לרגל יום האיידס העולמי מספר סער מעוז בן שדה אליהו על מסע שהתחיל בקיבוץ דתי, עבר דרך לונדון ותל אביב והגיע עד ברעם. אפילו היותו נשא HIV לא עצר אותו
נתחיל מהסוף: בשנתיים האחרונות חי סער מעוז (49) בברעם עם בן זוגו יונתן חבר הקיבוץ ועובד כמנהל שירות הלקוחות של ארצות הברית ואמריקה הלטינית במפעל הקיבוצי "אלכם מדיקל". אל המקום עוצר הנשימה הזה "אני רואה עכשיו דרך החלון את החרמון שמושלג ביממה האחרונה", הגיעו סער ויונתן הודות לדחיפה קלה שנתנה להם תקופת הקורונה.
מקהלת גברים הומואים
הוא נולד בשדה אליהו, קיבוץ דתי בעמק המעיינות, בן בכור למשפחה בת שבעה אחים ואחיות, גדל בשנות ה-80 במציאות שבה לא ידעו מה זה להט"ב ולא שמעו על להט"ב "וגם לא היה מאיפה לשמוע", לא היה אינטרנט, גוגל, אתרי הכרות או טיק טוק, ועיתונים ותוכניות טלוויזיה כמעט לא עסקו בנושא. "מגיל צעיר הרגשתי שאני נמשך לבנים ומעלי התהפכה חרב אלוהים וחרב הנהלת הקיבוץ והחרב של ההורים. כך הרגשתי". בגיל 21 נסע סער ללונדון, התאהב במקום ונשאר.
בימאי הסרט "מי יאהב אותי עכשיו?" האחים ברק ותומר היימן, פגשו אותו ב-2011 בשלב שבו הצטרף למקהלת גברים הומואים לונדונית, "הם הגיעו אלי ורצו לספר את הסיפור על הבחור ממשפחה דתית שעזב את הארץ ויש לו משפחה חליפית. זה לא שהייתי בנתק מההורים ומאחיי, היו שיחות, רק לא על הדברים הכואבים. במהלך הצילומים נוצרו מפגשים, יצאו לאוויר קונפליקטים מול המשפחה, והיו רגעים קשים שחלקם נפתרו במהלך הסרט".
להתמודדות עם היציאה מהארון נוסף הגילוי שהוא נשא של איידס, נגיף HIV, תוצאה אותה קיבל בבדיקה שערך ב-2003.
מרגיש מחובק
סער חזר לארץ בסוף 2013 לתל אביב, השתלב בוועד למלחמה באיידס והגיע עד לתפקיד הסמנכ"ל. הסרט יצא לאקרנים ב-2016 וזכה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין בפרס הקהל הפנורמי עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר. בתוך כל זה הוא פגש את יונתן, "אווירת הקורונה זירזה את המעבר לברעם ומאז אנחנו כאן".
נולדת בקיבוץ, עזבת ללונדון, לתל אביב, וחזרת לחיים בכפר, לקיבוץ שיתופי?
"הגעתי לרגע בחיים בו אני מוכן לחיות בסביבה פחות רועשת, פחות נרגשת, פחות עמוסה. הרגשתי שאני רוצה לחזור לחיים באזור כפרי, בתוך סוג החיים הזה. אולי זה לא היה קורה אם לא הייתי פוגש את יונתן. הגענו לברעם שהוא אחד האזורים היפים בארץ, מזג אוויר, יופי, טבע וגם ניתוק, המקום הכי רחוק בארץ שאפשר ללכת אליו ועדיין להיות מחובר. טוב לי פה. לפעמים אני תופס את עצמי 'אני גר שוב בקיבוץ. זה מטורף'. חדר אוכל, דיונים ולבטים שיש לחברים על ההפרטה. קיבוץ כמו שאני זוכר מהילדות. לפעמים אני צובט את עצמי, זה צחוק הגורל שהתגלגלתי שוב לסיטואציה כזו. אבל היום אני רואה את הדברים ממקום חופשי, ממקום של שותפות ולא ממקום שנכפה עליך כי נולדת לזה ואתה מחויב לכללים בעל כורחך. הבחירה שלי מרתקת אותי ואפילו אני בעצמי נפעם ממנה".
ועדיין קיבוץ נחשב לחברה סגורה.
"מהבחינה הלהט"בית המקום מאוד פתוח. יש בקהילה עוד כמה להט"בים שחברתי אליהם ויחד עושים אירועי להט"ב בקיבוץ. הקמנו פורום להט"ב בגליל העליון. בנושא הזה אני מרגיש פתיחות ורצון לעשות ולתת מקום. גם בקיבוץ, גם במפעל, אני מרגיש מחובק".
המצב הרע הוא חוסר הידיעה
לרגל יום האיידס העולמי שנערך ב-1.12 מוזמן סער להרצאות בנושא במקומות שונים בארץ. "עברו מעל שש שנים מאז יציאת הסרט וזה עדיין מרגש להיות מוזמן, להכיר ולפגוש קהלים חדשים. אלו נושאים רלוונטיים, בטח באווירה הפוליטית של ימינו. אנשים רוצים לדבר על יציאה מהארון, על הקשר עם ההורים, על מין ומחלות מין. הסרט הוא פתיח מושלם ומרגש לשיחה בין קצוות של אוכלוסייה, בין אנשים. בכל פעם מחדש אני מוצא את עצמי בהודיה, בשמחה פנימית, שלווה והוקרת תודה שאנשים עדיין רוצים להיפגש, להיפתח ולשמוע צדדים שאולי מנוגדים למה שהם מאמינים. זה תענוג בשבילי ואני שמח על הקרנת הסרט ועל האנשים שבזכותם נוצרות השיחות בעקבותיו".
יכול להיות שמגפת האיידס נמצאת כיום פחות במודעות?
"זו מחלה שעד היום נדבקו בה כ-84 מיליון איש ברחבי העולם וכ-40 מיליון נפטרו ממנה או מסיבוכים של המחלה. היא עוברת בעיקר בעת מגע מיני ללא קונדום. זו מחלה שעדיין קיימת, עדיין אנשים נדבקים בה, וללא טיפול – מתים ממנה. זו מחלה כרונית שיש לה טיפול. יש כדור שלוקחים (עד שלושה ביום) ומי משטופל יכול להגיע לתוחלת חיים של אדם ממוצע. חשוב לומר שאנשים מטופלים לא יכולים להדביק אנשים אחרים. הם יכולים להביא ילדים לעולם ויכולים להיות במערכת זוגית עם אנשים שאינם נשאים של המחלה. ברגע שמקבלים טיפול החיים הם נורמטיביים. הבעיה העיקרית היא שאנשים לא נבדקים, לכן הם מדביקים אחרים ולעיתים זה מתגלה באיחור וכבר יותר קשה לטפל. המסר הכי חשוב הוא ללכת להיבדק, בין אם התוצאה תהיה שלילית או חיובית המצב הרע יותר הוא חוסר הידיעה".
השואה של הקהילה הלהט"בית
בשנות ה-80 וה-90 הייתה היסטריה מההתפשטות מגפת האיידס. "המון אנשים מתו ולא הייתה תרופה. אומנם הייתי עוד ילד אבל זה היה יותר מפחיד מקורונה. רוב מי שהתגלה כנשא, מת. יש אנשים שמגדירים את התקופה ההיא שואה של הקהילה הלהט"בית. לקח הרבה זמן לקדם את פיתוח התרופות ומציאת תרופות. עד היום יש טיפול אבל אין תרופה. זה מעורר שאלות, איך יכול להיות שלא נמצאה תרופה? האם הושקעו מספיק משאבים?".
סער מוסיף ואומר שהמטרה של הוועד למלחמה באיידס הוא להביא את המודעות לקדמת הבמה, אך בעולם שמלא גם כך בסיטואציות מסוכנות ומגפות מתפרצות דיווח על מחלת האיידס הוא כבר פחות "סקסי", פחות מעניין. "הכול קשור בהכול. בריאות הגוף ובריאות הנפש והיכולת לתקשר. היכולת לתקשר עם המשפחה משפיעה על אלכוהול, סמים והתנהגות מינית. גם היכולת לתקשר עם פרטנרים מיניים, להיות מסוגלים לדבר על הדברים. השלום שעשיתי עם עצמי ועם המשפחה שלי, ועם מי שאני ומה אני יכול ומסוגל בחיים, הביא אותי למקום שאני יכול לעשות ולצמוח בכל מקום בעולם ובטח במולדת שלי. השורשים, המשפחה, הם המקור, ברגע שזה מטופל אפשר לצמוח".
בסוף השבוע חגגו לאביו של סער יום הולדת. האחים והאחיות עם בני זוגם ועם 20 הנכדים. "עשינו שבת בצביון דתי כדי שכולם יוכלו להשתתף. זו לא פעם ראשונה וזה כיף ומרגש שהיכולת הזו קיימת. לפני 11 שנים, כשהתחלנו לצלם את הסרט, לא הייתה אפשרות שסיטואציה כזו תקרה. היינו משפחה אחרת. משפחה שדיברה הרבה אבל לא על הדברים הכואבים".
