ספר על צמיחת מעמד החקלאים הזעירים בארץ – חזי עמיאור, משק בית האיכר: המשק המעורב במחשבה הציונית, מרכז זלמן שזר, 2016
"אבל היכול יוכלו יהודים להיות איכרים?" זהו ציטוט מ"שירת הזמיר" של בוקי בן יגלי, שנדפס בוורשה בשנת תרנ"ה. חזי עמיאור כתב ספר על התפתחותו של המשק המעורב, הווה אומר משק משפחתי השלב בתוכו ענפים שונים, ועל צמיחת מעמד האיכרים הזעירים בארץ לאור המשנה הציונית. למרות שזהו ספר עיוני, הוא מתחיל כל פרק בציטוט מיצירה ספרותית. היצירות וכותביהם מגוונים, ביניהם: שלום עליכם, לב טולסטוי, י"ח ברנר, נחמה פוחצ'בסקי ועוד. שילוב קטעי הספרות מקושרים היטב לנושא. והנה לדוגמא קטע של ג'ון סטיינבק מתוך "ענבי זעם":
"אלוהים, מה שהייתי יכול להוציא ממנו, אפילו חמישה אקרים! לא היה חסר לי אוכל, לעזאזל. שמתם לב לתופעה המוזרה, שבחוות אלו לא מגדלים ירקות ותרנגולות וחזירים ביחד? הם מגדלים רק דבר אחד – למשל כותנה, או אפרסקים, או חסה. במקום אחר הם מגדלים רק תרנגולות. הם סתם קונים דברים שהיו יכולים לגדל בחצר שלהם." (עמ' 125).
קטע זה מתקשר היטב לתופעה המרכזית עליה מצביע עמיאור בספרו, והיא השינוי שעבר על החקלאות בארץ. זו החלה בגידולים חד ענפיים, שהצריכו פועלים שכירים – פרדסים במושבות יהודה ופלחה בגליל – ועברה למשקים זעירים, שבהם משפחת החקלאי יכולה להתבסס על ריבוי ענפים, במחזוריות שנתית, שתספק לאיכר ומשפחתו תעסוקה ומזון. כלומר: המשק המעורב מבוסס על שני עקרונות: עבודה עצמית ואספקה עצמית.
כדי שבני המשפחה יוכלו לעבד את משקם בעצמם, היה צריך לתכנן שתהיה עבודה וכן אספקת מזון למשך כל השנה, ויהיו יחסי גומלין בין הענפים. לדוגמא: מחזור צמחים הן לאנשים והן למספוא עבור הבקר, שנותן חלב ומטייב את הקרקע. וכך יש כמובן מעורבות של הנשים במשפחה, בעיקר בענפי "החצר", דבר שלא היה בענפי הפרדס או הפלחה.
עמיאור מתאר בספרו את התהליכים הרעיוניים לגיבוש תכניות ההתיישבות החקלאית, את עיצוב העקרונות ואת יישומן במקומות שונים בארץ. יש בספר פרטי פרטים, המבוססים על מקורות שונים. הוא מעלה ויכוחים רעיוניים תיאורטיים במחשבה הציונית בעניין האופי של ההתיישבות החקלאית בארץ. ויכוח בין הנוטים למשק מטעים גדול מבוסס על פועלים (וכאן משתלב המאבק לכיבוש העבודה בידי ידיים עבריות) לבין משקים קטנים שעיקרם, כאמור, אספקה עצמית למשפחה, ללא עבודה שכירה.
המחבר מצביע על שלוש תקופות, בהן הפך המשק המעורב מחזון למציאות: לפני מלחמת העולם ה-I היה השלב ראשון, כאשר ב-1908 התרחשו שתי נקודות מפנה בהתיישבות היהודית: ייסוד המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, והקמת עין גנים – מושב הפועלים הראשון. שלב שני החל מ-1915 ובו גיבשו תבניות תיאורטיות להתיישבות לאומית, שהוגשו לקונגרס הציוני השנים-עשר ב-1921. בשלב השלישי היה יישום, התיישבות מתוכננת עם המשק המעורב, עד 1924, בה נעצרה ההתיישבות לצורך הפקת לקחים.
השורשים לעקרונות תפיסת ההתיישבות נטועים במאה ה-19 בשלושה מקומות שונים בעולם: ברוסיה, בגרמניה ובארה"ב. שלושה אנשים הוכשרו בארצות אלו, והם שהגיעו לארץ ועיצבו את המשק הציוני המעורב. השלושה הם: עקיבא אטינגר, יצחק וילקנסקי ואליעזר יפה. בחלקו ראשון של הספר – סוקר עמיאור בהרחבה את התפתחות תפיסותיהם האידיאולוגיות, הכשרתם המקצועית וניסיונם המעשי לפני הגעתם לא"י. ואחר-כך את תרומתם המשמעותית ליישום גישותיהם בארץ. לא נעדר מקומם של פעילים ידועים בהתיישבות, ביניהם ארתור רופין, אוטו ורבורג ואחרים בעיצוב מפת ההתיישבות. להלן כמה התייחסויות אקראיות לנושאים שונים בספר זה.
כאמור שלושה אישים השפיעו על תכנון ההתיישבות בארץ, וגישותיהם היו בהשפעת מה שלמדו בארצות אחרות. עקיבא אטינגר ייצג את דפוס ההתיישבות החקלאית שהונהגה ברוסיה בסוף המאה ה- 19 בקרב הרוסים והיהודים (עם מומחי חקלאות מטעם יק"א). הוא, שהיה בעל השכלה חקלאית והכשרה מעשית גם יחד, הדגיש בארץ את חשיבות ההדרכה המעשית ושיתוף הפעולה ההדוק בין המתיישבים והמדריכים.
אחד הסעיפים המעניינים בספר שזור בתולדות חייו של יצחק וילקנסקי. תחת הכותרת "מדע החקלאות באוניברסיטאות גרמניה" (עמ' 116-118), מסתבר שבמאה ה-19 היו האוניברסיטאות בגרמניה הראשונות להגדיר את ענף החקלאות כמדע בפני עצמו. תפקידי האגרונום כאיש מדע הוגדרו גם כמפיץ ידע בין האיכרים ומדריכם, וכמיישם עקרונות החקלאות המודרנית. באותה עת נוסדו מכונים למחקר חקלאי שערכו ניסיונות שונים, התפתחה תפיסה חדשה בעניין הייצור החקלאי ושיווק התוצרת, ותלמידים וחוקרים הצטרפו למחקר ולהדרכה. אז תוכננו יחסי הגומלין בין הענפים השונים. כשגבר הביקוש למוצרים ממשק החי, החלו לבחור בענפי הצומח שיתאימו גם לצריכה עצמית לבני האדם וגם להזנת בעלי חיים. וכדי לחסוך בעבודה שכירה, ומצד שני לשלב את האישה ובני המשפחה האחרים, החלו לתכנן את לוח העבודה השנתי כך, שיהיה פיזור של העונות עתירות העבודה בענפי המשק השונים על פני כל ימות השנה. בזכות כל אלו החלו האיכרים להרוויח, ואז היו יכולים לשלב מיכון חקלאי, כדי להעלות את כמות היבולים ואיכותם.
הרקע החקלאי של אליעזר יפה היה באמריקה. מסתבר שבמושבה היהודית וודביין במדינת ניו-ג'רסי היה בית ספר חקלאי, שנוסד על ידי קרן הברון הירש. הוקם בו גם סניף של "החלוץ". תלמידי בי"ס זה יסדו בפילדלפיה ארגון ציוני בשם "האיכר הצעיר", כדי להתכונן לעלייה לארץ ולהתיישבות חקלאית על פי עקרונות "החלוץ". אחר כך עבר יפה לעבודה מעשית בחווה חקלאית בארנוויל שבאילינוי. תקופת התמחות זו גרמה לו לשנות את העדפתו הקודמת של החקלאות החד-ענפית, ולבחור במודל "חקלאות כללית" כמודל להתיישבות בא"י. הווה אומר: משק מודרני מעורב, בו עובדת המשפחה בעזרת מיכון מודרני. וכאשר הגיע יפה לארץ הוא קיבל את "חוות כינרת" וקבוצה שנקראה גם היא "האיכר הצעיר", כדי ליישם את תכניתו לפתח בצד הפלחה גם משק מעורב של ירקות, מספוא, חלב ועופות. בהמשך מסופר בספר על חנה מייזל, שניהלה בסמוך את "חוות הנערות", וייצגה את פועלות העלייה השנייה שהסתייגו ממעמד אפשרי של "אשת איכר".
יקצר המצע, כמובן, מלהזכיר את כל הנושאים בספר זה. בין השאר מסופר על הניסיון המוקדם להקים מושבות פועלים למען פועלי המושבות; וכן מסופר על שכונות פועלים חקלאיות. רעיון זה החל ב-1919, כשפועלי יפו-ת"א מ"אחדות העבודה", רובם פועלי בניין, חברו יחד להקים את שכונת בורוכוב, שעלתה על הקרקע ב- 1922.
ניתן להצביע על חשיבותו של המשק המעורב במארג הציוני-לאומי בדבריו של עמיאור בפרק הסיכום:
"פתרון המשק המעורב נארג כמסכת של שיקולים לאומיים בעלי חשיבות מכרעת להגשמת האחיזה היהודית בארץ ישראל כיעד ראשי של התנועה הציונית. המשק המעורב הוא שפרץ את הדרך להרחבת גבולות ההתיישבות אל מעבר לקרקעות העידית של ההתיישבות החקלאית באזורי השלחין […] המשק המעורב היה הדפוס המשקי אשר אִפשר ציפוף מרבי של המתיישבים על שטחי הבעל, על ידי המרתם מגידול תבואות לגידול מספוא למשק החלב ולשאר גידולי האספקה העצמית. בזכות ציפוף ההתיישבות גדל הפוטנציאל הכלכלי של חקלאות הארץ, ובמישרין גם פוטנציאל קליטת האוכלוסייה של היישוב […] המשק המעורב נועד איפוא לסמוך את הדרישה הציונית המתמדת להכרת שלטונות המנדט בהרחבת העלייה, אשר נומקה בפוטנציאל הכלכלי של הארץ ושל היישוב היהודי בה." (עמ' 365 – 366).
לסיום יש לציין את הכריכה הקדמית של הספר, עם תמונה נאה ומעוררת נוסטלגיה. זוהי רפרודוקציה של פוסטר של הקרן הקיימת, שנקרא "בית האיכר".
