הישרדות – גרסת המציאות 

סיפורו המטלטל של שורד הנובה, ירין לוין ממושב חבצלת השרון, שמתוך הכאוס והמחזות הקשים, חורש את הארץ במאמצי הסברה אינטנסיביים המהווים חלק מתהליך ריפוי אישי. "מוטלת עליי החובה המוסרית לספר את הסיפור שלהם" 

קצת יותר מ-500 ימים חלפו מאז "השבת השחורה". יש שיגידו, ובצדק, כי מדובר ביום הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. יום בו הבנו על בשרנו כיצד בני בליעל מאבדים כל צלם אנוש, וכיצד כל המציאות שהכרנו עד היום מתערערת לנגד עינינו. יום בו איבדנו גיבורים – נשים, גברים, קשישים, ילדים. יום שנדמה כי אחריו שום דבר לא יחזור להיות כשהיה. 

האמת, אין הרבה מילים שיצליחו לתאר את החוויה הטראומטית עבור מי שהיו שם. אלו שחוו בגופם את רגעי האימה והמחזות המבעיתים, כאלו שסביר להניח יותירו אותם מצולקים עד יומם האחרון. אלו שניצבו בין חיים ומוות, ובדרך נס משולבת בתעוזה ובתעצומות נפש יוצאות דופן, הצליחו לשרוד את התופת. 

אחד מביניהם הוא ירין לוין, תושב חבצלת השרון ושורד מסיבת "הנובה", שסיפורו מהווה עדות מטלטלת ליום שבו נשמתה של מדינה שלמה נעצרה מלכת. בראיון מיוחד עבור 'קו למושב' אנו גאים להציג את סיפורו של ירין, שבוחר לשפוך אור על האירועים  מנקודת מבטו, ולתאר את אשר התרחש במסיבה, שלב אחר שלב. ראיון קשה, מורכב, אך חשוב מאין כמוהו. 

"פעם ראשונה שהתמודדתי עם מראות קשים"  

הוא בן 26, אך כפי שתיווכחו בעצמכם בשורות הבאות, הספיק במהלך תקופה זו מה שאחרים אולי לא הספיקו במשך חיים שלמים. לאור עבודתו של אביו במשרד הביטחון, מצא את עצמו ירין נודד לאורך רוב שנות ילדותו בין מחוזות שונים בעולם – החל מרוסיה בגיל 3, דרך ספרד, ניו-יורק וטקסס שבארצות-הברית. בגיל 13 אביו חלה בסרטן, מה שהוביל את המשפחה לחזור ארצה לצורך טיפולים רפואיים. תחילה השתקעו בנתניה, ובהמשך במושב חבצלת השרון שבעמק חפר. 

"אין ספק שהילדות שלי לא הייתה רגילה. אפשר לומר שדילגתי בין שפות, תרבויות, אנשים שונים. בדיעבד, זה נתן לי הרבה," הוא משחזר במבט לאחור. 

ירין הוא האח הבכור במשפחה, לצד אלמוג (24), תום (24, אומץ על ידי המשפחה בגיל 13) ועדן (19). הוא התחנך בבית הספר היסודי באביחיל ובהמשך ברמות חפר שבמעברות, וכן במכינה החצי שנתית "קול עמי" של הסוכנות היהודית, המשלבת בין עולים חדשים לישראלים. "במובן מסוים, התכנית הזו הייתה עבורי הסיפתח לקראת הצבא. שם בעצם יצאתי בפעם הראשונה מהקונכיה האישית שלי, מתוך 'הבועה' הנוחה והמוכרת בעמק חפר," הוא משתף. 

במרץ 2018 גויס למערך הלוחם של פיקוד העורף כלוחם חילוץ והצלה. היה זה עבורו שירות משמעותי, שכלל תפקיד מ"כ טירונים ובהמשך יציאה לקצונה והיותו מ"מ בפלוגה מבצעית וקמב"ץ גדודי, ועד לתפקיד סמ"פ טירונים. לצד ההתקדמות המקצועית והעלייה בדרגות, נקודת המפנה בשירות אליה מתייחס ירין התרחשה במאי 2021, בעת מבצע "שומר חומות", שנחרט בזיכרונו כחוויה משמעותית, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. 

"היינו בעיצומו של אימון במחנה זיקים, שם נמצא בסיס האימונים שלנו. הוקפצנו מיד וקיבלנו אחריות בפעם הראשונה על העיר אשקלון. רק בשביל לסבר את האוזן, נרשמו שם לא פחות מ-27 נפילות כבר ביום השני למבצע. המשמעות היא הרבה מאוד עבודה מול אזרחים, חילוצים חיים וכמעט 20 ומשהו אירועים פתוחים במקביל. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם מראות קשים באמת, יחד עם צורך לערוך סדר עדיפויות בין המקרים." 

"אחרי השחרור הרגשתי שהשירות הצבאי נתן לי ארגז כלים שמאוד ביגר אותי. זו הייתה גם הסיבה שהחלטתי במהלך הטיול הגדול אחרי השחרור לתאילנד, לקעקע על הגב צורה של בן אדם שעומד על הר ומסתכל על נהר שלא נגמר. זה סימל את מה שהרגשתי אז, שאספתי מספיק כלים מכל הדברים שעברתי בחיים כדי להתמודד מול העולם והאתגרים שבדרך. בהמשך, התברר לי עד כמה טעיתי." 

שנה חלפה מאז השחרור וירין מצא את עצמו בעיצומו של משבר אישי, שכלל פרידה מבת הזוג לאחר שלוש וחצי שנים יחד, והחלטה כי עליו 'לחשב מסלול מחדש'. "התכנית הייתה לעשות פסיכומטרי ולעבור לאוסטרליה. הכל בעצם כבר היה סגור. כרטיס טיסה, ויזה, דירה ומקום עבודה חדש. רציתי להעמיד את עצמי במבחן ולהתרחק עד כמה שאוכל מאזור הנוחות שלי." 

חלומות לחוד – ומציאות לחוד 

הזמן: ספטמבר 2023. ירין כבר נמצא על סף הטיסה המיוחלת לאוסטרליה ומקבל שיחת טלפון. על הקו: החבר הכי טוב מהעמק, סהר אטלס, שמספר לו על מסיבה שתתקיים ב-6 באוקטובר, מסיבה שלדבריו 'הוא פשוט לא יכול לפספס'.  

"הוא סיפר לי על המסיבה בנובה. משהו של פעם בחיים. בהתחלה לא ממש הייתי בעניין. הסברתי לו שאני לא מתחבר למוסיקת טראנס, גם לא לסמים ולמסיבות שנמשכות שעות על גבי שעות. הבעיה היא שלסהר פשוט קשה היה להגיד לא. אחרי הרבה מאוד שכנועים, התרציתי בסופו של דבר. בכל זאת, כשהחבר הכי טוב מבקש ממך משהו, קשה להגיד לא." 

וכך היה. בערב שמחת תורה, ה-6 באוקטובר 2023, הגיע סער לאסוף את ירין עם רכבו הפרטי. בדרך הספיקו השניים לעצירה קצרה על מנת לאסוף שלושה חברים, יחד עם ציוד לינה, אוכל ושתייה, כל הדרך דרומה. קצת לפני חצות הגיעו למתחם המסיבה ברעים. ירין מבקש לעצור בנקודה זו ולספר בהרחבה על מה שהוא מגדיר כ-'חוויה חוץ גופית', שכללה אנרגיות מדהימות, אותן עד היום הוא מתקשה לעכל. 

"התחלנו את הלילה בקנטה. עד אז לא היה לי מושג מה זה אומר. עבור מי שלא יודע, מדובר על פינת ישיבה מושקעת שמוקמת בתוך שטח המסיבה. במשך שעתיים, עוד לפני שנכנסנו ממש למסיבה, מצאנו את עצמנו יושבים שם עם עוד ועוד אנשים שמצטרפים אלינו. סביב השעה 01:30 נכנסנו לרחבה המרכזית. שם הרגשתי תחושות שלא הרגשתי מעולם. צריך לזכור שבאותה תקופה המדינה הייתה באמצע משבר מאוד גדול סביב הרפורמה המשפטית. אני הייתי מאוד מעורב באותה תקופה, כולל יציאה להפגנות. מרגע שנכנסתי למסיבה הרגשתי שאני שוכח מהכל, ופשוט נכנס לתוך בועה שממש ניתקה אותי מהעולם החיצון. הייתי מקביל זאת לסצנה מסרט רומנטי של אנשים אוהבים ומחייכים. פשוט אושר שמציף אותך וגורם לך לחייך בלי הפסקה. פתאום אני מתחבר עם אנשים חדשים, יוצר חברויות. הרגשתי מוקף באהבה." 

דווקא כשהוא מצוי לדבריו באחד הרגעים השמחים בחייו, מספר ירין כיצד בין רגע הכל לפתע השתנה: "בסביבות 05:15 בבוקר, סער ואני יוצאים מחוץ למסיבה. אני זוכר את עצמי מחבק אותו ואומר לו 'שמע אחי, תודה ששכנעת אותי לבוא לפה'. חולפת עוד בערך חצי שעה ומצטרפים אלינו עוד חברים. אנחנו באותם רגעים בעננים ובהרגשה עילאית. ואז מגיע 06:29. אני בכלל מסתכל על הזריחה, קצת שיכור ובעיקר מאושר, ופתאום רואה מחזה הזוי. רקטות שטסות בשמיים מעזה לכיוון ישראל. לאט לאט אני מתחיל להתפכח, שותה מים, כשהחברים שלצידי מבקשים ממני להתאפס על עצמי. באותם רגעים מגיעות שתי בנות מהמסיבה, הן היו מפוחדות ואמרו שהן עוזבות. מיד ניסינו לעזור להן ולחבר אותן אל חבר ממושב ליד בבארי, כדי שיעבירו אצלו כמה שעות. השעה 06:50, אנחנו עדיין באזור החניה של המסיבה ושמים לב שאנשים סביבנו מתחילים לעזוב. באותם רגעים אנחנו עדיין אופטימיים שהמוסיקה תחזור בקרוב. עוד כמה דקות עוברות, ואנחנו מקבלים את ההחלטה להתקפל. סהר ואני נכנסים לתוך רכב עם שתי בנות. עוד חבר'ה עולים על רכב אחר ומתחילים בנסיעה." 

כאן החל מסע האימה של ירין, אותו הוא מתאר בגילוי לב מחריד. "יצאנו לדרך, אבל בפועל נתקענו בפקק של מאות מכוניות. פקק מטורף לכיוון דרום בדרך לכביש 232. היינו בטוחים שמדובר במחסום משטרתי שיושב על הגשר לכיוון בארי, ולא הבנו למה. החלטתי שאני יורד מהרכב ומדבר עם החסם כדי להבין מה הלו"ז. איך שאני דורך על הכביש, מתחיל ירי לכיווננו מכיוון צפון. השעה בערך 07:00 ואני צועק 'מחבלים'. הסיטואציה היא סרט אימה אחד גדול. צרחות, אנשים שמורידים את הראש ובהלה מטורפת. עוד רבע שעה עוברת ואנחנו מחליטים להמשיך בנסיעה, ויהי מה. כאן מתחיל מסע על כביש עפר שחיבר בין המסיבה לכביש 232. שם עצרנו את הרכב כדי לבדוק למה יש חסם לכיוון צפון. פתאום אני קולט מהחלון שוטרים שמאחדים כוחות, אחד עושה לשני ח"ע, ולא מעט פצועים שמוטלים על הכביש. אנחנו מחליטים לא לעצור, רק משנים את כיוון הנסיעה מזרחה, כמה שיותר רחוק מהגבול."  

"הסצנה הבאה, שלא אשכח בחיים, הייתה של רכב שנעצר לפנינו. בשבריר של שניה, ירדתי מהרכב כדי לדפוק לו על החלון ולבקש שימשיך בנסיעה. איך שאני יורד, אני מזהה מבט קפוא ומבוהל. הוא פתח את החלון ואמר לי 'שוחטים אותנו, פשוט שוחטים אותנו'. אפילו דקה לא עברה, ועוד לפני שאני חוזר לכיוון הרכב, החל גל ירי מטורף מכל עבר. התחלנו בריצה לכיוון השדות. אני לקחתי החלטה שאני תופס מחסה, כורע ברך ופשוט מנסה להבין מה הסיטואציה. כעבור זמן קצר אני מחליט להמשיך בריצה לכיוון מזרח, לאיפה שההמון המטורף מתחיל לרוץ. תוך כדי ריצה אני שם לב שמישהי נופלת מאחוריי. אני מרים אותה ומניח שהיא פצועה. באותם רגעים האדרנלין בשמיים ואתה לא בדיוק שם לב לפרטים הקטנים. אחרי זמן מה, אני מבין שאני בעצם מחזיק גופה ביד. קשה לתאר את המחשבות שרצות בראש באותם רגעים. כל מה שיכולתי לעשות הוא להניח אותה בעדינות על האדמה, סוג של התנצלות בתוך כל הכאוס הזה." 

ירין ממשיך לתאר את רצף האירועים המשוגעים שאינו נפסק: "השעה בערך 08:30. מצאתי את החברים שהגיעו איתי, ואנחנו מתאחדים בניסיון להחליט על תכנית. באותם רגעים אין לנו מים, אנחנו צמאים והשמש קופחת עלינו, תוך כדי שאנחנו מחפשים דרך להימלט למקום מבטחים. רק באזור 11:30 אנחנו פוגשים את רמי דוידיאן, שהציל עשרות אנשים מהמסיבה. הוא הנחה אותנו להגיע רגלית לכיוון המושב פטיש. לא באמת היה לנו מושג איפה זה, אבל כמובן שלקחנו כל טיפ שיכול היה להציל אותנו באותם רגעים. בסופו של דבר, כשהגענו למושב, הדבר הראשון היה לשתות מים, להטעין את הטלפונים ולעדכן את המשפחה. ב-16:00 אחר הצהריים כבר הייתי בבית בעמק חפר אחרי טרמפ שהצלחתי למצוא. החיבוק הראשון היה מאמא, שלא הפסיקה לבכות. אני זוכר את עצמי מכנס את המשפחה בסלון. רק סיפרתי להם שהייתי בנובה, שירו עליי ועכשיו אני בסדר." 

שעות בודדות מאז הגיע הביתה, מחליט ירין כי הוא עולה על מדים ומתגייס למילואים, זאת על אף הטראומה שעבר אותה טרם הספיק לעכל. "הייתי מבולבל כל כך ברמה שפשוט הייתי חייב מסגרת. בעיקר הייתי עצבני עם המון שאלות פתוחות. לא הבנתי איפה היה הצבא. הרגשתי לבד לגמרי. זה אולי ישמע קצת אימפולסיבי, אבל הרגשתי צורך עז לנקום. חזרתי ליחידת האם שלי בפיקוד העורף. גם היום אני ממשיך בשירות מילואים, בקרוב לקראת תפיסת קו בשומרון." 

"למען הזהות שלנו כיהודים-ישראלים" 

בימים אלה ממשיך ירין במאמצי הסברה אינטנסיביים, הכוללים ביקורים חוזרים ונשנים במתחם הנובה, לצד הרצאות בפני קבוצות מהארץ ומהעולם, בהן הוא מנסה דרך סיפורו האישי להעביר מסרים של תקומה.  

"אני מנסה להחזיק חזק בדברים החיוביים ולהפיק את המקסימום מכל המסע הזה שאני עובר. זה לגמרי לא פשוט לי, אבל באותה נשימה אני חייב להודות שאני עושה זאת מתוך תחושה גדולה של אחריות," מבהיר ירין במניפסט אישי. "מאז אותה שבת, אני מרגיש שאני פשוט מגלה את עצמי בכל יום מחדש, אם זה בדרך בה אני מתמודד עם דברים, ועד לחוויות והאתגרים שעולים כחלק מהמציאות החדשה." 

כחלק ממסע הריפוי האישי שלו, הספיק להדריך ירין מאז פרוץ המלחמה עשרות קבוצות במתחם הנובה, אשר מותיר אותו עם פצע פתוח שמסרב להגליד. "בכל פעם כשאני מגיע לאזור הנובה ומסתכל על התמונות והפרצופים בשלטים, יש נקודה שבה אתה מרגיש שהם מסתכלים עליך. אני שואל את עצמי גם היום, מתוך כל האנשים היפים אלה, מה אני עשיתי נכון שהם לא. אני מרגיש שמוטלת עליי החובה המוסרית לספר את הסיפור שלהם." 

עם יד על הלב, עד כמה יוצא לך לשוב ולנבור במחשבות על אותה שבת? 

"השאלה הזו מחזירה אותי לאותו קעקוע. בזמנו קעקעתי אותו כשאני בטוח שסל הכלים שיש לי מספיק בשביל להתמודד עם העולם בחוץ. כיום, בשיא הכנות, אני מבין שאותה מחשבה רחוקה מאוד מהמציאות. המחשבה שיכולתי לעזור יותר ושלא עשיתי מספיק נמצאת שם כל הזמן ברקע. זו תחושה מורכבת שאני נושא יחד איתי. הידיעה שאותם אנשים שעצם ההחלטה שלי לעזור להם וההכוונה שלי גרמה למותם, זה משהו שהולך איתי כל הזמן. זהו קושי מאוד מורכב, קושי שאני לומד לחיות איתו." 

על אף האתגרים, אתה מצליח להסתכל גם קדימה? 

"אני מאמין שקיבלתי על עצמי משימה שלאו דווקא ביקשתי – להיאבק למען אחד הדברים היחידים שעוד נותרו לנו, למען הזהות שלנו כיהודים-ישראלים. במיוחד בימים אלה, יש בעצם הגדרת הזהות הזו ערך גדול מאוד בעיניי. אני רוצה להאמין שלאור הטרגדיה הגדולה שפקדה אותנו, ולאור כל הקשיים שאנחנו מתמודדים איתם, נצליח מתוכנו לעשות את השינוי. ברמה האישית, יש לי חלומות להשפיע במחוזות גדולים יותר, בדרך כזו או אחרת, כדיפלומט. אין לי ספק שנצא מהמשבר העמוק הזה מחוזקים יותר, אני בטוח בכך." 

הכתבה מוקדשת לזכרם של שלושה מחבריו הקרובים של ירין אשר נפלו הי"ד למען הגנת המולדת בשביעי באוקטובר.  

• הדר קמה 

• אדר בן סימון 

• ינאי קמינקא  

יהי זכרם ברוך!