איזהו גיבור? זה שמצליח לשרוד את הקפה האמריקאי ואולי דווקא זה שקונה קפה אינדונזי ב-590 ש"ח למאה גרם
ב-2006 הגעתי לראשונה לביקור בארה"ב כתייר מן המניין.
הרבה קראתי בעבר סיפורים על אנשים שהגשימו את "החלום האמריקאי": אנשים שנחתו בחופי אמריקה עם 20 דולר בכיס ובתוך כמה שנים היו בחשבונם מיליונים רבים, והם נעשו לבעלים של חברות וחנויות ואפילו של רשתות שלמות.
וגם של מפעלים גדולים.
אז ב-2006 הגשמתי גם אני את החלום האמריקאי.
הפעם זה היה "החלום האמריקאי בגרסת הדי בן עמר": נחתתי באמריקה עם 3,000 דולר בכיס, ותוך שלושה שבועות, כשעליתי על המטוס חזרה, כבר היו לי בכיס 50 דולר בלבד!
אם זה לא נס כלכלי, אני לא יודע נס מהו – הגם שאני חייב להודות שלחניה זוגתי-לחיים-ארוכים הייתה יד משמעותית בהגשמתו של הנס הזה, וחלילה לי לקחת עליו את כל הקרדיט!
שתן סוסים
באותה שנה, 2006, כשהגשמתי על פי דרכי את החלום האמריקאי, גם למדתי להכיר את הקפה שלהם, ועד היום אני בפוסט-טראומה מהחוויה הזו.
כי ככה:
רבות שמעתי וקראתי ובעיקר ראיתי בסרטים ובטלוויזיה על התרבות האמריקאית, ובין השאר ראיתי איך הם מתייחסים שם לקפה: בדיינר האמריקאי יש משהו שנראה כמו קומקום זכוכית גדול שקוף עם ידית, המונח על מעין פלטת-מתכת השומרת על הקפה בטמפרטורה קבועה שהיא חמה מספיק כדי לשתות ממנו, אבל לא חמה מדי, כך שלא תקבל כוויה בלשון כשאתה שותה ממנו.
היום אני יודע שהטמפרטורה שהקפה האמריקאי נשמר בה היא טמפרטורה של שתן, כי גם טעמו הוא כזה, אבל ב-2006 עדיין לא ידעתי את זה. על כן עשיתי את כל הדרך לשם כדי לשתות אותו ממש.
שהרי איך הייתי אמור לדעת?!
כי בסרטים האמריקאיים, וגם בסדרות הטלוויזיה, המלצרית, הלבושה במדי בית הקפה או הדיינר, ניגשת אל גיבורנו היושב אל השולחן, ושואלת: "תרצו עוד קפה, ג'נטלמנים?"
ולפעמים הגיבור שלנו מביט בה בידידות ואומר: "תודה, כן!"
ורק כשהגעתי לאמריקה ושתית מהקפה שלהם, הבנתי איזה גיבור הוא באמת!
אולי הוא גיבור מלחמה שנפצע במלחמת העולם השנייה, או בקוריאה, או בווייטנאם, או באפגניסטן או בעיראק, וחוש הטעם שלו אבד בפציעה, ועל כן הוא מסכים שהמלצרית תעשה לו "ריפיל", כלומר, תמלא לו את הכוס מחדש בשתן הסוסים הזה.
כי כששתיתי קפה באמריקה לראשונה, ואחר כך בפעם השנייה, ואחר כך בשלישית, בתקווה שאולי הפעמים הקודמות היו טעות של הטבע ולא יקרו עוד, הבנתי את הדבר הבא: שחבל על הזמן, ומה שלא יהיה, הנוזל החום הזה שהאמריקאים מחזיקים בקומקום על פלטת חימום בדיינרים ובבתי הקפה לא ייהפך אי-פעם, למעשה לעולם לא, למשהו שבאמת ניתן לשתות אותו.
אלא אם אתה אמריקאי, כנראה.
ואם אתה אמריקאי, מסתבר שכמו שאתה יכול לראות בטראמפ אדם שפוי ונורמטיבי ואפילו לראות בו אדם שראוי להיות נשיא, אתה גם כשיר לשתות מהנוזל החום הזה, שלא פעם חשדתי שעשו אותו ממי נהר הגנגס ההודי.
ולקרוא לדבר הזה קפה.
כי קפה יכול להיות ואף הינו, בדרך כלל, עולם מלא של דימויים ותרבות, עולם של טעמים וניחוחות, ויש בו גם עולם שלם של מנהגים סביבו, ושל היסטוריה ענפה, ורק דבר אחד הקפה הוא לא:
הוא לא הנוזל החום החמצמץ והדלוח ההוא שמגישים בדיינרים בארצות הברית.
לא זוכר איך קוראים לי
כולם כבר שמעו, אני מניח, את הסיפור על רועה העיזים האתיופי שבמאה התשיעית לספירה ראה את העיזים שלו מתמלאות מרץ ונעשות קופצניות אחרי שאכלו פרי שקליפתו אדומה, ושצמח על שיחים, וכך גילה לעולם את הקפה.
הגרגירים הללו נפלו בטעות פעם, במהלך המאה ה-15 לפי הסיפור הרווח, לסיר רותח באחד המנזרים הסוּפיים שבתימן, וכך התגלה הליך הבישול שלו. הנזירים גילו שהנוזל המבושל ממריץ, והשתמשו בו להישאר ערים לתפילות לילה ממושכות וללימוד.
משם התפשט הקפה לשאר העולם המוסלמי – איראן, מצרים וטורקיה – ומשם הגיע אל אירופה.
הקפה הפך חלק מרכזי בחיי החברה והמסחר. נפתחו מוסדות שנקראו "בתי קפה", שעד היום הם עדיין איתנו.
אני מעריך ש-20 אחוזים מחיי הבוגרים ביליתי במוסדות הללו, פחות או יותר, כשאני כולל במונח "בית קפה" גם את הקפיטריה של בניין מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, בניין "נפתלי".
לפני שאני שותה שניים מהמשקה הזה בבוקר, אחד נס על מים ושמנת ואחריו אספרסו כפול ארוך, אני לא זוכר איך קוראים לי.
כתבתי פעם רשימה שנקראה: "אנשים שצריך להרוג". מספר 37 ברשימה הזו היה: "אנשים שאומרים לי כל מיני דברים לפני הקפה השני".
יש שני זנים עיקריים של קפה: הערביקה שהוא עדין וארומטי, והרובוסטה שהוא מר יותר ועם יותר קפאין. לי אישית לא ממש משנה איזה מהם אני שותה, ובלבד שיהיה בקלייה איכותית, בטחינה המתאימה לסוג הקפה – וחזק.
באחד הערבים צפיתי בתוכנית דוקומנטרית בערוץ אפל טי.וי. כל פרק בה הוקדש לסוג מזון אחר – מלח, תירס, חיטה וכו', ופרק אחד בה הוקדש לקפה.
סיפרו שם שהקפה הטוב בעולם מבין זני הקפה הפשוטים והרגילים – ועוד מעט תבינו מה זה זן לא פשוט ולא רגיל – הוא הקפה הגדל ברואנדה, בקואופרטיב של חקלאים רואנדים. על כן לא התעצלתי, חיפשתי מיד בגוגל חברה המייבאת גרגרי קפה מרואנדה לארץ, הזמנתי אצלה שתי שקיות של 100 גרם האחת, וכשהגיע הקפה טחנתי את הגרגרים אצל חבר שלי שיש לו מכונה משוכללת מאוד, וחלטתי לי כוס קפה כזה.
היה לו טעם של קפה רגיל לגמרי – כמו קפה נחל'ה שאני קונה בקינגסטור בקלנסווה, אבל מאחר שהוא עלה לי פי שלושה מהנחל'ה של קינגסטור, סיפרתי לכולם שהקפה הרואנדי הוא קפה מדהים, ושלא במקרה יצא לו מוניטין כזה בעולם.
כי למה לצאת פראייר?
צואה של יונק
אבל יש קפה אחד שהוא אחר ומיוחד, ועל כן אמרתי קודם שדיברתי על הרגילים והפשוטים. כי הקפה עליו אני אספר כאן עכשיו אינו רגיל ואינו פשוט.
הוא נקרא (באנגלית ובאינדונזית) קופי לואק KOPY LUWAK, והוא הקפה היקר בעולם.
בפעם האחרונה שבדקתי באינטרנט, וזה היה ממש לפני כתיבת הטור הזה, ניתן היה להשיג אותו דרך סוכנות קפה ישראלית במשלוח בינלאומי לכאן במחיר של 590 שקלים לשקית של 100 גרם, לא כולל עלות המשלוח עצמו.
אבל יש גם מבצע: אם תזמינו חמש שקיות, המשלוח יהיה חינם!
ויש סיבה טובה למחיר הזה.
כי אם קפה רגיל נקטף מהשיח בידי קוטפים ונאסף בשקים, הקופי לואק נקטף בידי יונק קטן הנקרא בעברית "גחן" – LUWAK באינדונזית, הקוטף את זן הקפה הזה הצומח רק באינדונזיה ובולע אותו.
הגרגרים עוברים תסיסה בקיבת הגחן, ואז מופרשים לקרקע בתוך הצואה של היונק.
האינדונזים אוספים את הפולים מתוך הצואה ושוטפים אותם, קולים, טוחנים ומייצאים את הלואק לחנויות ובתי קפה יוקרתיים במיוחד, ולרשימת הזמנות של עשירי תבל.
יודעי דבר מספרים שהתסיסה שעובר הקפה במערכת העיכול של הגחן מחוללת בו פלאים ומשביחה את טעמו עד מאוד.
משביחה אותו עד כדי 590 ש"ח ל-100 גרם לפני משלוח.
ומכיוון שבצואת הגחן מדובר, קראתי לקפה הזה "החרא היקר בעולם".
