ד"ר לימור רגב, מניר צבי, דור שלישי לניצולי שואה, בעלת ארבע תארים אקדמאים ומומחית בתחום "נסיגות טריטוריאליות והסכסוך היהודי ערבי", כתבה את הספר "הילד מבלוק 66", המבוסס על סיפורו האמיתי של שורד השואה, משה קסלר (94), כמחווה ליום הולדתו התשעים * הספר שבתחילה הודפס כמתנה ב-50 עותקים הפך לרב מכר בינלאומי שתורגם לשפות רבות
*תמונה ראשית: משה קסלר עם בתו ענת הימלהוך ולימור רגב. צילום: ירון הימלהוך
החיים והגדילה כדור שני ושלישי במשפחות של ניצולי שואה, מתבטאים בשני אפיונים עיקריים: או שההורים הניצולים מהתופת מספרים ומשתפים את קורותיהם למען הדורות הבאים או שאינם מוכנים לחשוף את הזוועות שעברו וחוו, באותה תקופה אכזרית ואיומה או לדבר עליהם.
ד"ר לימור רגב (55), גדלה כבכורה בילדי משפחת רוטנברג, להוריה יעקב רוטנברג ז"ל וציפי רוטנברג (78) תבדל"א. רגב היא דור שלישי לניצולי שואה מצד משפחתה של אמה – לסבא וסבתא יעקב וחנה טננבוים ז"ל מקיבוץ מעוז חיים, שלא נמנו מהניצולים המספרים והמשתפים.
"זכור לי שהייתי יושבת על ברכי סבא יעקב, שסיפר במספר הזדמנויות שכל בני משפחתו נספו בטרבלינקה. כאב לו וייסר אותו שהוא אינו יודע פרטים מדויקים. התמונה שחקוקה בזיכרוני, שסבא מנה בזה אחר זה, את שמותיהם של בני משפחתו שנספו. אמנם הוא עלה לארץ לפני המלחמה, והגיע לקיבוץ מעוז חיים. אך התחושה הקשה של אי הוודאות בהקשר לגורלה של משפחתו קיננה בו. עד ששמע אחרי שנים על אחיו הצעיר מרדכי (מארק), ששרד את התופת.
"האח הצליח לברוח מפולין למוסקבה ושני האחים נפגשו רק בשנת 1981, כשקיבל אישור לעזוב את ברית המועצות. האח מרדכי החליט שיחיה את חייו בארה"ב ושם גם נפטר. במשך כל חיי כנערה וכבוגרת, התעניינתי מאוד בסיפורי שואה. הרגשתי שהנושא קרוב לליבי, בלי אירוע או טריגר מיוחד. בתוך תוכי הרגשתי שאני אמורה לעשות משהו משמעותי עם מסר בתחום, מבלי לדעת מה בדיוק ומתי."
רגב המשיכה בעיסוקיה האקדמיים עד הרגע בו הצטלבו השבילים שלה עם משה קסלר. לעיתים אנו פועלים ומתמסרים לאיזו משימה, בדומה לצו פנימי הקורא לנו לעשות מעשה כשליחות משמעותית. הראיון לכתבה זו התקיים ברובו בנסיעה בדרכים, כאשר ד"ר לימור רגב טסה לגרמניה וביקרה בדכאו ובווימאר לאיסוף נתונים לספרה הבא על "המלאך" אנטונין קאלינה.
ד"ר לימור רגב, הציגי עצמך!
"נולדתי בצפת להורי: יעקב ז"ל וציפי (78) תבדל"א רוטנברג. אבי היה איש צבא קבע והגיע לדרגת סגן אלוף במילואים כקצין קשר אוגדתי. מתוקף תפקידו התגוררנו במספר יישובים בארץ. עם שחרורו מצה"ל חזר אבי עם משפחתו לראשל"צ העיר בה נולד.
"אמי, ציפי רוטנברג, נולדה במעוז חיים, שם הכירה את בעלה כשהיה ילד חוץ בקיבוץ. במקצועה כאחות עבדה בבית החולים 'אסף הרופא' במחלקה כירורגית ובהמשך כאחות אחראית בטיפת חלב בראשל"צ, עד יציאתה לגמלאות. למשפחה נולדו עוד שני ילדים: עוז (52), מאמן ועו"ד המייצג פגועי נפש ומתגורר בניר צבי ותומר (46), סמנכ"ל לקוחות בחברת פרסום המתגורר בת"א.
"חונכנו על ברכי הציונות והתרומה לכלל. אנו מתגוררים בניר צבי כבר כ-16שנים, במשק עזר ומרוצים מאד. בעלי רוי רגב הוא יזם בשוק ההון שהקים חברה בשם 'קסם'. הגענו למושב כמשפחה עם שלושה ילדים קטנים ונקלטנו טוב בקהילה. אנו אוהבים את השקט, המרחבים והטבע סביב.
"הילדים שלנו הם: עומר (21), סגן בצבא קבע ביחידה הטכנולוגית של חיל האוויר, תמר (19.5) חיילת בחיל המודיעין וגיא (17) תלמיד י"א. בעבר שימשה לימור כארבע שנים כיו"ר ועד הורים בביה"ס יסודי אזורי במושב לכיתות א'-ח'. בנוסף התנדבה במיזמים קהילתיים אחרים.
רגב בהסמכתה המקצועית הינה דוקטור ליחסים בינלאומיים (האוניברסיטה העברית) ובעלת ארבעה תארים אקדמיים: תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים, עם התמחות ביהדות זמננו ולימודים אמריקאיים; תואר שני בלימודים אמריקאיים ויחסים בינלאומיים. תואר דוקטורט בנושא "ויתורים טריטוריאליים בגבולות ישראל", ותואר שני נוסף "בחקר סכסוכים, יישובם וניהולם". בנוסף, היא בעלת תעודת מגשרת, מתמחה לשעבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ועמיתת מחקר במכון דייויס ליחסים בינלאומיים בירושלים. אישה רבת פעלים, עם תוכניות רבות לעתיד.
איך נולד הקשר עם משה קסלר, ולאן זה הוביל?
"הזרע נזרע בינואר 2016 , באופן הכי תמים וטריוויאלי, כאשר אני ומשפחתי הוזמנו לחגיגת בר המצווה של רועי הימלהוך, שהוא מחבריו הטוב של בני הבכור עומר רגב. אמו של רועי, ענת ואני, נעשינו חברות קרובות וכך גם שתי המשפחות שלנו. החברות נוצרה מתוך גידול הילדים במסגרות החינוך בניר צבי. אחד מרגעי השיא המרגשים היו בחגיגת הבר מצווה של רועי, כאשר משה קסלר, הסב של חתן השמחה, אז בגיל 86, בירך את נכדו מכל הלב והעניק לו ספר תפילות מיוחד. ייחודו היקר של ספר התפילות הוא שהוא שרד במשפחה ונמצא רק לאחר השואה. הסב קסלר ניצול השואה שאיבד רבים מבני משפחתו וחבריו, כך שההתרגשות הייתה גדולה מאד מהמעמד המשמח."
קסלר הצעיר היה רק בן 12 שנים, כשאביו הרמן צבי קסלר נשלח יחד עם גברים יהודים נוספים לעבודות כפייה. הנער נשאר עם אמו פאולה ואחיו הקטן והתכונן לבר מצווה שלו. אירוע זה התקיים בספטמבר 1943, אך לא כפי שחלם וייחל, אלא בבית כנסת ריק ועצוב וללא נוכחות האב. עובדה מצערת שהפכה לצלקת למשך כל חייו.
ד"ר רגב: "אמנם ידעתי מענת שאביה ניצול שואה, כשסיפרה לי באחד הטיולים המשותפים של המשפחות וכן כשהכרנו אישית את הסב קסלר במשך השנים, שהיה מוציא את נכדו מהגן ומאירועים שונים במשפחת הימלהוך. לכן הרגשתי שאולי שזה הזמן הראוי להציע לו שאכתוב את סיפורו, כניצול שואה ששרד וכך אכן הצעתי לענת.
"היה ברור לשתינו, שההצעה תלויה בהסכמת האב בלבד. בהמשך אירוע הבר מצווה ניגשתי אליו והצעתי לו: 'אם אי פעם תרצה לספר את סיפורך, אשמח לכתוב אותו' והוא ענה: 'אם אחליט, אשמח שאת תעשי זאת'. לקח לו זמן לחשוב ולהתלבט עם הרעיון. הסתבר שבמשך השנים שחלפו מאז השואה, הוא לא דיבר ושיתף על חוויותיו מאותה תקופה. רק נעתר לספר בפרויקט העדויות שיזם סטיבן ספילברג."
בשנת 2018 ענת הודיעה לרגב שאביה החליט לתת אור ירוק לבקשתה ואף נקבע מפגש ראשון בדירתו ברמת גן. וכך, במשך תקופה, נערכו המפגשים טעונים בפרטים רבים וזיכרונות עבר. הספר נכתב במשך שלושה חודשים, אחרי תחקיר מקיף שנערך במשך שנה וחצי, שכלל נסיעה לפולין והיה אמור לכלול גם נסיעה לברהובו, עיר הולדתו של קסלר, שהייתה ברפובליקה הצ'כוסלובקית. העיר עברה ידיים רבות, וכיום נמצאת בתחומה של אוקראינה. אבל אז בדיוק פרצה מגפת הקורונה ששיבשה את התוכניות, כי לא היה ניתן לטוס.
רגב השלימה את כל הפרטים וכל הפעילויות. שהובילו בסופו של דבר, בספטמבר 2020, להוצאת הספר: "הילד מבלוק 66", עדיין בזמן מגפת הקורונה.
50 עותקים
בתחילה הודפס הספר במהדורה ראשונה מצומצמת (50 עותקים) כמתנה לרגל יום הולדתו ה-90 של סבא קסלר לבני משפחה וחברים, בכדי שקסלר יחלק למקורביו. חודש לאחר מכן נפטר חברו הטוב מילדות ומ"בלוק 66" שאני (שאנדור) איצקוביץ ז"ל, שהיה גם בן דוד רחוק. שלושה חודשים לאחר מכן נפטרה אשתו האהובה אווה קסלר ז"ל. הוצאת הספר סייע לקסלר להתגבר על האובדן הכפול, של שתי הדמויות המשמעותיות שליוו אותו בפרקים חשובים בחייו.
ד"ר רגב: "התרגשנו מאד מהתגובות, זה היה מרגש לשמוע ולקרוא עד כמה הספר במהדורה המצומצמת של 50 עותקים, נגע בכל כך הרבה אנשים, כך שרבים המליצו להוציא את כתב היד כספר לקהל הרחב. העברתי את כתב היד לחברת 'איבוקפרו', המתמחה בתרגום ובהפצת ספרים בחברת 'אמזון' המוכרת."
השלב הבא היה שהספר תורגם לאנגלית ושוב קיבל ביקורות מצוינות ב"אמזון" והדרך שהפך לרב־מכר בינלאומי, הייתה ממש קצרה. עד כה נמכרו כבר מעל למאה אלף עותקים רק באנגלית ותורגמו ספרים נוספים ביותר מעשר שפות שונות: צ'כית, רוסית, אלבנית, איטלקית, גרמנית, הונגרית, פולנית. בנוסף ישנם עותקים הנמצאים בימים אלו בתרגום לקוריאנית, ספרדית, רומנית ועוד.
רגב מציינת שלא שיערה איזה התעניינות וחשיפה כה רחבה תהיה לספר. אחת ההפתעות הייתה בפנייה של מורה לתיאטרון מפלורידה לאחר שקרא את הספר. הוא דיווח שבכוונתו לכתוב הצגה המבוססת על סיפורי הספר. שימח אותנו שיש עוד אפשרות לפרסם את הספר כמחזה וההצגה הראשונה בארה"ב מתוכננת לעלות על הבמה בפלורידה, בחודש ינואר הקרוב בשנת 2025. אין ספק שההתרחשות וההתקדמות סביב הצלחת הספר, הייתה הפתעה גדולה בשביל משה קסלר המשפחה ובשבילי."
באוקטובר השנה 2024 יצא הספר בעברית לחנויות הספרים בישראל, בהוצאת "כנרת זמורה".
"ינואר, 1945. מהרכבת שמגיעה למחנה הריכוז בוכנוואלד יורדים מאות נערים בני 15-12, רזים וחלשים, ששרדו את אימת אושוויץ ואת צעדות המוות. הם נשלחים לביתם החדש, בלוק 66. הם אינם יודעים שהמחתרת הפוליטית של המחנה, בהנהגת אסיר צ׳כי אמיץ, קיבלה החלטה להציל את חייהם. כשהיה משה קסלר קרוב לגיל מצוות, התהפכו חייו. כשהגיעו נכדיו לגיל זה, צפו זיכרונותיו ועלה בו הרצון לתעד את סיפור חייו למען הדורות הבאים. זה סיפורו של ילד הנשקף דרך עיניו של גבר בן 90. דרך מילותיו נגלה עולמו של ילד יהודי, הגדל במשפחה ציונית חמה ואוהבת, באירופה של שנות השלושים. ילד שאהב חופש וטבע, שדות ומעיינות, לרכוב על אופניים, לשחק כדורגל עם חברים ולהחליק על האגם הקפוא. ילד שראה את ארצו נכבשת, את חברי ילדותו מפנים לו גב, את בית הספר ננעל בפניו ואת ילדותו נעלמת ברגע. סיפורו של משה וילדי 'בלוק 66' הוא סיפורם של ילדים ונערים רבים שנפרדו בעל כורחם מביתם, ממשפחותיהם ומכל זכר לעולם שהכירו. הם הובלו בקרונות בקר ובאכזריות מצמררת למקום שבו שלט היצר הרע והאפל ביותר של האדם ונאבקו יום יום על זכותם לחיות. הכול נלקח מהם. הנכס היחיד שנותר ברשותם הוא רוחם האיתנה. זהו סיפור על חברות ועל אומץ, על תושייה ותעצומות נפש, על יד שמושטת לעזרה ועל ניצחון שתמיד יהיה מהול בכאב של אובדן וגעגוע." (תיאור הספר בכריכה האחורית).
כיצד ניצלו הנערים ב"בלוק 66"?
הבלתי יאומן קרה ב"בלוק 66" וזאת בזכות מנהלו אנטונין קאלינה הצ'כי, שהיה אסיר פוליטי לא יהודי, חבר במחתרת הבינלאומית של המחנה. הנערים חיו בבלוק בתנאי צפיפות נוראיים ומפליא שהם קיבלו יחס הוגן. קאלינה נקט במספר פעולות הטעיה מכוונת לגרמנים, וכל זאת בכדי למנוע מגע ישיר בין הילדים לאחרים במחנה, כמו למשל לתלות על הדלת שלט עם המילה 'טיפוס', וזאת בכדי להרתיע את הגרמנים מלהיכנס.
רגב: "בפעולה זו ואחרות הצליח קאלינה למנוע מהילדים יציאה לעבודות פרך, ועמידה במסדרים בקור המקפיא. בנוסף הוא דאג להשיג להם שמיכות חמות מחבילות הצלב האדום, חילק להם שוקולד ולא פחות חשוב, הוא דאג שאסירים יהודים שהיו במקום, יעבירו לנערים שיעורי עברית. כשראיינתי את קסלר בנושא, הוא דיבר על קאלינה כמלאך ו'קרן אור בחשכה', בהדגישו שהבלוק היה המקום היחיד שבו הם הרגישו שמישהו מושיט להם יד, ושהוא חייב לו את חייו. קאלינה גרם לנערים להאמין, שהמלחמה תיגמר והם יחזרו לחיים. הוא נתן להם לא רק סיכוי להישרדות פיזית, אלא גם חיזק אותם נפשית". על כל מעשיו אלה, בשנת 2012 הוענק לאנטונין קאלינה תואר "חסיד אומות העולם".
כמה חודשים אחרי חל השינוי המיוחל, חיילי הצבא האמריקאי שיחררו את המחנה. ללא ספק זה היה אחד הניסים הלא מקובלים, כשהרב הצבאי האמריקאי, שהגיע עם החיילים האמריקאים, חילק לילדים ספר תפילה. במאי 1945 כשהמלחמה הסתיימה, קסלר וחברו שאני החליטו לחזור לביתם. למרבה הפלא אימו ניצלה, אך אחיו הקטן נספה באושוויץ.
רגב: "המפגש עם האם, לא היה קל ופשוט אחרי שנים של נתק וחוויות טראומטיות שכל אחד עבר וחווה. קסלר הסביר שאותו מנגנון שעזר לו לשרוד, היה בעצם מנגנון ניתוק רגשי, מה שאיפשר לו לראות מוות, גופות וזוועות בלי לתת למראות לחדור אליו. כשנפגש עם אימו, הניתוק הרגשי שהגן עליו, המשיך לפעול. זה התבטא שקסלר לא הצליח להתרגש ולשמוח מהמפגש המיוחל, ולהתרגש כמצופה, יתרה מכך, הוא דאג שאיבד את יכולתו להרגיש. אך כשאימו עדכנה אותו שאביו הרמן נהרג, דווקא ביומה האחרון של המלחמה, מכדור תועה, רק אז פרצו הדמעות מעיניו. והוא התחיל שוב להרגיש ולהתרגש."
משה קסלר, אמו ובעלה השני, עלו ארצה ב־1949. בארץ הכיר קסלר את אשתו אווה, שהייתה ניצולת שואה מברטיסלבה. הוא התגייס לצה"ל בשנת 1950. השירות הצבאי לדבריו ריפא את נפשו, מאחר שעם הנשק הרגיש שהוא בטוח ולא חסר ישע כבעבר. בני הזוג קסלר התגוררו ברמת גן, הביאו לעולם שתי בנות: אורנה וענת ונולדו להם ארבעה נכדים.
באפריל 2022 – 77 שנים מאז שחרורו, החליט קסלר לטוס לראשונה לבוכנוולד, לכנס המתקיים שם מדי שנה. גלעד שלמור מערוץ 12 ליווה את קסלר בכניסתו הראשונה למחנה, לכתבה המרכזית לציון יום השואה בטלוויזיה.
רגב: "באוקטובר 2023 נסענו יחד לפראג, להשקת הספר בצ'כית והמשכנו לעיר טרביץ', עיר הולדתו של אנטונין קאלינה שנפטר בשנת 1990. על כל פעולותיו להצלת הילדים בבלוק 66 , הוכרז בשנת 2012 בתואר " חסיד אומות העולם".
"הגיע הזמן ליתר אחדות"
ענת הימלהוך, הבת של משה קסלר: "אבי, כניצול שואה, לא דיבר על קורותיו עד לתהליך כתיבת הספר, שעורר זיכרונות רחוקים וקשים בחלקם. אך חברתי, לימור, ברגישות רבה, בעדינות ובהתחשבות, עברה יחד עם אבא את המסע. אבי משה מרגיש סגירת מעגל בכך שהוא משאיר חותם בעולם, עם סיפורו האישי לדורות הבאים. הייתה לנו התרגשות גדולה כשהיינו בהשקת הספר בפראג, שלושה דורות ממשפחתנו. לכולנו זאת הייתה חוויה יוצאת דופן."
מהו הקטע הכי משמעותי כמסר בספר?
משה קסלר (94): "את סיפור חיי אני בוחר לסיים במסר לעם ישראל ולמדינת ישראל. אלפיים שנים נדדנו, נרדפנו. שליש מעמנו הושמד. אנו שרידי השואה מאמינים כי הגיע הזמן ליתר אחדות, למרות הבדלי השקפות הדמוקרטיים, כי חפצי חיים אנחנו. אני סבור, כי על זה יקום וייפול דבר עתידינו. הכי חשוב בעבורי שהנוער יבין מסר זה. זה יסוד קיומנו וזה סוד עתידינו. זוהי הנקודה החשובה ביותר לעתידה של מדינת ישראל."
האם יש הקבלה בין "השואה" של הנאצים ל"השואה" של אוקטובר 2023?
רגב: "יש מספר נקודות של הקבלה, עובדה שבמשך השנה האחרונה מרבים להשתמש במושג טעון זה 'שואה'. במיוחד במצבים שגברים, נשים וילדים נאלצו להתמודד עם חוסר ישע משווע. להתמודד עם אכזריות נוראית שנכפתה עליהם בהפתעה. להוציא קשישים יחפים ממיטותיהם רציחתם או גרירתם למנהרות בעזה. רציחת ילדים ומשפחות שלמות, מבלי יכולת להתגונן. האכזריות של החמאס לא הייתה פחותה מהנאצים, אולי אפילו במקרים מסוימים ברוטאלית יותר. מצב של הילדים והשואה מאד מקבילים, בנקודות מסוימות. למרות ששואת הנאצים הייתה 'מכונת השמדה' משומנת היטב, שהשמידה 6 מיליון יהודים. עובדה זו לא נשכח.
גם משה קסלר שסיפורו בשואה הוא נושא הספר "הילד מבלוק 66", ציין שבעיניו ה-7 לאוקטובר השואה הייתה גדולה יותר, ושהמשפט החשוב שכולנו הפנמנו והאמנו במשך השנים – 'לעולם לא עוד' בזכות קיומה של מדינת ישראל – התנפץ לנו בפנים, כאשר בתוך גבולות המדינה התבצע טבח ביהודים חסרי ישע."
