הוא בן 87, פניו חרוצי קמטים אך עיניו צעירות וזיכרונותיו חדים כתער, את כל השתלשלות חייו הוא זוכר כאילו היה זה אתמול * סיפורו של משה אביטלי, בן למשפחת פולוביאן שעלתה ארצה לישראל מפרס, כשהיא מותירה מאחוריה דירות, חנויות ואדמות וכל בן משפחה נשא 25 ק"ג * שיחה מרתקת על הספר שהוציא לאור בשנה שעברה, על הימים הראשונים והקשים של ההתיישבות ביישובי התענ"ך
*תמונה ראשית: משה אביטלי בן ה-87, ממייסדי מושב אביטל. צילום: עמוס דה וינטר
משה אביטלי מקבל את פניי במשק שלו ושל רעייתו אירן-אורה במושב אביטל, שבתענכים. שם המשפחה המקורי היה פולוביאן, שם פרסי-יהודי, אך רבים מבני המשפחה שינו את השם ומשה הלך על אביטלי. את כל קורותיו וזכרונותיו פרסם משה אביטלי בספרו "החלוץ מאספהאן", שיצא לאור בסוף שנת 2024, בעריכת עמנואל בן סבו.
משה בן 87, פניו חרוצות קמטים אך עיניו צעירות וזיכרונותיו חדים כתער – את כל השתלשלות חייו הוא זוכר כאילו היה זה אתמול – איך מאהבתם העזה לארץ ישראל עזבו בני משפחתו האמידים את פרס והשאירו מאחוריהם, ללא תמורה, בתים, חנויות, שדות ורכוש ועלו לארץ ישראל הנכספת. היום למשה ורעייתו אירן-אורה ארבעה ילדים: יעל, גילה, נעמי, גיל וסיגלית, 20 נכדים ו-21 נינים!
ייסורי עליה
"אני איש העמק," אומר לי משה, "אפשר להגיד שאני היסטוריון של העמק. המשפחה שלנו עזבה בתחילת שנות ה-50 ובאה לארץ מפרס. היה לנו הכל, וילות, בית כנסת פרטי, גרנו בעיר אבל היו לנו אדמות באירן שהשכרנו לפרסים, חנויות בשוק – הכל עזבנו. ב-1948, כשהערבים שמעו שאנחנו מתכוונים לעזוב – לא קנו דבר מהיהודים אבל עזבנו הכל, העיקר לבוא לישראל.
"כשעלינו ארצה הייתי בן 13. בפרס למדתי חמש שנים פרסית ספרותית, אני מדבר, כותב ומבין פרסית על בוריה. כבר כשהייתי בן 9 באו אלינו לבית צעירים חלוצים והחלו ללמד עברית כהכנה לעליה לארץ. נסענו כל בני המשפחה שלוש שעות וחצי לטהרן ואז אמרו לנו: 'כל משפחה לוקחת רק 25 ק"ג' בשק, זה מה שהיה מותר לנו להעביר באווירון. נחתנו בארץ ונישקנו את האדמה ואז השכינו אותנו בפחון, שמו לנו חיטוי DDT על הראש, לכולנו, לא קבלת פנים שציפינו לה. קיבלנו אוהל בשער העליה, במחנה דוד על יד הים, אבל לא אהבנו את האוכל שהוגש לנו ועזבנו את המקום."
"אמא ואבא הגיעו לארץ עם שבעה ילדים ואחד גנבו לנו," מספר משה אביטלי. "באותם ימים עשו לעולים כאלה עוולות ואנחנו היינו תמימים."
יומיים לפני עלייתם ארצה, בטהרן, ילדה רענה-רינה, אמו של משה, את בנה גדעון. לדברי משה, אחיות של הסוכנות היהודית ביקשו מבני המשפחה לבדוק את בריאותו של התינוק לקראת העליה הצפויה. ההורים ברוב תמימותם מסרו את הרך הנולד לידיהן. יום לאחר הלידה באה רינה האם לבקש להשיב את בנה ונדהמה לשמוע כי גדעון לא שרד ונפטר. לבני המשפחה אפילו לא היה זמן להתאבל והם עלו על המטוס לארץ ישראל. במשך כל שעות הטיסה היו מחשבותיה של רענה-רינה על בנה העולל, אותו לא זכתה לחבק, להניק ולגדל.
כעבור תקופה של שנתיים בארץ ילדה רענה-רינה בן נוסף בבית החולים חדרה. באותה תקופה על היולדת היה להישאר 15 יום בבית החולים, אולם אמו של משה הפצירה בו להוציא אותה מיד מבית החולים ולהשיבה הביתה. לתינוק שנולד קראה גדעון, על שם בנה הראשון גדעון שהיה ואיננו. מאוחר יותר ילדה רענה-רינה עוד שני ילדים צברים בארץ ישראל. יחד עם בני משפחתו עלו עוד משפחות רבות, בהן משפחת השכנים, קרובי משפחה אהובים, חיים וגוהר פוליביאן-מגן וילדיהם, עם בתם היפה היא אירן-אורה, שלימים תתחתן עם משה בארץ ישראל.
מצוות החאג'
הכמיהה לארץ ישראל בקרב הקהילה היהודית הייתה רבה באירן. משה מספר כי כבר ב-1920 נסעו עשרים מחברי הקהילה ומשפחתו לביקור בארץ ישראל, במסע דרך עירק, סוריה ולבנון. ידוע למשל שלמוסלמים יש את מצוות החאג' – הם מבקרים במהלך חייהם במכה ובמדינה וזוכים לתואר הכבוד חאג'. להבדיל מהמוסלמים, מתברר כי בקרב היהודים בפרס היה נהוג לכנות כחאג' יהודי שביקר בערי הקודש ירושלים, חברון, טבריה, צפת שבארץ ישראל, למשל חאג' דוד או חאג' אהרון.
"האנשים שביקרו בארץ כתבו על כל ביקורם בארץ ישראל – כיצד השתטחו על קבר האר"י ושמעון בר יוחאי, כיצד ואת מה ביקרו בירושלים ובחברון," מספר משה. "אנחנו הגענו לארץ ב-1951 ורצינו לבקר היכן שהם היו. עזבנו את שער העליה ועלינו על אוטובוס לצפת. הגענו לצפת ומצאנו את קבר האר"י הרוס, ללא חשמל. כמו כן ביקרנו בצפת, טבריה, חדרה."
בהמשך התגוררה משפחתו של משה במעברה בואדי ערה, מעברת פתח-עירון. העוני במעברה היה מחפיר, הם גרו בפחון, בחום אימים, ללא מים זורמים וחשמל. משה ובן דודו אליהו מגן נסעו לבנימינה לבקר את הדודים, שגורלם שפר עליהם במעברת בנימינה, שם "זכו" לשכון באולמות אבירים עם רצפה ותקרה וחשמל ומים זורמים, כאשר וילונות הפרידו בין המשפחות.
משה ובן דודו הצליחו למצוא עבודה אצל משפחת בוים במושב, בשכר של חצי לירה ליום, שכר נאה לנערים שאף הורשו ללון בביתם. יוסף בוים ז"ל שהיה מזכיר המושב (נקרא נחלת ז'בוטינסקי, היום חלק מבנימינה) לימד את משה את עבודות השדה לסוגיהם. בהמשך הכיר את זאב בוים ז"ל, בנו של יוסף, שלרבות הימים הפך לשר בממשלה.
מקימים את אביטל
ב-53 הגיעה המשפחה להקים את מושב אביטל, הישוב השני שהוקם ביישובי התענ"ך אחרי קיבוץ יזרעאל. על העליה לקרקע והקמת מושב אביטל מספר משה: "ראינו שבחקלאות האנשים חיים יותר טוב, עם בשר, חלב וירקות ואמרנו בואו גם אנחנו נלך ונעבד את האדמות. אנשי הסוכנות דרשו להקמת יישוב חדש לפחות 60 משפחות. אמרו לנו 'תאספו 60 משפחות פרסיות שביחד איתן תרצו לחיות וניקח אותם למושב'. אפילו הבטיחו לנו מקום מצוין, עם שדה תעופה ואווירונים לידו.
איסוף חתימותיהם של 45 משפחות שעלו מפרס היה די מהיר ואליהם הצטרפו עוד 15 משפחות מעולי אזרביג'אן, שדיברו גם את השפה הפרסית. "הצעירים ואני בתוכם," מספר משה, "נסענו למקום עם משאיות ישנות, כדי לראות. הגענו לכביש הסרגל, היו שם כמה מטוסי דמה ליד מחנה עמוס ואנחנו חשבנו 'מה שסיפרו זה נכון, יש כאן שדה תעופה'. הם אמרו לנו ש'בצד אחד יהיה שדה תעופה ובצד השני של הכביש נקים את המושב' אז אנחנו הסכמנו.
"אחרי שבוע באו משאיות ואספו את המשפחות מזכרון יעקב, פרדס חנה, בנימינה, כרכור וחדרה. קיבלנו עוד משער העליה כמה ברזלים להרכבת מיטות. הגענו לכביש הסרגל והמשאית לא עוצרת. משם המשכנו בנסיעה לעפולה ומשם לכיוון ג'נין עד שהגענו לשער עליו נכתב בערבית: 'גבול לפניך'. עברית לא ידענו אבל ערבית הבנו מצויין.
"ירדנו מהמשאיות לשטח ריק לחלוטין, ריק לגמרי מכל עבר, שממה. הביאו לנו משאיות עם דיקטים וזפת להרכיב צריפים קטנים עם מסמרי 10, בלי דלת ובלי כלום. כל 60 מטר שמו את הדיקטים לכל משפחה. בצריפים הקטנים שמנו את כל הרכוש המועט והמשפחות ישנו באוהלים. בלילות היו מלא יתושים, המים היו בצבע חלודה והגיעו בצינורות חלודים שהונחו עד אלינו."
נשמע קשוח מאוד…
"החיים באביטל של אותם ימים היו הכי קשים," מספר משה. "אמי הייתה עם 7 ילדים ואין עבודה. את הגברים לקחו לעבודות דחק, עבודות יזומות כמו חפירת בורות ושתילת עצים לקק"ל תמורת 2-3 לירות ליום. את כל הגלבוע הם נטעו. היינו הישוב השני בתענ"ך, הישוב הראשון היה יזרעאל עם 20 נח"לאים. אנשי יזרעאל עזרו לנו כי היה להם כבר הכל זו הייתה תקופת הצנע, קיבלנו תלושים, איתם היינו רוכשים מוצרי מזון בפרזון. אחרי חצי שנה נפתחה צרכניה אצלנו במושב. בהמשך בנו לנו בית סוכנות של חדר וחצי בלי שירותים, אותם הציבו רחוק מהבית. לאט, לאט אנשים התקדמו כאן, הרחיבו את הבתים, הקימו וילות עד שהגענו למושב של היום."
הפרדה הסוררת
"כל אחד קיבל פה 40 דונם לעבד את האדמה. גידלנו כותנה, בעיקר עגבניות לתעשיה וסלק סוכר. העבודה בסלק סוכר הייתה עבודה ידיים קשה מאוד. היינו מעמיסים כל יום שבע משאיות בסלק סוכר. כשבאתי לאביטל הייתי בן 15. נתנו לנו אז פרדה לארבע משפחות. הייתה אז פרדה שאף אחד לא יכל להתקרב אליה, היא הייתה תוקפנית, אלימה ובועטת. מי שהיה מתקרב היא הייתה בועטת בו. אחד הקיבוצניקים מעין השופט שידע שיש לי כבר ניסיון בחקלאות מבנימינה, אמר לי, 'משה, אתה רוצה אותה לעצמך לבד?'. אמרתי: 'תן לי אותה'.
"לקחתי את הפרדה ורכבתי עליה לבד, היה לה המון כוח וחרשנו עם הפרדה. אותי היא אהבה, אבל אבי ואמי לא יכלו להתקרב אליה והביטו בה רק מרחוק. הייתי הולך, מלטף אותה ורוכב עליה. איתה הייתי חורש את כל השדות שביקשו באביטל, בפרזון ושילמו לי כסף."
משה היה מחלק אוכל לגני הילדים במושב ובמושבים פרזון ומיטב, כל יום היה מעמיס את העגלה ב-70 כיכרות לחם ובתוצרת, אך הפרדה סירבה להיכנס לפרזון ומיטב. כפיתרון הוא היה מניח אבוס לפיה ושק יוטה. כשהגיע לגנים היה מניח מעט מזון לפניה, רץ ומחלק את האוכל וחוזר לפרדה לפני שתשתולל. כשיצא לשירות מילואים נאלצו במושב למצוא לפרדה סידור אחר, כי לא הייתה מוכנה לעבוד עם אף אחד מלבדו.
משה החזיק גם את הטרקטור הראשון והיחיד שהיה באביטל. תחילה עבר מבחן כשרות על הטרקטור בקיבוץ תל יוסף, אז קיבל את הטרקטור האנגלי הכחול, פורדסון מייג'ר 56. לאחר ש-15 המשפחות מאזרבייג'ן עזבו את המושב, הגיעו אליו ממעברת זרעין 15 משפחות אחרות שעלו לארץ מכורדיסטאן. עם קבלת הטרקטור נאלץ משה לעבוד שלוש שעות בחרישת השדה של כל משפחה במושב, ללא תמורה כלשהי, 180 שעות חרישה בהתנדבות, ולאחר מכן העבודה הייתה בתשלום מלא.
העבודה הייתה רבה ומשה ראה ברכה בעמלו ובפרנסתו ברווח ובכבוד. חקלאים זרעו ירקות בחלקות קטנות, בעיקר עגבניות, כרוב, כרובית, גזר ואת התוצרת אספו בשקים גדולים אותם הובילו לשוק בעפולה ומכרו ברווחה נאה. במשך שנתיים עבד משה בשדות חברי המושב ובמקביל החל את לימודי הנהיגה על משאית בעפולה. מאוחר יותר רכש טרקטור פרגוסון 77.
"עם כל העבודות אספתי 13 אלף לירות," מוסיף משה, "ואחרי הצבא, בגיל 21, קניתי טנדר. ההורים אמרו לי 'בוא נקנה בתים בהרצליה ונעבור לשם' אבל לא רציתי לעזוב. אמרתי שאני נשאר בעמק. וכך היה, חיפשתי טנדר וקניתי אותו. באותה תקופה הייתי הטנדר היחיד בכל האזור והטנדר הראשון באביטל."
אהבה ומשפחה
מכיוון שמשה היה בעל הטנדר היחיד באביטל, אותו טנדר שימש כמעט לכל דבר וכמקור הכנסה נוסף. משה הוביל בטנדר כדי חלב, לולי תרנגולות, יולדות לחדרי לידה, גמלאים לטיולים, תושבים לאזכרות והלוויות, צעירים לבילויים, להצגות ולבתי קולנוע בעפולה וחיפה – טנדר לכל מטרה ועניין – אולם משה החליט שעל אף הרווחיות הכלכלית נמאס לו מההקפצות הליליות והשליחויות, הוא ביקש יציבות וחיי משפחה.
איך יצא שלקחת את אירן-אורה לאישה?
"הכרתי אותה, היא הייתה בגילי וגרה באביטל. בגיל 13 היא עבדה כעוזרת של הגננת בגן הילדים של אביטל. ראיתי אותה ואז הלכתי לאמא שלי וביקשתי ממנה שתדבר עם הוריה ותבקש את ידה עבורי. ככה זה היה בתקופה הזאת. לאחר שהוריה הסכימו נקבע מועד לחתונה, היא התחתנה איתי ב-1960 בגיל 19 ובגיל 20 כבר ילדה את הבת הראשונה שלנו."
החתונה התקימה במועדון של מושב אביטל, המועדון שבו עבד משה בעבר. חגיגות שמחת החתונה ארכו שבוע ימים, שבוע של אושר ושמחה, ברכות והתחלה חדשה, כפי שמספר משה בספרו.
"כל החיים שלי הייתי חקלאי," מספר משה, "עוד מהימים במעברה בבנימינה. יש לי בן ממשיך יחיד, גיל (56), אבל הוא כבר לא עובד בחקלאות, יש לו חנות לכלי בית בשוק בעפולה. מגיל צעיר הוא היה עוזר לי, במיוחד כשהייתי הולך למילואים. אחרי הצבא הוא בא לחנות שהייתה לי, למד את המקצוע ולא רצה להמשיך בחקלאות. אז היה הרבה עבודה בחנות. הוא היום חרדי ויש להם שבעה ילדים. הבנות שלי גם כן התחתנו עם דתיים. סיגלית נשואה, יש להם ארבעה ילדים והם גרים בהרחבה של המושב. שלוש הבנות הנוספות, יעל, גילה ונעמי מתגוררות בעפולה, הן כבר יצאו לגמלאות. את האדמה אני משכיר היום לאחרים, בחלקה עשיתי פוטו-וולטאי."
בבית אני פוגש את רעייתו אירן-אורה ובדיוק נכנסת גם בת הזקונים, סיגלית, הנשואה ומתגוררת במושב. משה מארגן לי קפה שחור במהירות. בימים אלה, כשהוא לא במרכז "דורות לגלבוע" של המועצה, הוא לרוב יושב בבוקר בחוץ, מביט בטלוויזיה או מקשיב לרדיו. את עיתון "קו למושב" הוא קורא כל שבוע באדיקות, "עיתון מענין מאוד שיש בו הכל," הוא אומר.
את שאר זמנו כפנסיונר הוא מבלה עם המשפחה וגם במרכז לוותיקים: "אני הולך למרכז שלוש-ארבע פעמים בשבוע, נוסע לשם עם הרכב. אורה רעייתי יוצאת הרבה לפני, היא בין הראשונוטת שמגיעות למרכז. לוקחים אותה בשבע בבוקר עם ההסעה. אני אוכל ארוחת בוקר ויוצא, חוזר בערך ב-11 בבוקר היא חוזרת יותר מאוחר, באחת-שתיים בצהרים."
לאירן-אורה, כמו למשה, היו בצעירותה חיים קשים. בצעירותה עבדה בגן הירק, ממנו אספו את הירקות לגן הילדים ועוד. "היית צריך לראות איך אורה החזיקה את המשק לבד, כשאני הייתי יוצא למילואים," אומר משה. "האחים שלה היו באים ועוזרים לה אבל היא הייתה לבד."
כיום אורה סובלת מכאבי גב. "זו הייתה עבודה קשה, אבל באותם ימים לא הייתה ברירה, קיבלנו את הכל. לעפולה אנחנו לא נוסעים עכשיו," אומרת אירן-אורה, "אין לנו כוח, אבל הילדים באים לפה, מבקרים אותנו ועוזרים ברוך השם."
"היו לנו 10-15 שנים קשות כאן בהתחלה, שנים ממש קשות," מסכם משה. "חלק מהאחים שלי והמשפחה עברו להרצליה. אני אמרתי שאני לא עוזב פה בעד מיליון דולר, אין כמו העמק."
