יורשי חבר בקיבוץ אורים תובעים את זכויותיו של אביהם שנפטר
בית משפט השלום בבאר שבע דחה את בקשת קיבוץ אורים לדחות על הסף תביעה שהגישו ילדיו של חבר קיבוץ, שהלך לעולמו באוק' 2013.
האב המנוח, סיפרו חמשת היורשים-התובעים, "נמלט מציפורני הנאצים ב-ווינה בשנת 1938, היה לחבר שער הגולן בשנת 1940 ועבר אל אורים בשנת 1986.
לטענת התובעים, "בערוב יומו של אביהם, עת חלה, לא יכול היה הקיבוץ לספק לו את צרכיו", והוא "דחק באב לצאת מהקיבוץ לצורך קבלת טיפול המיטיב עימו".
אחת הבנות סיפרה, שכדי שתוכל לדאוג לצרכיו של אביה בן ה-90, היא קיבלה מבית המשפט לענייני משפחה מינוי לשמש כאפוטרופסית שלו. היא סיפרה, שעלה בידי המשפחה לאתר בית אבות סיעודי בסמוך למקום מגוריהם, מחוץ לקיבוץ, אליו הועבר האב.
מהלך היציאה מהקיבוץ בוצע "לאחר הודעת עזיבה מסודרת", שהיא נתנה לקיבוץ לפי סמכותה כאפוטרופוסית, הוסיפה הבת. למרבה הצער, נפטר האב שבועיים ימים לאחר שעבר לבית הסיעודי.
לבקשתו הוא נקבר בשער הגולן ולא בקיבוץ אורים. הקיבוץ, הלינו התובעים, "לא התעניין בו" ולא העביר להם "כל השתתפות בהוצאותיו".
האב "עזב את הקיבוץ במהלך שהקיבוץ עצמו אילץ אותנו לבצע", כתבו היורשים בתביעתם, ועשה זאת טרם שנפטר.
משכך, הם תבעו לקבל את "דמי העזיבה", להם זכאי עוזב קיבוץ ו"כל זכות נוספת, לרבות הזכות לבעלות על רכושו והדירה בה התגורר".
"אין יסוד" לטענות התובעים לפיהן "הקיבוץ לא סיפק את צרכי המנוח", אמר הקיבוץ שדחה בתשובתו לבית המשפט את הטענות כנגדו. אלה "תחושות סובייקטיביות של בני המשפחה שאין להן בסיס עובדתי או משפטי".
הקיבוץ ביקש לסלק את התביעה על הסף וטען שהתביעה "התיישנה", שכן עברו למעלה משבע שנים, מהמועד בו ניתנה הודעת העזיבה ועד למועד הגשת התביעה (ולכן לא ניתן עוד להגישה).
מנגד, טענו התובעים שהתביעה הוגשה (באוק' 2020), לפני שחלפו 7 שנים ממות האב, ומשכך התביעה טרם "התיישנה".
עוד טען הקיבוץ, שאין לתובעים "עילת תביעה" נגדו, באשר לא היה להודעת העזיבה שניתנה תוקף משפטי. משמעות העזיבה, בהיבט חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היא "חיסול זכויותיו" של החבר בדירה שהחזיק בקיבוץ.
במקרה כזה, הסביר הקיבוץ, נדרש האפוטרופוס, לפי החוק האמור, לקבל מבית המשפט המוסמך אישור מראש למתן הודעת העזיבה. אישור כזה לא ניתן, ובלעדיו לא הייתה לבת האפוטרופסית סמכות לתת "הודעה עזיבה" לגבי אביה.
משלא ניתנה הודעה תקפה כאמור, אמר הקיבוץ, היה האב המנוח במועד פטירתו חבר קיבוץ (כי "לא עזב" את הקיבוץ בחייו). לאחר הפטירה – אין זכאות לדמי עזיבה, הוסיף הקיבוץ.
היורשים התרעמו: "אם האב נותר חבר קיבוץ, "מדוע לא קיבל מהקיבוץ תקציב אישי למימון צרכיו עד יום מותו? מדוע לא מימן הקיבוץ או היה מעורב בטיפול בו עד מותו?".
השופטת אורית ליפשיץ לא השתכנעה מטענות הקיבוץ. "סילוק תביעה ל הסף הוא צעד דראסטי", הסבירה השופטת.
על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה ולמחוק את התביעה רק אם אין סיכוי כלשהו שהיא תתקבל".
"עיון בטענות הצדדים מעלה כי רב הנסתר על הנגלה". כדי "להכריע בשאלות הרבות להן טוענים התובעים, יש לערוך בירור עובדתי מעמיק", ציינה השופטת ודחתה את "בקשת הסילוק" שהגיש הקיבוץ.
השופטת דחתה גם את "טענת ההתיישנות", ואמרה שהקיבוץ מבקש "לספור את מרוץ ההתיישנות" (אותן 7 השנים) משלב העזיבה, כאשר הוא טוען "שעזיבה כזו לא התרחשה מעולם. מעבר לכך שהרי אינו מתקבל על הדעת, לא ניתן לאחוז במקל בשתי קצותיו".
השופטת דחתה אפוא את בקשות הקיבוץ, וחייבה אותו לשלם לתובעים 3,000 שקלים הוצאות המשפט.
