותף. הגורל המשותף זהו דבק ישראלי סביב הנושא של ברית הגורל שלנו.
"מטריד אותי מאד זה שאין לנו הנהגה מעוררת השראה ודוגמה אישית. במלחמה זו הגענו להבנה שיש לנו גורל משותף לכולנו. יש ליצור חוזה חדש המדבר על השותפות בינינו ובין המדינה. החוזה החדש חייב להיכתב ולתת מענה על כך שאנו בנויים כאן כשבטים שונים ושנוכל לחיות יחד. מגילת העצמאות היא הרוח – לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים. חייבים לבנות נרטיב משותף, כדי שכולנו נוכל לחיות יחד, על פי מגילת העצמאות. אני רוצה להאמין ולקוות שיהיה לנו מנהיג עם שאר רוח שיעשה את השיתוף בין כולם."
מהו כוח?
"ההסכמה להודות בכישלון זהו כוח עצום. במלחמה זו נכשלנו. המדינה מחויבת לאנשים שנחטפו – עלינו להסכים לשלם את המחיר ולהחזירם הביתה. זהו מקור כוח עצום."
שמשון ליבמן הוא בנם של ניצולי שואה. השואה נכחה בביתו, במשפחתו. שמשון מדבר ומספר על אימו בהערכה אין סופית. אביו נפטר בהיותו ילד ואימו גידלה את ילדיה לבד. היו אלו שנים בהם לא הייתה מודעות ועזרה גדולה. "כתבנו על קברה של אמא קטע משיר שאומר: 'גם אם יהיה פה רע ותהיה בצורת וקוצים, היא רוצה לחיות פה, כי פה דמי לא יהיה הפקר'," הוא אומר.
כבר במילים אלו נאמר הכול. אימו של שמשון, אירנה, היא ניצולת המחנות והייתה בסיום המלחמה בגטו לודז'. האב היה חייל בצבא הפולני שנפל בשבי הרוסי ועלה לארץ במסע ארוך: דרך סין, יפן, דרום אפריקה עד שהגיע לארץ. מייד עם עלייתו התגייס לצבא הבריטי ואחרי זה התגייס להגנה והקים משפחה.
"מאז שאני זוכר את עצמי דאגתי לאמא, כך כשהייתי ילד וממש עד מותה," מספר שמשון. "בשנים האחרונות לחייה אמי גרה איתנו, היא עברה מגבעתיים וחיה איתנו במצפה הילה בביתנו. התפיסה הבסיסית של אמא שלי הייתה – ביתי הוא מבצרי. היא מאד סבלה מהאמירה שאמרו על ניצולי השואה שהם אבק אדם. מאז שאני זוכר עצמי ,דאגתי לאמא שלי, ברמה כזו שכשנלחמתי במלחמת יום כפור, הגלויות ששלחתי היו דאגה לה.
"בשל התפיסה שלה שבית הוא מבצר, אמא דחפה אותי ללכת לקבוץ בהיותי בגרעין נח"ל. הקמנו את משפחתנו רות ואני בקבוץ בית העמק. היותי דור שני לניצולי שואה, זהו חלק מהבסיס הרגשי שלי. אני סוחב איתי רגשי אשמה. זהו אחד המאפיינים של ניצולי השואה שעובר לילדיי הניצולים. האשמה שהם שרדו בשעה שרבים כל כך מתו. תמיד הייתי לוקח אחריות ונלחם גם בתחנות רוח על הצדק. כשהגיע מועד הגיוס שלי ושל חבריי, הייתה באותם ימים פרשת נתיבי הנפט, פרשת שחיתות. אני וחבריי כתבנו מכתב לגולדה מאיר כשהייתה ראש ממשלת ישראל. כתבנו שיש לנו בעיה עם גיוסנו לצה"ל, כשיש פרשת שחיתות כזו. גולדה קיבלה את מכתבנו ולאחר מספר ימים הגיעה אלינו ושוחחה עימנו. זהו סיפור המשקף אותנו כבני נוער לפני הגיוס, את התקופה וכמובן את גולדה מאיר. אז, כשפרשת שחיתות התגלתה – הארץ געשה, הייתה בושה ומערכת הערכים הייתה ברורה וחזקה."
ביתי הוא מבצרי
ההחלטה להיכנס למסע להחזרתו של גלעד שליט היתה ספונטנית וברורה לשמשון: "נסעתי באוטו, ברדיו דיברו על גלעד שליט. אני גר במצפה הילה, גם נועם ואביבה שליט גרים במצפה הילה. תוך כדי נסיעה והקשבה לרדיו הסתובבתי וחזרתי למצפה הילה. דפקתי על דלתה של משפחת שליט, הצגתי את עצמי ולמעשה אקט זה יצר את המעורבות שלי, המחויבות שלי ובהמשך את ההובלה של התהליך וחזרתו של גלעד שליט מהשבי.
"ההתחלה הייתה של שלושה אנשים מהישוב. התחלנו כצוות חשיבה בימי שישי. חטיפת החיילים גולדווסר ורגב, הובילה למלחמה ולהקמת מטה משותף ופעילות משותפת. לי היה ברור מהרגע הראשון, שחייבים להחזיר את גלעד שליט וחייבים לעשות את התיקון של רון ארד. פניתי לעורך דין אלי זהר, שעסק בהשבתו של אלחנן טננבאום מהשבי.
"גייסנו את תא"ל חזי משיטה. בתחילה חזי הוביל ולאחר חצי שנה עזב ואני הייתי המוביל לשחרורו של גלעד שליט. שלוש וחצי שנים התעסקנו בהפעלת לחצים – בכל דרך אפשרית פעלנו על מנת לייצר לחץ לשחרורו של גלעד. עצרנו את הברינקס שהוביל דולרים לעזה, עצרנו משאיות שהובילו ציוד הומניטרי שנכנס לרצועה. אז גיליתי שהכול נסוב סביב כסף. במשאיות של הציוד ההומניטרי היו צעצועים ולא עזרה ממשית. היינו חייבים ליצור מצב שהציבור הישראלי יהיה אף הוא מגויס לתמיכה והפעלת לחצים. הרעיון שמחויבות שלנו כמדינה בעבור כל אדם במדינה היה הערך המוביל. עשינו מסעות, ערכנו עצרות. ההחלטה לרתום את הקהל הישראלי ולהניע אותו לפעולה, גרמה לאנשים נוספים להצטרף ולהיות שותפים במהלכים. למעשה נוצרה תנועה עצומה. הכיסא הריק, הסרטים הצהובים הפכו לסמלים . כמו אז כן היום. קיבלנו ליווי מאנשי מקצוע, כולם עזרו בהתנדבות."
הקמפיין לשחרורו של שליט ארך שנים ובסופו של דבר, הלחץ הציבורי העצום הוביל להחזרתו הביתה. החוזה עם המדינה קוים.
ליבמן מאמין שמקור הכח שלנו הוא ההבטחה והידיעה שלעולם לא מפקירים ומשאירים אדם מאחור: "זוהי תבונת הכח והחוסן שלנו. כל אדם יודע שמתקיימת כאן ערבות הדדית. הערך של הרעות הוא ערך בסיסי במערכת הערכים שלנו. מחויבות, אחריות, ערבות הדדית.
"אחת הבעיות שלנו היא תפיסת הפראייר שאנו לוקים בה. זהו חוזק עצום להסכים לראות שחייל אחד שלנו שווה אלף מחבלים. האחד הוא האחד שמולו משיבים אלף. הסיפור הבעייתי שלנו הוא היהירות בה אנו לוקים. להודות בכישלון, להודות בטעות זוהי עוצמה עצומה. עלינו לקחת סיכון בעבור החזרת שבויים, הידיעה וההחלטה שחיי אדם הם החשובים זהו בסיס של בחירת חיים. אין לנו את הלוקסוס להתייאש, לוותר, להרים ידיים – זהו כוחנו! הבחירה בערך הרעות, זוהי בחירה בחיים במובן הגבוה ביותר.
"התפיסה שאמי האמינה בה, שביתי הוא מבצרי, היא העניין. כפי שביתי הוא מבצרי, כך עלינו להרגיש במדינה שלנו. המדינה מחויבת לעשות הכל על מנת שכל אזרח במדינה הזו יידע שהמדינה היא מבצר שמגן על כל אחד מאיתנו."
אותן שנים בהן הוביל ליבמן הוביל לשחרורו של גלעד שליט הן אלו שהובילו בחודשים האחרונים להצטרפותו למטה החטופים. הניסיון שצבר מול מערכות גדולות, פוליטיקאים וגיוס דעת קהל הינו נכס בימים אלו. מה שברור לו – שכל עוד ישנם אנשים בשבי האויב – כולנו בכישלון, בחורבן. הכוח שלנו הוא בנחישות וברעות עליה כל כך הרבה דובר. שמשון ורות גרים היום במצפה הילה, משפחתם ענפה וגדולה. הקו המוביל של תרומה ונתינה היה מאז ומעולם. עוד בהיותם בקבוץ הם אימצו שני ילדים. ארבעת ילדיהם נשואים היום ובעלי משפחות. שני הבת הבכורה היא חברת קבוץ הגעתון ולה שלושה ילדים. אודיה, הבת השנייה גרה במצפה הילה ולה 2 ילדים. עטליה ואסא הצעירים, תאומים. עטליה גרה במדרשת שדה בוקר ולה שני ילדים. אסא גר עם משפחתו בלהבות הבשן והוא אב לבן משפחה ענפה וגדולה.
שמשון כבר לא ילד, אך מראהו, הברק שבעיניו צעיר, נמרץ, פעיל בכל דרך, הכול מתוך החינוך אותו קיבל, המורשת הישראלית ואהבת הארץ שספג. אין ספקות, אין שאלות, ברורה לו הכוונה, הידיעה ומכאן הדרך נסללת.
