האלתור המעליב והפוקים של החמין * מה שעשתה עזה לדור שלם * מגילת איכה בהפגנה
יש את שיחות הטלפון הטובות, שבאות במפתיע. הטובות באמת, לא מפעל הפיס. אריק איינשטיין שמתקשר לשמי לוי הצעיר ומבקש ממנו לכתוב לו שיר, סופר שמקבל הודעה שזכה בפרס נובל. הוא ידע שהוא מועמד, חיכה, ובכל זאת זו תמיד הפתעה. השבוע הגיע תורי לקבל טלפון כזה. ברגע הכי לא צפוי, ממספר לא מזוהה, נערה צעירה מדברת. שלום, אני מכיתת י"ב, בקשר לחג מחזור. אה, אתם רוצים להסתלבט עלי?
טוב, פה אנחנו צריכים הפסקה מתודית. אין ברירה, לא כל מה שמובן מאליו לבארימניקים ידוע לציבור. חג מחזור, בדיחות פנימיות, זה ידוע, אבל למה היא התקשרה לבקש רשות? בואו נצלול יותר מ-20 שנה אחורה.
חג מחזור של כיתה כלשהי. על הבמה י"בניק שמעולם לא ראינו על הבמה. גאג ראשון. הגאגים תמיד קצרים, והקטע הראשון הוא רק חימום, וגם כך רק קטעים נבחרים בחג מחזור באמת מצחיקים. אבל מסתבר שהנער הוא שחקן מחונן. הוא בחר דמות מהשורה, לא טיפוס יוצא דופן, וחיקה אלמנטים חיצוניים שלה. הקהל נשפך מצחוק, והנער, כדרכם של שחקנים המשיך ואלתר. וזה לא נגמר, וזה לא הפסיק להצחיק. בשלב מסוים הסתכלתי סביבי וראיתי את כולם מסביב לא יודעים את נפשם. אם יש פעם שעליה אפשר להגיד שקיבוץ בארי צחק, זו הפעם הזאת.
תוך כדי הקטע נשמעו הדי פיצוצים של הקאסמים הראשונים. נדמה לי שאפילו לא הייתה התראה, כשכל הקיבוץ על הדשא, ללא מיגון. והנער מודיע, לחדוות הילדים בקהל, שאלה בסך הכל פוקים מהחמין. 20 הדקות האלה נכנסו היישר לפנתיאון המקומי, עוד שנים אחר כך נהגו הילדים לצטט אותן בהסעות לבית הספר ובחזרה.
רק אחד לא השתתף בשמחה. מודל החיקוי נעלב עמוקות. תוכני האלתור לא היו פוגעניים, אך אפשר להבין את הקושי. הנער התנצל בפניו, לא חזר יותר לעלות על במות, ובבארי נקבע – בחגי המחזור מבקשים רשות לחקות.
עכשיו, אני, וחזרנו לזמננו, דווקא אוהבת שמחקים אותי, בעיניי זה ממש מצחיק. שני שיאי החיקוי להם זכיתי הם מישהו שהתחפש אלי בפורים, כשכל התחפושת הייתה עם נעל שחורה קטנה קשורה בחוט שהלך איתה וסימלה את הכלבה שלי דאז, וחג מחזור בו חיקתה אותי הבת שלי ואמרה בשמי באסיפת הורים שאני מנדבת את אבא שלה, משפט גנרי שתופס לכולם, אבל חמוד.
לכן עניתי לי"בניקית שקצת התקשתה לענות בנחרצות לשאלה אם הם רוצים להסתלבט עלי, שיחקו כמה שהם רוצים, ויגידו בשמי מה שמתחשק להם. הילדה נשמעה נבוכה משהו מהתלהבות היתר שלי, בעוד אני איבדתי את שאריות הקוליות האחרונות שלי ופלטתי שזה כבוד. אחר כך עוד קיוויתי שעודף הנכונות שלי לא יוציא להם את החשק.
בסוף לא נסעתי לחצרים לחג המחזור, אבל פגשתי את הי"בניקים בבארי, מכיוון שהם עמדו בפטריוטיות על זכותם לחגוג את הכניסה לפאב בבארי, ולא בשום מקום אחר.
שאלתי את הנערה מה עשו עלי, אם בכלל. תיארתי לעצמי שזו תהיה דמות שחולפת על הבמה עם שלט ואומרת משפט לא ברור. לא, אמרה הנערה. מישהו עבר על הבמה, פגש את הדמות שלי ושאל אם המשתלה פתוחה. הדמות שלי ענתה שלא, כי כבר ערב. חזק.
טובעים
כל יום אני שוחה בבריכה. יש לי את התכונה לבוא בסוף, מה שגורם לכך שנדיר שיש עשרה אנשים במים כשאני מגיעה. לא פעם שוחה לבד. יש לי אחריות לצאת בזמן, אבל השעון בבריכה מקולקל, ומראה קבוע על 17:40. סוגרים בשש ולכן שאלתי את המציל מה השעה. הוא צעיר, השנה אנחנו עובדים עם חברה ששולחת לנו מצילים בשנות ה-20. חמש וחצי בדיוק, אמר. טוב, עניתי מבסוטית, אצא לפני הסגירה.
אחרי שתיים-שלוש בריכות קרא לי: חמש דקות ואת מחוץ למים, אמר, והחווה על השעון שלו.
למה, מה השעה? כבר שש? לא, אמר, ברבע לשש יוצאים מהמים.
הוא נראה לי ילד טוב, אבל יש משהו מאוד לא נינוח בחבורת המצילים הזו, וכבר פעם שנייה שמציל דורש לצאת רבע שעה לפני הזמן. בפעם הקודמת באתי 25 דקות לפני הסגירה ומצאתי חברה שקיצרה את השחייה שלה כי לא היה לה נעים ויצאה כמה דקות לפני הרבע ל… מה שבכלל היה מופרך. אבל אני, מה לעשות, יותר במחאה ופחות בלא נעים.
מצטערת, אמרתי לקודם, וגם לנוכחי, שעת הסגירה היא שש, כל השנים אנחנו יוצאים רק כמה דקות קודם, אם לא פרסמת ששעת הסגירה הוקדמה זה לא תופס, אני תכננתי את הזמן שלי לפי שש. וחוץ מזה (זה ספציפית למציל העכשווי) למה דיברת אלי כמו אל חיילת?
יישרתי אותם, אבל באתי לשחות וליהנות, והלחץ שלהם קלקל לי את חווית השחייה. לא זכור לי שבעבר היה לי לא נוח עם מציל כלשהו, ועכשיו – עם שלושתם.
יוצאת מהם עזה
רק כשחזרתי הביתה קלטתי – זאת עזה! החבר'ה האלה עושים טונה מילואים, לכן לדבר כמו לטירונית עם מישהי מבוגרת יותר מאימא שלהם נראה להם טבעי. הם שרוטים, יש בהם אגרסיביות חבויה, הם חסרי סבלנות, ולחוצים בצורה שהם עצמם לא מבינים, רוצים לעוף מפה, ולא יודעים בכלל לאן. רוגע זה לא הם, ולכן דווקא בשלווה של הבריכה ובדברים הקטנים יוצאת מהם עזה. היא עוד תצא מהם הרבה פעמים ובהרבה מקומות. אנחנו עוד לא יודעים מה עזה עשתה לדור שלם, ומה תעשה לנו.
כשהמוסר מת
זה גדי? אני שואלת. שוב אנחנו מפגינים בקשתות (צומת שער הנגב) בפעם המי יודע כמה. אני לא מכירה את גדי וההפך, אבל אנחנו כבר מאותו קיבוץ. כל קיבוצי העוטף הם קיבוץ אחד גדול, ובקשתות התחברנו גם לאלה משער הנגב.
קולו של גדי מהבמה מבוגר וסדוק, נעצר כי שכח מילה או שנחנק. הקהל מוחא כפיים. גדי שלנו שחזר. השבת באו הרבה יותר, אבל לא פי שניים, אומרת לי מפגינה קבועה. המכוניות עוברות בכביש וצופרות, וניצה צועקת "אתם לא לבד!". אבל אנחנו לבד, קוראים את מגילת איכה. המילים העבריות זרות ומוזרות, המנגינה זרה וחדגונית, ועדיין זו המגילה הנכונה לזמן הזה. היומיומיות חולפת מולנו, מגילת החורבן באוזניים, ומי מהן משקפת את המציאות? נערה בת 21 אומרת לי שרום בגילה. היא משקיעה את זמנה בליטוף שועלי, כלב ההפגנות (נדמה שהיה בכולן). יש האומרים שלפי מראהו נותרו לרום עוד כמה ימים בלבד. אני נחנקת כמו גדי בין המילים. חיה בין הירוק והפרחים לידיעה שאני מוקפת ברעב.
רעב החטופים שנטשה הממשלה לעינויים והרעבה על ידי חמאס, ורעב החלשים והחפים מפשע בעזה, אלה שרובנו הפסיק לראות בהם נשים וילדים, קשישים וחולים. אנחנו מחפשים בתמונותיהם המגיעות משם זיוף. לא יכולה להיות אמת כזו בעולם המושגים המעוות שבראנו (או שנברא לנו על ידי אחרים), כמו שלא יכולים להיות שורדי ה-7 באוקטובר שעדיין חושבים שיש חפים מפשע בעזה.
זה עולם ה"מפוכחים", שהבין שמה שקובע בו הוא רק הכוח, ובהישרדות בה אנחנו נמצאים אין מקום למוסריות. הזוכים להארה הזאת מביטים על המדברים על מוסר בחמלה רגעית, שתהפוך לאלימות אם עדיין לא יבינו שהמוסר מת ואיננו. זה סדר העולם, אנחנו טוענים בפני מדינות העולם הצופות בנו בתיעוב ובבעתה, וסביבנו מתים ומתים ומתים, במוות נורא.
