היינו ילדים שלא בוכים?

למרות שמו, "היה לך טוב או היה לך רע?", ספרה החדש של יעל נאמן בת יחיעם לא מנסה להכריע בשאלה הכואבת והטעונה

״שואלים: לך היה טוב או היה רע בילדות בקיבוץ?"
זה המשפט הפותח את ספרה החדש של יעל נאמן "היה לך טוב או היה לך רע?" (הוצאת "אחוזת בית"), שאלה ששואלים זה את זה בני קיבוץ שגדלו בחינוך המשותף. אצלי בראש קופץ המשפט המוכר מהרומן אנה קארנינה "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה".
אז איך זה היה, טוב או רע, היינו בצד המאושר או בזה האומלל?
ילדי שמש או ניסוי אכזרי?
אני לא היסטוריונית, לא חוקרת ספרות או תרבות ולא אנתרופולוגית, אך דומה שהתפיסה של החינוך המשותף, לאלו שנולדו לתוכו ואולי גם לאלו שמתבוננים עליו מבחוץ, עברה גלגולים לאורך השנים הרבות בהם הייתה נהוגה ובעיקר בשנים שחלפו מאז הפכה לזיכרון מר או מתוק: פעם במעלה הגלגל – פנטזיה על ילדים של שמש, שוכבים על גלשן הקלקר (אני בת עין כרמל) ומתיזים מים בים או בברכה, רצים יחפים בין הממטרות על המדשאות המוריקות כשרק תחתונים לגופם (או על ראשם, כמו שנהוג היה בשדות ים), ופעם למטה, נגרפת במגב אל בור הניקוז עם המים המטונפים של שטיפת חדר האוכל.
״האם אתה זוכר את ילדותנו?" כתב עילי בוטנר (בן עין כרמל)בשירו "ילדים של שמש", האם היינו כולנו מאושרים ומחייכים בגן העדן אליו נולדנו או ש"לא הקשיבו לבכיינו. אולי היינו ילדים שלא בוכים?", אומללים כל אחד בדרכו שלו?
ליקוי חמה
עם השאלה הזו מנהלת יעל, שנולדה וגדלה ביחיעם, דיאלוג, דרך, ובהמשך הספר – עם נחשון גולץ מרוחמה, שבשנת 2000 התראיין בעיתון "הארץ" והצהיר על כוונתו לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף באישום של "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף״.
״הרעיון של נחשון" כותבת יעל בספרה, "להגיש תביעה בשל נזקי הלינה המשותפת היה כל כך חריג, מסנוור, כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה״.
במרכז התביעה, ממשיכה הכותבת, עמד ניתוח מפורט של מושגי היסוד שאותם, לטענת נחשון, עיוות ניסוי הלינה המשותפת ושגרמו לו לנכות רגשית: בית, הורים, אחים ואחיות ועוד. "ניגוד בולט עמד בין התביעה המשפטית לבין הניסוח והתיאורים שבהם בחר נחשון להציג את חיינו דרך מילון המונחים שבנה. (…) מיצג אומנותי של ניסוי מחשבתי: התביעה המשפטית כיצירה״.
״הסיפור הזה על התביעה נשאר בי" אומרת יעל בקול רך כשאנחנו משוחחות, "הייתי בטוחה שאנשים זוכרים את זה, הייתה לי תחושה שכולנו נשארנו עם זה – ולא. זה נישאר בי והחלטתי לכתוב על כך״.
למה בעצם? אני מנסה להקשות
״נחשון (בספר נכתב שהוא כמו נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון בין גלי ים סוף) ייצג וביטא צד קשה שלא היה מקובל אז לבטא וחטף על זה.
יש לו זכות ראשונים על הדברים שביטא והדרך בה בחר לעשות זאת, שהיא מבחינתי יצירה׳ אומנותית ספרותית שיש לה אחריות היסטורית. הרגשתי שלמעשים שלו מגיע יותר וחזרתי אליו.
דווקא בצורה הספרותית האומנותית שבה נכתבה התביעה, הדברים עולים יותר נכון. האומנות מבטאת באופן יותר מוצלח את הדבר הזה שאין לו שם, מה היה שם, מורכבות״.
בחדר הזה היו ילדים שסבלו מאוד
מורכבות היא אולי מילת המפתח. ואם לדייק, היכולת לקבל שהייתה מורכבות, שהיה גם וגם למרות ה"או" שבשאלה – היה לך טוב או היה רע. "השאלה מציגה שתי עמדות רגשיות. נחשון מציג את העמדה – היה רע. לי היה טוב מלנחשון, אבל אני עומדת במקום שמקשיב לו בלי להתווכח. אני נותנת לנחשון, לתביעה, למה שעבר בעקבות הכתבה והתביעה – לנכוח. גם אם לי לא היה רע, שמעתי את הילדים שבוכים, באחת מארבע המיטות שבחדר
או בחדרים הסמוכים. הרגשתי שבחדר הזה היו ילדים שסבלו מאוד, זה גם היה ידוע.
הספר 'היינו העתיד' לא כולל את מה שנחשון מבטא. אין שם את הסצנות שמישהו מרטיב במיטה והמטפלות מוצאות בבוקר את הסדין. חששתי אז שיתקבל לא נכון, סוג של אוליבר טוויסט, בית יתומים אכזרי. אבל היו ילדים שזה מה שהם הרגישו. לא הייתי חוזרת לנושא הזה של החינוך המשותף, אם לא דרך מישהו שעשה את זה בצורה מעניינת. המשכתי לחשוב עליו ועל מה שעשה".
לא בחרנו בזה, נולדנו לזה
איך הייתה החוויה שלך? אני שואלת את יעל שעזבה את קיבוצה בגיל 21, מיד לאחר השירות הצבאי.
"קיבוצניקית שנשארה לחיות בקיבוץ (אחר מזה שבו גדלה) אמרה לי 'אין יותר את הקיבוץ של אז'. או שעזבתם את הקיבוץ או שהוא עזב אותנו. בקיבוץ של היום נשארו דברים יפים ואפשר לראות מאז המלחמה את הקהילות המדהימות שמתגייסות לעזרה. כבר אין יותר את הקיבוץ של פעם ואת החינוך המשותף ולכן זה באיזשהו מקום הסיפור של אז.
יש שאלה שמרחפת, מה היה שם? אצלי לא בצורה רעה ואולי אני מדחיקה. אולי יש כאלה שאצלם יש תחושות אחרות, מעורבות. גדלנו והיינו תמיד עם בני גילנו, לא היה מבוגר שיספר לנו את התחושות. ההבנות ואי-ההבנות היו ביחד. ההתפתחות הייתה דרך השתקפויות של עצמך בבני הגיל, הקבוצה, בלי הרבה הסברים.
הצורה בה גדלנו היא יקרת ערך. לא הייתי בוחרת את זה, לא בחרנו בזה, נולדנו לזה. החוויה היא שנולדנו לזה ממניעים טובים, למרות שיש כאלה שהיה להם רע.
כל הניסוי הזה בבניית משפחה אחרת, עולם אחר, היה ממניעים טובים. היה לי חינוך מעניין, צורת גידול מעשירה ואני שמחה שעברתי את זה, גם אם לא הייתי בוחרת בכך. מי שמאוד סבל ראה את זה כסבל ואין ספק שהיו כאלה״.
מי שמצפה לקבל בסוף הספר תשובה לשאלה "היה לך טוב או היה לך רע?" כנראה יתאכזב, גם מי שרוצה להגיע לשלב ההוכחות במשפט, לסנגור שעוקץ את הקטגור ולשופט (דמיוני או אמיתי, כפי שביקש נחשון בתביעה), שאכן פוסק ומכריע – האם החינוך המשותף היה טוב או היה רע והאם ילדים שלא גדלו בחינוך המשותף סבלו גם הם.
״אין ויכוח" אומרת יעל, "יש הקשבה. יש אישור להנכיח חוויה, גם אם היא שונה משלי".
בקולה הייחודי, שיש בו חקירה היסטורית ופרוזה ממוארית, שוזרת יעל את סיפורו של נחשון בסיפורה שלה. עין אחת ממוקדת בו ובמה שעבר מאז אותה כתבה, ועין שנייה בוחנת את ההשתקפויות, ההצטלבויות וגם נקודות העיוורון השונות והמשותפות.
כקוראת, שבגיל שישה שבועות הובאה לטיפולה של מלכה, מלכת בית התינוקות, וחלקה מיטה עם תינוקת אחרת כי היו חסרות מיטות (אימי סיפרה שהתינוקת ההיא הייתה בכיינית כך שהייתה הרבה על הידיים ואני "זכיתי" במיטה) גרם לי הספר בעיקר להרהר – בחלקים הטובים של החינוך המשותף (מעולם לא ברחתי בלילה לחדר ההורים), בחלקים שפחות (יכול להיות שהטמעתי את השיטה יותר מידי טוב?) והאם הייתה לי ילדות שמחה יותר אם הייתי גדלה בבית ההורים (לא בטוח. סליחה אימא) ולהיות מאושרת כמו כולם ואומללה בדרכי.

היצירה שעל הכריכה נשפרה

על עטיפת הספר יצירה של מיכל כרמון, "יומולדת לעומר", המציגה את אחיה רביב מרום וחברי קבוצתו בבית הילדים בקיבוץ רעים. העבודה נשרפה ב־7 באוקטובר 2023, כשמחבלי חמאס חדרו לקיבוץ ושרפו את ביתו של רביב. רביב ומשפחתו ניצלו כאשר חולצו מביתם על ידי לוחמי יחידת מג"ן של המשטרה. 

תוצר החינוך המשותף

יעל נאמן ילידת 1960, נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם. עזבה לתל אביב בגיל 21 וחיה שם מאז.

למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. ב-2011 פרסמה את הרומן הראשון שלה, "היינו העתיד" (הוצ' אחוזת בית), ממואר על ילדותה והתבגרותה בקיבוץ. ב-2013 יצא ספר הסיפורים שלה, "כתובת אש" (הוצ' כתר). שני הספרים היו מועמדים לפרס ספיר ברשימה הארוכה. ב-2015 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. באותה שנה זכתה גם במלגת קרן פולברייט לסופרים. ב-2018 יצא לאור ספרה "היה היתה" (הוצ' אחוזת בית), שהיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר והופיע ברשימות רבי-המכר. ב-2021 זכתה נאמן בפרס עגנון לאמנות הפרוזה.