איך משכינים שלום בית אחרי שנות נישואין ארוכות? למה הפסיד הדי במשחק "פינות"? טור ארוטי משובח
אני בן 68 כיום, מתקרב ל-69.
במהלך חיי היו לי היכרויות ויחסים כאלו ואחרים עם נערות ונשים צעירות יותר וצעירות פחות, יחסים שכללו גם יחסי מין. ההיכרויות הללו פסקו משהתחתנתי עם חניה שנעשתה זוגתי לחיים ארוכים – אני משתמש בביטוי "זוגתי לחיים ארוכים" משום שמחקרים מראים שזוגות נשואים חיים יותר שנים. מצד שני, אותם מחקרים לא מספרים לך שכשאתה נשוי כל שנה נראית לך כמו שלוש שנים, כך שלא ברור אם אנשים נשואים באמת חיים יותר שנים או שזה רק עניין של הרגשה.
רוצה לומר – אולי לאנשים נשואים נדמה שהם חיים המון, כי הימים לא עוברים.
לחניה ולי במהלך נישואינו היו חיי מין עשירים ומגוונים, אני לא מתבייש לציין – התנסינו בכל מה שנראה לנו מעניין ושאינו חורג מהמסגרת החוקית, וכשאני מביט על חיי לאחור, לפחות בהיבט זה אין לי על מה להתלונן.
הגב נתפס מהזיכרון
על אחת כמה וכמה אין לי תלונות מאחר שבמקרים של חילוקי דעות בנושא, כמקובל בין בני זוג, דהיינו – האם הזמן כרגע מתאים לסקס או שהיה יום מעייף מדי וסוחט, מצאתי פתרון משלי. המילה "סוחט" מעלה מיד אסוציאציות של מכונת כביסה, ו"היה לי יום כביסה" נפוץ פעם כתירוץ מקובל בחיי הזוגיות להשבתת חדוות המין, אבל הניסיון מראה שגם ילדים קטנים יכולים להיות גורם קטלני כשזה מגיע לעניין זה. בכל מקרה, גם כשהדעות בין חניה וביני נחלקו האם הזמן מתאים לסקס או לא, מצאתי את הפתרון המושלם להשכנת שלום בית ולשביעות רצון עצמית, פתרון שלא ארחיב עליו כאן את הדיבור ורק אומר שאם הייתי טרומפלדור הייתי בבעיה קשה עם הפתרון הזה.
עד כדי כך התנסינו בכל מיני דברים אפשריים בתחום הנדון כאן, עד שכשאני נזכר היום, בגילי, בדברים מסוימים שעשינו בצעירותנו, נתפס לי הגב רק מהזיכרון, ואני מקבל במקומות שונים בגוף התכווצויות שרירים.
בגילי, אני חושב, טוב שהזיכרון כבר לא משהו, כי אחרת הייתי מוצא את עצמי שוב ושוב אצל הכירופרקט או האורטופד – רק מהזיכרונות.
ולמרות ואחרי כל האמור לעיל, אם תשאלו אותי על הזיכרון הארוטי ביותר שאני זוכר מחיי המגוונים, מחשבותיי מובילות אותי מיד לירכיים של אתי.
מכנסוני התעמלות קצרים
כשהייתי בן עשר עברנו, הוריי ואני, משכונת נווה-יהושע שבדרום מזרח רמת גן לשכונת רמת חן, המצויה ליד הפארק הלאומי. התגוררנו בקומת הקרקע של בית דירות, ובקומה מעלינו גרה משפחה ובה אח בכור, אחות אמצעית ואח צעיר מאוד. הילדה שהייתה האחות האמצעית הייתה בת גילי. שמה היה אתי. עם הזמן הסתבר שאתי לומדת בכתה שלי. נעשינו חברים, במובן של שכנים מיודדים. היכרותנו התחילה כששנינו היינו בני עשר ולאט-לאט, ככל שחלפו השנים, שמתי לב שגופה של אתי מתעצב למשהו שגורם להורמונים ולדם שלי לנוע מהר יותר בעורקים. על אף זאת שמרתי על דיסטנס מתאים ביחסים, שהרי בעיניי זה היה כמו להתחיל עם בת דודה שלי, מתוך כך שהיינו חברים ותיקים.
זאת מבלי לדבר על העובדה שהייתי ביישן, ואפילו ביישן מאוד, בענייני בנות.
יום אחד, ואנחנו אז בכתה ז' או ח', יצאנו אתי ואני לשחק "פינות" בשעות אחר הצוהריים. מהו משחק "פינות"? להלן ההסבר:
הרחוב שלנו היה רחוב רחב כי היה מעין מגרש חנייה שהכיל מקומות חנייה עבור תושבי הדירות שבגושי הבניינים משני צדדיו, אבל הכניסה אל הרחוב הייתה צרה – מרחק כארבעה מטרים ממדרכה למדרכה. אחר כך המדרכות התרחקו זו מזו ונוצר מגרש החנייה.
במשחק "פינות" היו שני שחקנים. שני השחקנים עמדו האחד על מדרכה אחת והשני על המדרכה הנגדית בקטע הצר הזה של הרחוב. כל אחד השליך בתורו את הכדור אל הפינה של המדרכה ממול. המטרה, כמו שמשתמע משם המשחק, הייתה שהכדור יפגע בפינה של המדרכה ממול ויחזור אל הזורק. במקרה כזה הזורק זכה בנקודה והייתה לו זכות לזריקה נוספת.
עמדנו אתי ואני על המדרכות הנגדיות וזרקנו כל אחד בתורו את הכדור.
אתי לבשה אז מכנסוני התעמלות כמקובל בשיעורי ההתעמלות בבית הספר באותם הימים – צבעם כחול ושוליהם מקופלים ומגולגלים, חושפים מראה ירכיים בוהקות וחלקות שגרמו לי למצב של סחרחורת.
מדובר להזכירכם בתקופת נערותי, דהיינו, שנות ה-60. ילדים ונוער לא נחשפו אז לעירום ולפורנו בכל דרך שהיא. המחשבה ללכת יד ביד עם מישהי הייתה שיא הארוטיקה באותם ימים.
על כן מראה הירכיים של אתי היה בעיניי מרגש ומפעים. לא יכולתי להתרכז בזריקות, והחטאתי את פינת המדרכה שוב ושוב. אתי הייתה מרוצה מהניצחון המצטייר.
"רוצה להפסיק?" שאלה בנדיבות של מנצחים.
"לא!", אמרתי. "מה פתאום?! תני לי הזדמנות לנצח!"
הייתי מוכן לאבד את בית הוריי אם היינו מהמרים, רק לא לוותר על מראה הירכיים הבוהקות החלקות שמולי, נתונות במכנסוני ההתעמלות הקצרים.
שיחקנו עד שהחשיכה ירדה ונדלקו הפנסים ברחוב. אז הלכנו איש לביתו.
לא מקנא בדור הצעיר
עברו מאז למעלה מ-50 שנה. הכרתי מאז נשים, כאמור, וחיי מין כאלה ואחרים, התנסיתי בכמעט כל מה שהדמיון האנושי המציא בתחום הסקס בגבולות ההיגיון והחוק והטעם הטוב, ועדיין בכל השנים שעברו וגם כיום, גם כשאני כותב את הדברים הללו, הירכיים הבוהקות במכנסוני ההתעמלות הקצרים הם אחד הזיכרונות הכי ארוטיים, הכי מרגשים, הכי עדינים, שידעתי בימי חיי.
עובדה היא שאני כותב על זה והתמונה חיה ונושמת בתוכי.
אין בי שום קנאה בבני הדורות הצעירים יותר בני זמננו, אם כבר יש בי הרבה צער ואפילו רחמים עליהם, מכל דבר בתקופתנו הם מוצפים ביותר מדי ממנו: יותר מדי מידע, יותר מדי גירויים, יותר מדי רעש, והרבה יותר מדי חשיפה למין ולפורנו.
כמו כל דבר, כשיש יותר מדי ממנו הוא מאבד את טעמו ואת ערכו.
אז אני שמח שחוויתי את ההתרגשות של פעם, שגם אם הייתה מלווה לא מעט בכאבי הלב, במבט לאחור אני יודע לומר שהיו אלו כאבים מתוקים.
אבל אולי זה רק אני.
