"היינו צוות וברגע הפכתי למנכ"ל של הכל" 

מהרגע שבעלה ארז גויס למילואים מצאה יעל רגב, ממעלה גמלא, את עצמה מתמודדת עם גידול חמשת הילדים, ניהול המסעדה "מושבוצ" והחנות שבבעלותם ופיקוח על הבית שעדיין נמצא בבניה * "ברגע אחד נדרשתי להוביל הכל לבד," היא אומרת בראיון לתמר פלד עמיעד, חצי שנה אחרי פרוץ המלחמה 

*תמונה ראשית: יעל רגב וברוקולי מתוצרת משק רגב. צילום: אפרת ון לואן 

המלחמה הזו שפרצה ב-7 באוקטובר מתאפיינת בהמון סיפורי גבורה של לוחמים ושל לוחמות, של אנשים שהצילו אחרים, של אנשים ששרדו במצבים בלתי אפשריים. במלחמה הזו ניתנה תשומת לב לנשות הגברים שיצאו למלחמה ולנשות המילואימניקים.  

יעל רגב היא אשתו של מילואימניק. ארז ויעל רגב, חברי המושב מעלה גמלא והורים לחמישה ילדים, הם מהזוגות האלו שהקימו משק במושב ובו מגדלים ירקות, הקימו חנות ליד ביתם, שם הם מוכרים את  התוצרת אותה הם מגדלים ומהחקלאות המבוססת אך ורק על תוצרת חקלאות ישראלית. ארז ויעל בעלי מסעדת ה"מושבוצ" במושב רמות וכן, שותפים בקצביה הנמצאת בקצרין.  

ארז הינו אלוף משנה במילואים. במהלך כל השנים יצא למילואים ובשביעי לאוקטובר התגייס וממלא תפקיד בכיר בחטיבה 7, חטיבה סדירה  בשריון. משמעות הדבר שמאותו הרגע שארז יצא למלחמה, כל הממלכה של ארז ויעל אותה ניהלו כצוות יחדיו, עברה לניהול והובלה של יעל, לבד. ארז יצא לרצועה ובמשך שבועות ארוכים הקשר עימו היה קלוש, כל כולו היה במלחמה, בלוחמה, בפיקוד. הביקור הראשון של ארז בבית היה רק אחרי שלושה וחצי חודשים מתחילת המלחמה.  

כך, ביום אחד, ללא הכנה מוקדמת , בלי אפשרות להתייעץ עם ארז, יעל מצאה עצמה חייבת לתפעל את כל הממלכה ובמקביל להחזיק את הבית עם חמשת הילדים.  

יעל: "ארז התגייס לצבא ונמצא כבר חצי שנה בצבא, בעזה, ומבחינתי, השותף שלי, אבי ילדי, נמצא ומגויס לצבא בתפקיד מאד משמעותי – והממלכה שניהלנו יחד היא מיומה הראשון של המלחמה באחריותי. נדרשתי להמון החלטות ועשייה שהיו באחריותו של ארז, ברגע אחד נדרשתי להוביל הכל לבד."  

חוסן נפלא 

חמישה ילדים יש ליעל וארז. אורי הבכור בן 14, עמית בן 13 ויובל הבן השלישי בן 10. אחרי שלושת הבנים הגיעו שתי בנות: נועם הרביעית בת 8 והקטנה דרור בת 6. משפחה גדולה, שגם בלי העסקים  והמשק לא פשוט להחזיק אותה. המלחמה פרצה, הילדים היו תקופה ארוכה ללא מסגרות חינוכיות, היו בבית, הבית  שבנו היה בשלביי סיום, המסעדה נסגרה, הגידולים החקלאיים שהיו חייבים המשך טיפול, הכל נפל על כתפיה של יעל.  

השורשים של יעל והשורשים של ארז מספרים את סיפורה של ההתיישבות העובדת, מספרים את סיפורה של הציונות. קורות חייהם מספרים את היותם אנשים יוזמים, ומכילים את החוסן הנפלא של יעל בימים אלו. 

הבחירה לחיות ולגור במושב מעלה גמלא היתה בשל היותו של ארז בן המושב והאפשרות שהיתה לפני שנים לקבל משק במושב. הוריו של ארז הם ממקימי המושב. יעל נולדה וגדלה במושב כפר הס. הוריה הם חקלאים ואביה דני קריאף היה מוביל ומרכז של מספר ישובים.  

יעל וארז הכירו עוד בנעוריהם במסגרת הפעילויות של תנועת המושבים. עם השנים הפכו לבני זוג. ארז השתחרר משרות קבע והיה לטבח ומנהל מסעדה. יעל משחזרת: "הייתי סטודנטית, פניתי אל ארז שיסדר לי עבודה במלצרות ומאז הכל היסטוריה. נישאנו ובשנת 2008 החלטנו לבנות את חיינו במושב גמלא שברמת הגולן.  

"ארז הקים מסעדה לה קראנו ה'מושבוצ'. בהתחלה ארז הקים את המסעדה במושב, בחוות סוסים ובהמשך הוא העביר את המסעדה למושב רמות הסמוך. מי שמכיר את ההתחלה של גמלא יודע שהשנים הראשונות של המושב היו שנות מושבוץ – מין הכלאה של קיבוץ ומושב, עד השלב בו המושב התבסס כך שכל חבר קיבל נחלה והיה עצמאי במשקו.  

"ארז הקים את המסעדה ואני עבדתי כיועצת ארגונית  בחברת 'מטודיקה'. התחלנו לגדל ירקות במשק שלנו על מנת לספק ירקות מגידול עצמי במסעדה. לקח הרבה זמן עד שהמסעדה הפכה לרווחית, חיינו מהמשכורת שלי שנתנה הכנסה ובטחון כלכלי. חמשת הילדים נולדו במהלך עשר שנים. שנים של עבודה ועשייה." 

חנות של אמון 

"עוד לפני פרוץ הקורונה, כשהיתה נשארת לנו תוצרת מהירקות שגידלנו, הייתי מניחה בסככה ליד הבית ירקות אותם גידלנו, ואנשים מהישוב היו באים וקונים על בסיס אמון. ככה בקטנה, ללא מוכר. חנות אמון. בעיקר לטובת השכנים ותושבי המקום. עם הזמן הוספנו יינות מיקבים ברמת הגולן, דבש מתוצרת מקומית, שמן זית. אנשים שגידלו אבוקדו, פירות הדר ועוד הביאו אלינו על מנת שנמכור תוצרת זו. המקום הפך למוקד, חנות משק. הכנסנו קופה רושמת לתפעול עצמי. חנות אמון לתפעול עצמי. 

"כשפרצה הקורונה, המסעדה נסגרה עקב המצב והחנות תפסה תאוצה עקב התנאים שנוצרו. אסור היה לנסוע, הסופרמרקטים היו סגורים בהתחלה… גם במסעדה פתחנו את המקום למכירת תוצרת חקלאית. היינו חייבים להתפרנס. בתחילת תקופת הקורונה, עם הבידוד שנכפה על כולם, התחלנו במשלוחים לבתים. החנות גדלה, אז עשיתי החלטה לעזוב את עבודתי ולהתמקד בתפעול החנות. 

"החנות הזו הנמצאת  סמוך לביתנו היא חנות אמון. חנות הפתוחה שבעה ימים בשבוע סביב השעון. אנשים קונים מהתוצרת שלנו ומשלמים בקופה ללא מוכר בחנות. אני נשאלת לגביי גניבות ואינני עונה. מבחינתי הכל מתבסס על אמון ויושר." 

רק משלנו 

אחד המאפיינים של המסעדה ברמות, חנות התוצרת המקומית והקצביה, לה שותפים יעל וארז בקצרין, הוא ההחלטה לשווק רק תוצרת חקלאית ישראלית. נשמע פשוט ורעיון נהדר, אולם החלטה זו יוצרת המון קשיים ולוגיסטיקה.  

מדוע החלטתם להתבסס על התוצרת המקומית בלבד? 

"בירח הדבש שלנו היינו בטוסקנה שבאיטליה. מלצר במסעדה הציע לנו יין לשתות ופרס בפנינו את כל היינות שהיו מתוצרת טוסקנה בלבד. אז, עשינו החלטה להתמקד רק בגידולים ויבולים ותוצרת ישראלית. נוכחנו אז שזהו עושר גדול. אותו מלצר שהציג בפנינו את היינות הנכיח לנו כמה כבוד נותנים האיטלקים לתוצרת שלהם.  

"החלטנו שבעבורנו זה הנכון והמכבד ביותר. המסעדה שלנו, ה'מושבוץ', כבר עבדה. עד אז הבאנו בשר מארגנטינה למסעדה ואת כל היינות מחו"ל. חזרנו ומאז הבשר במסעדה מתוצרת הגולן וכן כל היינות היו מיקבים ברמת הגולן. שינינו את התפיסה שלנו. באותן שנים חברנו ליוחאי שניידר, מגדל בקר גדול מהמושב והקמנו יחד עימו קצביה בקצרין. הבחירה להשתמש ולמכור רק תוצרת מקומית מאד תואמת את התפיסה שלנו לגביי כלכלה קהילתית. נוכחתי שכולנו רקמה אנושית אחת חיה, חיי כולנו שזורים אחד בשני. השכנה שלי שקונה אצלי, היא בעבורי בתחומים בהם היא מועילה לי. אנחנו כולנו תורמים ונתרמים."  

חנות הירקות, חנות האמון של משק רגב, הפכה להיות חנות המספקת את כל הירקות ותוצרת ישראלית. הדבר מחייב רכישה של גידולי חקלאות רבים אצל מגדלים חקלאיים שונים. כך קורה בימים אלו שמגדל השום הגדול נמצא בכפר חסידים. יעל המתפעלת את כל הממלכה לבד חייבת למצוא פתרונות לוגיסטיים שונים על מנת שהשום הגדל בכפר חסידים יגיע למעלה גמלא. הפרוצדורות לא פשוטות  

יעל: "החנות שינתה בהרבה מובנים את הרגלי הצריכה של התושבים בישוב, שלמדו להעריך את הגידולים העונתיים. בימים אלו יש לנו המון חסות שגידלנו במשק. אני מפרסמת בכל עת על גידולים שלנו וכן מתכונים שונים. פרסמתי מתכון של סלט חסה ועגבניות. לפני זמן היו לנו המון מלפפונים  שגידלנו, עשיתי תחרות למלפפונים חמוצים. יש שוני גדול בין חנות כזו לבין סופרמרקט. העסקים שלנו מבוססים על העבודה שלנו בלבד, בלי סוחרים או שוק קמעונאי. זה מצריך לוגיסטיקה עצומה ותשומת לב להמון פרטים.  

הציונות האמיתית 

השיחה חוזרת ל-7.10, תחילתה של תקופה ומה שקורה אצל יעל וארז: "בשבע בבוקר, ארז קיבל טלפון מצורי, מח"ט חטיבה 7 של השריון. ארז לבש מדים ונסע. לי לקח זמן להבין את גודלו של האירוע. חמשת הילדים היו בבית. ארז ניתק קשר. בשבוע הראשון אפילו הודעת ווטסאפ לא הייתה ממנו. חלק מהעובדים במסעדה גויסו. לא היתה תיירות.  

"החלטתי לסגור את המסעדה. במסעדה היה מלאי של מזון אותו החלטתי שנבשל וניתן. לא ידעתי כיצד עליי לנהוג עם העובדים, מבלי שהיה לי עם מי להתייעץ. התייעצתי עם עורכי דין איפה אני מקטינה סיכונים. הילדים שהיו ללא מסגרות, גם הם ברגע אחד נפגשו במצב של מלחמה, מצב שבו אבא שלהם שם עם הסיכונים של מלחמה. היינו קודם צוות וברגע הפכתי למנכ"ל של הכל.  

"היינו בשלבים סופיים של בניית הבית. ארז הוא זה שהוביל את בניית הבית והיו תחומים בבניית הבית שלא היה לי כל מושג בהם. נעזרתי בכל מי שיכולתי. הכל הפך להיות באחריותי בלבד. היה צורך לסיים את בניית הבית, וכשהקבלן שאל אותי שאלות לא היה לי מושג מה לענות לו. הובלתי לסיום בניית הבית. לפני חודש העברתי לבד את המשפחה והתכולה לבית החדש. ארז הגיע לביקור כשאנחנו עברנו לבד." 

מה מחזיק אותך יעל? 

"מה שמחזיק אותי זו הידיעה המאוד ברורה שזהו מקומו של ארז, הוא צריך להיות שם בחטיבה 7, ובמידה רבה אני מרגישה שכפי שהוא עלה על מדים כך גם אני – אני חלק ממנגנון המלחמה. חודש מפרוץ המלחמה, היה זה ביום שישי בערב, לאחר יום מאד קשה בחנות. הייתי לבד עם הילדים בערב שישי. הבן הגדול שלי עקץ אותי. באותו לילה עברתי משבר, בכיתי, לילה קשה. באותה שבת קמתי עם הבנה ותחושה של הערכה גדולה לארז, לי, למשפחה שלנו ולידיעה שמה שאנו עושים זוהי הציונות האמיתית.  

"הילדים שלנו מעורבים מאד במשק. הם עובדים ועוזרים ואנו מאפשרים להם ליזום. הילדים עובדים בקטיף במשק, באריזות בחנות, בקיץ אורזים מנגו ובימי שישי עושים דוכן המבורגרים בחנות. אורי הבכור עושה מידי יום סבוב חממות, בודק מדדים ושולח לארז. עכשיו בחופשת הפסח שמתי אותם בסידור עבודה. ארז  מגבה אותי בכל החלטה. לאחרונה פתחתי שוב את המסעדה וכל הממלכה שלנו פועלת. המשפחה, החנות, גדול הירקות המסעדה. לכאורה כולם חזרו לשגרה – אצלנו השגרה שונה ממה שהייתה."  

אי אפשר שלא להתפעל מיעל. אי אפשר שלא להוקיר ולהעריך את משפחת רגב. הם הסמל וההמשכיות של אלו שהקימו את המדינה, שראו בתוצרת המקומית ערך עליון, בחקלאות הישראלית, בביטחון המדינה, ביזמות, בהגשמה עצמית ישראלית.  

בעוד זמן ארז ישתחרר יחזור הביתה, יעל כתבה על כך פוסט ארוך בדף הפייסבוק שלה. הוא יחזור למשפחה אחרת, לבית חדש. ליעל שעברה שינוי עצום לילדים שגדלו ובגרו, שוב הם כמו רבים אחרים יצטרכו למצוא איזונים חדשים. מציאות בה יעל והילדים עברו כל אחד מהם וכולם יחד וארז שנלחם והיה במלחמה בחוויות אחרות. ימים יבואו והם יאזנו חייהם במציאות שתגיע עם יסודות שורשיים וחוסן גדול.