אמר אמיר ירדנאי ז"ל * ירדנאי היה הלום קרב ממראות שראה במהלך חילוץ חבריו במבצע "צוק איתן" ולדברי הוריו לא קיבל את המענה והטיפול ההולם למצבו * בפברואר 2024, בעיצומה של מלחמת "חרבות הברזל", שם קץ לחייו * כדי למנוע את מה שאירע לבנם, הקימו הוריו, ענת ואייל את "מרכז הלוחם" בנהלל, המטפל בהלומי קרב באמצעות סוסים
אמיר ירדנאי ז"ל הוא חלל צה"ל שנפצע בנפשו כמו רבים אחרים בעקבות המראות ומה שעבר במבצע "צוק איתן". אמרי שטיפל בחילוץ נפגעי גולני משג'אעיה ב"צוק איתן" נחשף למראות הקשים ב"אסון הנגמ"ש". במשך יותר משנתיים הוא התמודד עם הלם הקרב שממנו סבל .פציעתו היתה סמויה מהעין אך אנושה. הפצע המדמם שנשא בתוכו הכריע אותו. גם לאחר שהפצע הפך למדמם וכואב עד אימה, לא קיבל את המענה ולא קיבל טיפול ראוי ומכבד. וכך, לפני ששלח יד בנפשו, כתב אמיר במכתב הפרידה שלו להוריו, למשפחתו: "זה גדול עליי, אני אוהב אותכם, לא יכולתי לזכות במשפחה טובה יותר".
אמיר הוא בנם השני של ענת ואייל ירדנאי, ממושב נהלל. בני הזוג הם הורים לשלושה בנים: רון, אמיר ועידן – משפחה נורמטיבית בהתיישבות העובדת, חקלאים שורשיים, שירות צבאי קרבי והמון אהבת הארץ.
אייל (סא"ל במיל') שירת בסיירת מטכ"ל ולחם במבצע אנטבה. שלושת הבנים שירתו אף הם ביחידות מובחרות. אם ננבור בהיסטוריה של ענת ואייל ירדנאי נמצא שהציונות וההקרבה זורמת בד.נ.א של ענת ממשפחתה ושל אייל ומשפחתו. אמיר היה ספורטאי למופת ומה הפלא? ענת הייתה אלופת הארץ באתלטיקה קלה, אייל אף הוא היה ילד ספורטיבי.
אייל לי מספר על אמיר: "אמיר נולד וגדל בנהלל, היה בחור יפה תואר – ספורטאי מצטיין, נער שעוד בנעוריו התעניין בעולם הרכב בכל ההיבטים. אמיר אהב והתמקצע מהבחינה המכנית ובנהיגת שטח בסוגי רכב שונים. הוא היה מאד יסודי בגישתו לכל ומאד מאורגן. הייתה בו ראייה שראתה את המכלול.
"אמיר התגייס לסיירת אגוז והיה חייל מצטיין, פקליסט מצטיין ,חבריו כינו אותו 'לוחם על'. אמיר נבחר להיות החלוץ לפני המפקד והנווט של הצוות. אמיר אהב לטייל ובשל התכונות שבו היה הרוח החיה בכל טיול וכמובן המתכנן והמוביל כל טיול.
"היינו שקופים"
"אמיר השתחרר מהצבא, נסע להימליה ועשה את הבלתי אפשרי. אמיר עשה את ה'ראלי הימליה' בתנאים קשים ביותר של מזג אויר קיצון. לנסוע בראלי זה אומר נסיעה בגובה של 1,600 מ"ר ולמרחק של 6,000 ק"מ. אמיר היה אז בן 26, צעיר נלהב שחזר לארץ על מנת לעשות ממסי. מבצע 'צוק איתן' פרץ. מפקדיו ביקשו ממנו לחזור להימליה, להתכונן לראלי, אך אמיר סירב, הוא היה אחראי על הניוד של היחידה שלו ואמר: 'אני לא משאיר את הצוות שלי לבד', ואז יצא להילחם בעזה."
במשך 24 יום אמיר והצוות שלו פינו פצועים והרוגים בעזה. המראות הקשים העומס הרגשי וכנראה, כפי שמעידים יודעי דבר, הרגעים הקשים ביותר – הם הרגעים שקודמים ליציאה לקרב, הרגעים בהם המתח, המחשבות מציפות והפחד מהעתיד לקרות.
אייל מסביר: "הרגעים הקודמים לקרבות, הם הזמן בו הפחד עולה, חוסר הוודאות ממה יקרה, שם בזמנים אלו פוגשים לוחמים את מותם, את הגרוע מכל. שם נוצר הקונפליקט בו השכל אומר לך: 'אל תיכנס' אבל אינך מקשיב והמתח עצום. מרגע שיוצאים לקרב החייל נמצא על אוטומט של לחימה.
"ביום השלישי ללחימה – מפקד היחידה נפצע באורח אנוש. אמיר והצוות שלו חילצו אותו והצילו את חייו, אך באותם רגעים נראה היה שהסיכויים מאד קלושים. בהמשך, היה האירוע של הנגמ"ש הבוער. בנגמ"ש היו שבעה הרוגים. אמיר היה הראשון שהגיע והוא וצוותו חילצו את הגופות ואת הפצועים. אותם עשרים וארבעה ימים היו אלו שפצעו את אמיר וכפי שאמר לאחר שנים: 'המראות והריחות נטבעו בתוכי. נהרגתי במבצע צוק איתן'. באותם ימים לא הייתה הדרכה, גם לא היה ליווי רגשי ללוחמים. אמיר השתחרר, נסע להימליה, ניצח וסיים במקום הראשון על אף שהתאמן מעט. הוא חזר לארץ, תיפקד וכשאיציק סעידיאן הצית עצמו בשל היותו הלום קרב שזעק לטיפול הולם, הטראומה הקשה של אמיר פרצה. המראות, הריחות, הזוועות שחווה פרצו והציפו. אמיר כתב אז: 'היינו שקופים, יצאנו משם מתים. מי בא לחלץ את המחלצים?'."
במשך כל אותם חודשים ארוכים ועד מותו של אמיר, ענת ואייל הוריו של אמיר חוו מה המשמעות של להיות שקופים. הם חוו את אוזלת ידה של המערכת, שנתיים וחצי של אוזלת יד, של כאב, עצב ומתח.
ענת: "נלחמנו בקירות בטון ופגשנו לבבות מנירוסטה. הגענו עד הדרגים הגבוהים ביותר. היו מצבים בלתי אפשריים." אייל מוסיף: "היום ברור לנו שבהתייחסות שונה ובגישה אחרת, מצבו של אמיר היה משתפר והוא היה עמנו היום."
אמיר סיים את חייו בגיל 36, בפברואר 2024, הוא נקבר והוכר כחלל צה"ל. חייו ומותו הובילו את ענת ואייל להבנה שבכל האשפוזים בהם אושפז, הטיפול נסב סביב מתן תרופות ולא ניתן מענה רגשי אמיתי למצבו הנפשי.
מרכז הלוחם
במשק ירדנאי בנהלל, איל וענת החליטו לתרום ולתת מתחם עם אורוות הסוסים שלהם, ומרחב ישיבה ל"פרויקט הילה", הנמצא בנהלל, הפועל ומקדם נוער עם קשיים. זהו פרויקט בן כמה שנים עם סיפורי הצלחה יפים. חבר'ה צעירים הנמצאים בקשיים מגיעים למרחב הזה ועוברים תהליכים רגשיים באמצעות הטיפול והרכיבה על הסוסים. גם אמיר בילה הרבה שעות במרחב הזה עם הנוער שהגיע לשם. מכאן צמח הרצון, ההבנה להקים בחצר משק ירדנאי את "מרכז הלוחם" על שם אמיר ירדנאי. שני המסלולים: מסלול חייו ומותו של אמיר והמסלול של פרויקט הילה שהוכיח, שניתן באמצעות הסוסים ובאמצעות טיפול הולם ונכון לחזק, לרפא וליצור נביעה של חיים יפים ומספקים.
עוד טרם ההחלטה והבחירה ועוד בחייו של אמיר, אייל וענת החליטו להרחיב את מעגל האנשים הזקוקים למרחב טיפולי זה, ממש בימים הראשונים של ה-7.10. משפחות של מפונים שהיו באזור הוזמנו והגיעו למתחם הטיפולי במשק ירדנאי. קיבוץ גבים התארח במזרע, נחל עוז במשמר העמק ומשפחות נוספות שהתגוררו באזור הוזמנו והגיעו למשקם של ענת ואייל.
אייל מספר: "לצורך עזרה עבור משפחות המפונים גייסנו שני מדריכים שעבדו בהתנדבות בשיטה המבוססת על מודל טיפולי בסיוע סוסים מהקרקע (ללא רכיבה על סוסים). זהו מודל חווייתי המאפשר התמודדות באמצעות התנסות מעשית."
ענת ואייל החליטו להרחיב את תרומתם, כפי שמספרת ענת: "אין לנו את הפריבילגיה לא לעזור לאחרים. היום אנחנו יודעים שהבעיה כל כך גדולה ומציפה ומכאן הגיעה ההחלטה להקים את 'מרכז הלוחם'."
"מרכז הלוחם" קם כהמשך עשייתם ותרומתם לחברה. המרכז הוקם לאור הניסיון הקשה וכואב שחוו בטיפול באמיר, עם תחושת השקיפות, תחושות חוסר האונים והידיעה הברורה שבטיפול והתייחסות רגשית הולמת, אמיר ואחרים היו במצב משופר ובחיים.
ההחלטה להתמקד בטיפול דרך קשר עם סוסים היתה טבעית. הריי התוצאות שראו מול עיניהם הוכיחו שיש דרכים נוספות לטיפול, שבאמצעות הסוסים יש מרפא וזהו סיוע נפלא. הטיפול הוא בסיוע סוסים ללא רכיבה. המרכז הוא מרכז תומך ובטוח. דרך זו של טיפול מובילה להתגברות על חסמים, להתחזקות רגשית ולקרבה רגשית אותנטית עם הסוסים.
ההדרכה והטיפול מבססים קרבה ונינוחות בין המשתתפים לסוסים. מסתבר שכאשר נוצרת קירבה רגשית אמיתית בין המטופל לבין הסוסים, יש בכך יתרון משמעותי למתמודדים עם טראומה.
אייל: "נוכחנו שהרצון לעשות ולתרום עצום. שני בחורים שהתמחו בטיפול הגיעו אלינו ובהתנדבות מטפלים במרכז על שם אמיר. אנחנו חקלאים, מחוברים לאדמה, לטבע ויש לי סוסים, אז היה זה טבעי שכאן במשקנו נקים את המרכז הטיפולי הזה. במרכז שהקמנו אנחנו יודעים על סמך הניסיון הקשה שעברנו מה לעשות. החלטנו להירתם לקריאתו של אמיר ז"ל, שאמר: 'מי יחלץ את המחלצים?' אנחנו מצווים לחלץ את המחלצים וליצור מקום בו שמי שיגיע אליו לעולם לא יאמר שהוא מרגיש שקוף. הצבנו לנו מטרה שאנשים שנפגעו רגשית במסגרת השירות הצבאי, יוכלו לבוא הנה, להיות מטופלים, כי מגיע להם והם לא יצטרכו לשלם. כולנו חייבים ללוחמים האלו. אף אחד מהם לא נולד עם הבעיה הזו. לנו יש מחויבות לטפל ולעזור להם. אותם מדריכים מתנדבים התמחו בשיטה שהוכחה כשיטה מיטיבה עם הלומי קרב."
בימים אלו "מרכז הלוחם" מתחיל לעבוד. ההתמקדות של ענת ואייל היא בהגדלת המקום וברצון שאנשים הזקוקים לעזרה יידעו על המקום ויראו שיש כאן דרך ואפשרות לטיפול.
אייל: "המקום פתוח גם לאנשים שלא הוכרו כפוסט טראומטיים. המקום פתוח ללוחמים שיצאו מהלחימה ומרגישים שהם זקוקים לעזרה. אנחנו שנינו משקיעים המון עבודה בתחזוק המקום, בעבודה יומיומית ושכרנו הוא בכך שאנו נוכחים בשיקום המתקיים אצל מי שמגיע ומטופל."
חוט שני מחבר בין אישיותו של אמיר, דרכו, אופיו ובין הוריו ענת ואייל, המורשת לאורה גדלו ו"מרכז הלוחם ". חוט השני העובר ומתקיים הוא מחויבות ולקיחת אחריות ברמה העמוקה ביותר.
אייל: "אמיר התעקש להישאר בארץ ולצאת ללחימה, על אף שמפקדיו הפצירו בו לחזור ולהתאמן ל'ראלי' בו השתתף. אמיר היה מחויב בכל מהותו לדברים בהם האמין ואהב." אייל וענת אומרים שניהם: "אנחנו מחויבים לכל אותם אלו שהיו כמו אמיר, שיצאו למלחמה, שהתנדבו ולכל אלו שנפגעו."
ענת ואייל בחרו להקים את "מרכז הלוחם" על שמו של אמיר, מרכז בו נפתחים נתיבים חדשים לחיים, ממש בחצר ביתם המטופח – מרכז האומר חיים ומאיר זרקור של כוונה וניסיון לשיקום ויצירת נסים.
