אומר שמוליק מזרחי, חקלאי ותיק מגבע כרמל, המגדל פלפלים, מלפפונים, חצילים ובננות * הוא מאשים את הממשלה והאוצר בהזנחת החקלאות ובאותה נשימה הוא אומר: "אנחנו החקלאים אשמים בכך שלא אכפת לנו אחד מהשני, בשונה למשל מהחקלאים בצרפת, או החקלאים בהולנד או בגרמניה"
*תמונה ראשית: שמוליק מזרחי ובנו יאיר בחממה אחרי שתילת פלפלים. צילום: עמוס דה וינטר
אני מגיע למשק מזרחי במושב גבע כרמל בחוף הכרמל, מושב עם כניסה יפיפה ובתים מוריקים. בכניסה אני נפגש עם שמוליק מזרחי (75), מגדל ירקות ותיק במושב. פניו של שמוליק חרוציי הקמטים מעידים יותר מכל על הניסיון הרב שצבר במשך השנים, חיים של חקלאי ועובד אדמה.
"אבי חביב מזרחי היה חקלאי וגם אביו היה חקלאי, כלומר אני אפילו נכד לחקלאי, אנחנו ארץ ישראלים, המשפחה שלי היא הדור ה-12 בארץ. הסבא שלי מצד אבא שלי הוא יליד ראש פינה, הסבתא ילידת צפת. אמי שמחה ילידת ירושלים וגם סבתי מצד אמי היא ילידת ירושלים. הצד של הסבתא שלי מצפת, הצד הזה של המשפחה שלנו הוא קיצוני, הם מבחינתם שום גרגר עפר של המדינה לא הולך לאף מקום – כולם שם היו לוחמי אצ"ל ולח"י. לי קראו שמוליק על שם אחד מבני המשפחה, לוחם אצ"ל שנפל על כיבוש צפת במלחמת העצמאות."
איך הגעתם למושב גבע כרמל?
"לסבא שלי היה בית עם 2-3 דונם בראש פינה, הוא היה מגדל שם כבשים, מגבן בעצמו גבינות ומוכר אותם על חמור בצפת. שם הוא הכיר את סבתא שלי. אבא שלי בגיל שמונה עזב את הבית כי אימו נפטרה ממחלת המלריה. למה הוא עזב? פשוט, לאחר שהתאלמן הסבא התחתן עם אישה נוספת והיא הייתה מתאכזרת אליו, כך קרה שאבי, ילד בן 8, לקח את הרגליים ועזב את הבית.
"משם הוא התגלגל ממקום למקום, עבר לעמק, אחר כך עבר לירושלים, שם הוא הכיר את אמי. ואז, כאשר בן גוריון יצא בקריאה המפורסמת לתושבים לעבור – 'מן העיר אל הכפר', הם עברו. בן גוריון קרא להם לעבוד בחקלאות ובאותם ימים לא רצו לעבוד בחקלאות, לא רצו להיות מושבניקים. היום יש אנשים שקוראים לחקלאים 'שודדי הקרקע והמים' אבל באותם ימים זה היה ההיפך, היה צריך לשכנע את התושבים לעזוב את העיר, לקבל קרקע ולעבוד את האדמה.
"אז כשבן גוריון קרא 'מן העיר אל הכפר' הם שמעו בקולו ובאו לכאן. שלא תתבלבל, גבע כרמל, כל כולו מרחק של כ-20 ק"מ מחיפה ובאותם ימים זה היה כמו ישוב ספר. הם באו לפה ב-1949 ולא היה פה כלום. אני נולדתי בגבע כרמל."
החקלאות של פעם והיום
מושב גבע כרמל נוסד באוגוסט 1949 על חורבות הכפר הערבי ג'בע ושמוליק נולד ב-20 בדצמבר 1949. "ההורים שלי קיבלו אדמה, קיבלו פרה שלמה אבל הסוס היה כלי עבודה, הוא היה מעין טרקטור של פעם – והם קיבלו חצי סוס בשותפות עם השכנים. אבי גידל ירקות במשק מעורב, כשהרוב הלך על הקיום והשאר למכירה.
"אלא שלהבדיל מהיום, באותו זמן משפחה יכלה להתקיים במשק של 15 דונם וטנדר פייג'ו, זה היה מספיק למשפחה, אפילו שתי משפחות, היום ב-150 דונם אתה לא עושה את זה."
וממה זה נובע?
"זה נבע מכך שקודם כל, מדינת ישראל מתאכזרת לחקלאות ולחקלאים. עכשיו, כאשר פרצה המלחמה, אחרי מה שקרה לנו ה-7 באוקטובר, פתאום נפל לאנשים האסימון והבינו שאנחנו צלחת האוכל של המדינה, בבוקר, בצהרים ובערב, הבינו שהאוכל לא מגיע מהתורכים, הוא לא מגיע מעוכרי ישראל הללו, הוא מגיע מהמגדלים הישראלים, לא מהתורכים, הרי הרסו את החיים של מגדלי העגבניות בדרום עם יבוא העגבניות מתורכיה ומירדן, הרסו לחקלאים את המשקים בעין הבשור, באשכול, משקים שהקימו ביזע חקלאים טובים וחרוצים, הרגו אותם כלכלית.
"עד היום מייבאים עגבניות מירדן – על מה ולמה? ומה החקלאי רוצה? בסך הכל להתפרנס בכבוד, אתה יודע מה? שלא יעזרו לנו אבל רק שלא יפריעו לנו לעבוד, שלא יחבלו בעבודה שלנו.
"אבל האבסורד היותר גדול הוא שאנחנו החקלאים אשמים. במקום להאשים את המשרד הממשלתי הזה או אחר אנחנו פשוט צריכים להאשים את עצמנו!"
למה?
"אנחנו החקלאים אשמים בכך שלא אכפת לנו אחד מהשני, בשונה למשל מהחקלאים בצרפת, או החקלאים בהולנד או בגרמניה. מה ההבדל? החקלאים בישראל לא מסוגלים להתאגד, לא מסוגלים להתארגן, רק מחפשים לדפוק אחד את השני משום מה, אין סולידריות – החקלאים שלנו לא יודעים להתארגן לאגרוף אחד. אם היינו יודעים להתארגן לכוח אחד ומלוכד מי היה יכול עלינו? בוא תנסה להכניס בשר כבש לצרפת, בוא תנסה להכניס יבוא חקלאי לצרפת, נראה אותך גבר, אין מצב שזה יקרה. שם הם מאורגנים ורק עושים שינוי קטן נגדם וכל אירופה נסתמת.
"פה בארץ החקלאים לא מבינים שאם הם לא יעמדו מאחורי חקלאים אחרים ולא משנה אם הוא מגדל ירקות או מגדל בקר, אז זה בסוף יגיעו גם אליהם. זה לא רק בתחומים של הפירות והירקות – הפגיעה בחקלאות מתרחשת בכל שאר הענפים, וואלק אין ממשל, כל רשת שיווק עושה כטוב בעיניה, מושכת את המחירים כלפי מעלה ואין מי שמתיישב עליהם ומפקח על מה שקורה."
נולד לתוך החקלאות
הוא הבן הכי צעיר במשפחת אביו, שמנתה חמישה ילדים, שלוש אחיות "עוד אח אחד שנפטר לצערי, הוא היה מהנדס מכונות."
שמוליק גדל והתחנך בחוף הכרמל והתגייס לגולני. בצבא נפגש בתל השומר במקרה עם אילנה, במקור מירושלים. "נפגשנו במקרה והתחתנו לא במקרה," אומר שמוליק בחיוך. "לאחר שלוש שנים חברות החלטנו להתחתן."
שמוליק נולד כאמור למשפחה של חקלאים וכמו שהוא אומר: "נולדתי לתוך החקלאות. עד לפני כמה שנים גידלנו הכל, היינו בפלפלים, גם עגבניות, אבל בגלל יבוא העגבניות הפרוע מתורכיה, אחרי שעשו לנו מה שעשו – הורדתי את העגבניות מהתפריט, לא השתלם. למעשה כמעט הורדתי גם את הפלפלים לגמרי. גידלתי אז מלפפונים, חצילים ובננות."
היום שמוליק מגדל סביב ה-120 דונם ירקות, מלפפונים, חצילים ופלפלים, חלק בחממות וחלק במנהרות גבוהות, מתוכם הוא מגדל כ-40 דונם בננות.
"הסיפור הזה של טיול אחרי צבא לא עשינו," אומר שמוליק, "גם בגלל שבאותם ימים לא קיבלו הרבה עם השחרור מצה"ל. אחרי שהשתחררתי משירות סדיר באתי למשק, עבדתי עם אבא בין כל המלחמות. במלחמת יום הכיפורים הייתי קרוב לשנה במילואים. מלחמת יום כיפור והמלחמות שביניהם, מלחמת ההתשה וכו'. עשיתי הרבה מאוד חודשי מילואים. אבי נפטר בגיל 92 בשנת 2011, הוא הלך לישון ולא קם בבוקר. באותו יום שהוא נפטר הוא עוד עבד עם טוריה בבוקר. הדור ההוא היה דור של נפילים."
אני תמיד אומר לעצמי, איזה מזל שאבי ז"ל לא ראה מה שקרה פה ב-7 באוקטובר.
"כן, אני מרגיש אותו דבר, אלה הם מחדלים שלצערי לא מפיקים את הלקחים מהם. מה שקרה לנו ב-7 לאוקטובר דומה אחד לאחד למה שקרה לנו במלחמת יום הכיפורים. גם אז היו שהתריעו, היו התרעות על מלחמה שתפרוץ ואף אחד לא לקח את ההתרעות האלו ברצינות – והנה זה קרה לנו שוב ב-7 באוקטובר והנה זה קרה לנו שוב עם הדרוזים בסוריה וברמת הגולן. מאוד קשה לי לבלוע את המחדלים הללו, משום מה אנחנו לא לומדים איך לתקן את הלקחים."
איך הסתדרת עם העובדים הזרים בשנים האחרונות?
"הבעיה של המחסור בעובדים הזרים התחילה עוד בקורונה, כשלא הייתה כניסה של עובדים לישראל. כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר ומה שקרה לעובדים התאילנדים בעוטף עזה זעזע אותם. הרי הם מקושרים, הם שומעים הכל, מספרים אחד לשני ולפעמים הם יודעים אפילו הרבה יותר מאיתנו. אחרי שהם ראו מה שקרה לחברים שלהם ולעובדים התאילנדים בעוטף – בשש בבוקר הם באו אליי עם המזוודות ביד ואמרו לי: 'אנחנו עכשיו נוסעים הביתה'.
"היו לי 12 עובדים זרים ונשארו כאן רק שלושה. תשע עובדים קמו ועזבו ואתה לא יכול להאשים אותם, זאת לא המלחמה שלהם בכלל. כמו כן, הפעילו עליהם המון לחצים מהבית, כל הזמן טלפונים מהבית ואמרו להם 'תחזרו הביתה', הממשלה שלהם הפעילה טיסות חילוץ וכמה שניסיתי לדבר אליהם ולהסביר להם – לא עזר לי שום דבר, הם לא היו מוכנים להישאר. נשארנו עם שלושה עובדים ואז באמת הגיעו מתנדבים ישראלים לעזור לנו. היה לנו יבול אבל הצלחנו לקטוף, פחות מ-70%, מה שיכלנו להציל הצלנו אבל זה כבר היה מעל הכוחות שלנו.
"גם נושא העובדים הזרים הוא אבסורד. הרי הם מקצים לנו היתרים שלפני המלחמה היו מאוד מוגבלים. תוך כדי המלחמה הם הבינו כמה הם חשובים. לפני כן שלחו את המדריכים לבדוק כמה עובדים צריך בכל ענף לדונם, בנו את אותו מפתח. אחרי כל העבודה הזאת בא מי שבא החליטו לקחת את המפתח ולקצץ אותו. רק כשפרצה המלחמה הבינו שחסר תוצרת טריה בארץ, למה? כי חסר עובדים! אחד ועוד אחד זה שתיים – אין פה אפס, אז הגדילו את כמות ההיתרים שאפשר לקבל להבאת עובדים זרים.
"השאלה שאני שואל היא מה הסיפור שלך? תן לי היתר להביא עובדים זרים ואני אביא כמה שאני צריך. הרי אף חקלאי לא יביא כמו עובדים מעבר למה שהוא צריך, אין חקלאי שהוא פילנטרופ, החקלאי לא יכול לשלם משכורות סתם, הוא חייב לספק עבודה לעובדים שהוא מביא. מה שקורה היום זה שבאים כל מיני אנשים מענפים אחרים, למשל מהמסעדנות, מהסיעוד, ממאפיות – כל מיני ענפים שלא קשורים לחקלאות – הם מציעים להם יותר כסף וגונבים את העובדים שלנו. עכשיו ברגע שברח לך עובד והוא עדיין בארץ – לוקחים לך את ההיתר וכל עוד הוא בארץ לא מחזירים לך את ההיתר שקיבלת עליו. מדובר בברחנים וזה גם כן מכה שצריך לטפל בה."
איך מתגברים על הקשיים?
"צריך להבין שאין לנו מדינה אחרת. קמים, מתאוששים וממשיכים. אתה חייב לקום מחדש ולמדינה אני אומר – אתה לא יכול לקחת את החקלאות ולהזניח אותה. הרי מה זה חקלאי? את החקלאי מאפיינים שני דברים. החקלאים הם כמו מכורים, האהבה לחקלאות זורמת להם בדם, אתה מבין? חקלאי אם הוא לא קם בבוקר ורואה את הצמחים – הוא לא מרגיש טוב. גם כשהוא נמצא בחופש, באירופה או באיזשהו טיול, הוא גם שם לא מרגיש טוב, למה? כי חסר לו, אין לו את החממה שלו, אין לו את האהבה שלו. דבר שני, החקלאי הוא מהמר. אני משווה אותו למהמר בקזינו בלאס-וגס. מהמר נכנס לקזינו בערב ומהמר, או שהוא הרוויח או שהוא הפסיד, אבל בכל מיקרה הוא מפסיד, אבל עשה זאת בכיף. חיבק את ההיא, שתה איזה כוסית, צחק עם החברים.
"החקלאי לעומתו עובד כמו חמור, הוא הראשון להשקיע כסף בגידול והוא האחרון שמקבל כסף מהגידול. על אחת כמה וכמה כאשר החקלאים נפלו בפח של רשתות השיווק. הן עובדות כמו משור ברזל, שחותך בהלוך ובחזור, הם לא מפספסים. הם מגיעים להנחות של קרוב ל-35% בירקות וגם בפירות. על כל שקל שהרשת מוכרת אתה אולי מקבל 60 אגורות. כמו שאמרתי, פה אנחנו האשמים."
מה החקלאים יכולים לעשות?
"להגיד להם 'עד פה'. ישבו החקלאים, אני מציע – יארגנו להם נציגים משלהם, יעשו סיעור מוחות, יחשבו ויחליטו איך מטפלים בבעיה כי היא ניתנת לטיפול. הבעיה ניתנת לטיפול כמו כלום – רק צריך את האחדות הזאת וזה בדיוק אחד לאחד כמו כאשר פורצת מלחמה. ואז אתה רואה את האנשים רצים ליחידות שלהם, כן קראו להם, לא קראו להם – הם שם, עולים על מדים ובאים, הם נלחמים וגם מאבדים את החיים.
"אותו דבר גם פה – זוהי מלחמת קיום על העתיד שלנו, אפילו לא הקיום שלנו כחקלאים אלא זוהי מלחמה על קיום של החקלאות. מלחמה על איך תיראה החקלאות בעתיד ומה אתה מעביר לדורות הבאים אחריך. אתה רוצה שתהיה כאן ארץ לוקים, בטון ושל אספלט? או אתה רוצה חקלאות, נופים ומזון טרי? פה אנחנו צריכים להשקיע חשיבה מאוד עמוקה לאן לוקחים את הדברים.
"יכול לבוא שר חקלאות טוב שרוצה לעשות ולשנות דברים אבל אם אין לאותו שר חיילים בשטח הוא לא יכול לעשות הרבה. אנחנו החיילים של השר החקלאות ואנחנו צריכים גם להפעיל אותו וגם שהוא יפעיל אותנו. תשאל את מאיר יפרח, עשינו המון מאבקים ביחד והוא יגיד לך – אתה יכול להחליט לצאת למאבק אבל אם אין לך מספיק חיילים שמצטרפים אלייך ברגע האמת – זה קשה."
האופטימיות מושרשת
לשמוליק ולאילנה מזרחי ארבעה ילדים – הבן הגדול הוא אריק, הנדסאי בניין, ענבר, נשואה עם שני בנים, יאיר, הבן הממשיך, נשוי ואב לשני בנים והצעיר בחבורה, יניב. "יניב גם רצה לבוא ולעבוד במשק," מספר שמוליק, "אבל החלטנו ביחד שהוא הולך ללמוד. יניב כבר סיים את לימודיו, הוא אגרונום עם תואר שני, נשוי ואב לשני בנים ובת, גם הוא מתפרנס מהחקלאות."
מה גרם ליאיר להמשיך במשק כבן ממשיך?
"יאיר גם למד, רק עכשיו עשה את מבחני הסיום לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה, אבל הוא עובד איתי במשק כבר קרוב ל-17 שנים! הוא כבר שוחה במשק כמו דג במים."
אחרי כל התלאות שהחקלאים עוברים, אתה עוד אופטימי?
"תראה, כשאנחנו החקלאים מדברים על אופטימיות, הרי זה מושרש אצלנו. הרי מה ההורים שלנו עשו? לא הלך השבוע? בסדר, יילך בשבוע הבא. שבוע הבא לא בסדר, אין דבר – חודש הבא וככה זה נמשך אבל אתה חייב להיות אופטימי, אתה חייב לזקוף קומה, להישיר מבט קדימה ואתה חייב לראות מה אתה יכול לעשות כדי שיהיה יותר טוב."
