הלביאה והאריה השואגים מהגליל 

עמרי לרנר ודקלה כחילה לרנר, ממושב כחל, הורים לשלוש בנות מתבגרות.  עמרי גדל והתחנך בקיבוץ יגור ודקלה שהתחנכה עם "הרבה אין" בגליל של שנות ה80 במושב כחל, לא נותנים פתח לפסימיות, לא יושבים בבית ומחכים לשינוי אלא קמים, עושים, מלכדים ובעיקר מאמינים שאפשר שבצפון יהיה טוב יותר  

לא משנה כמה פעמים תראה את הנוף הזה ולמרות הבנאליות, יש משהו מהפנט בלעמוד גבוה על הרי הגליל ולהביט מטה אל מימיה של הכנרת, תמצית אהבה אמיתית לנוף הארץ.  זה הנוף הנשקף מביתם של עמרי לרנר ודקלה כחילה לרנר, תושבי מושב כחל, זוג הורים לשלוש בנות מתבגרות, ובעיקר זוג אנשים עם תפיסת חיים מרתקת ומאוד חברתית.  

הם שניהם יזמים עסקיים ושניהם עובדים במערכת החוסן "משאבים" שהוקמה למען מפוני הצפון, אך מעל הכל – שניהם פעילים חברתיים מאוד נמרצים בגליל, שרוצים לשנות את המצב בצפון בכל כך הרבה מובנים. 

יזמים בנשמה 

דקלה כחילה לרנר היא אחת מהפעילות של מחנה "עקורי הגליל" שהוקם ליד צומת עמיעד, במטרה לעורר את המודעות בציבור ובעיקר בקרב חברי הממשלה למצוקת אנשי הצפון.  המאהל הוקם לפני כשלושה חודשים על ידי שורה של ארגונים חברתיים בגליל והתקיים בו אירוע גדול בהשתתפות כ-1,200 תושבים, שבאו להשתתף בקריאה לממשלה, למצוא פיתרון מהיר למפוני גבול הצפון, שפונו מבתיהם ב-7 באוקטובר ומאז לא שבו לבתיהם.  

"בינתיים המאהל פורק," אומרת לי דקלה, "אבל הקשרים הרבים שטווינו עם האנשים והפעילים בצפון נותרו בעינם ואנו שומרים עליהם וממשיכים לעבוד בשיתוף פעולה מלא על המטרות שהצבנו למען הצפון ויחד עם המון אנשים טובים באמצע הדרך!" 

בימים רגילים דקלה עוסקת בניהול החברה הפרטית שלה, במסגרתה היא מלווה מקצועית כלכלית ומייעצת למשפחות המעוניינות לבנות בית במרחב הכפרי: "הקמתי מאפס חברה שתהווה קורת גג כלכלית לכל המסע הזה של בניית בית.  חבר'ה מהקיבוצים, מהמושבים ומהישובים הקהילתיים, אנשים הבונים בהרחבות ובנחלות ובכלל במרחב הכפרי לא יודעים מי נגד מי, מהם הם השלבים שתצטרך לעבור, כמה בכלל זה יעלה לך…  קהל היעד הם אנשים בין 30 ל-60, אז כביכול מה הקשר לאנשים צעירים? היכולת לבנות בית מתחילה בגיל 20,  זה גיל בו יש להם את 'חלון הזהב' ליצור כסף כדי להגשים חלום.  

עמרי: "בגיל 20, אם אתה מתחיל עם תוכנית – אתה יכול להיות בגיל 35 עם כסף לבית.  כשאתה חי רק עם חלום אבל בלי תוכנית ואתה הולך לתל אביב, אתה שורף את הכסף שאתה עושה ושורף את הזמן.  אז אתה מגיע לגיל 35 ורק אז מתחיל ליצור כסף ואז זה כבר קשה – יש לך ילדים, משפחה ומחויבויות." 

פעילות חברתית 

מאז פרוץ המלחמה גייסו בני הזוג גם את הצימרים הפרטיים שלהם בסופי שבוע למען החיילים.  

דקלה: "הוריי הם חקלאים ותיירנים. אוטוטו אנחנו סוגרים עשור לבית שהקמנו פה בכחל, וכשהקמנו את הבית והצימרים היה לנו חלום שנביא לפה תיירים מכל העולם. הצימר עבד תשע שנים בתפוסה מלאה, ותיירות נוצרית בעיקרה, זה כיסה לנו משכנתא, הכל ישב פיקס. הגיעו אלינו מאות תיירים מחו"ל, ישבו איתנו, אכלו ושתו איתנו, וראו את הגליל מהעיניים שלנו במקום מהתקשורת או הרשתות החברתיות. כשהגיעה המלחמה המון פנו אלינו בשאלה: 'אפשר לגור כאן בינתיים כמפונים? בחרנו אחרת ומהר מאוד הפכנו למלווים של חיילים שיוצאים מהרצועה ובאים לפה ליום יומיים לנוח ולנקות את הראש.  

"למשל, הגיע אלינו מילואמניק מקסים מאגוז. הוא בא עם הארוסה שלו. פינקנו אותם יותר וטיילנו איתם. הטיול וארוחת ערב ביחד יצרו להם משמעות עם תחילת הבית שהם בונים." 

קיץ של מנגו וליצ'י 

דקלה נולדה בשנת 79 להורים למשפחה ירושלמית, שם שהוענק לה ע"ש מושב דקלה שהיה אז בסיני. "נולדתי כילדת שלום ואני חושבת שזה משהו שמאוד קבוע בחיי," אומרת דקלה. "הייתי ילדת סיני כזאת. 

"אבי אגרונום ואמא שיצאה מבית דתי-חרדי הלכה אחריו. החלום של אבא כאגרונום וכיוצא בן שמן וגרעין נח"ל היה לעלות צפונה לגולן או לגליל. הוא התחיל בהיאחזות קלע, שלימים הפכה לקדמת צבי. במלחמת של"ג, כשלא היו עוד ילדים וגם היו קשיי פרנסה, קיבל אבי הצעה לבוא לפה לכחל. אמרו שמקימים פה מושב וצריכים נוטעים למנגו ולליצ'י. וכך, בתחילת 83', ממש אחרי המלחמה אבא ועוד שני חבר'ה ממקווה ישראל מגיעים לפה. 

"קריירה מתחילה בנעורים," אומרת דיקלה! "הגעתי לכאן כילדה בת 4, גדלתי וביליתי את כל חיי בכחל, עם קייצים של מנגו וליצ'י. אחר כך נחשפתי ליזמות של הורי, יחד עם משפחות נוספות, שיזמו ובנו פה את התיירות וזה מה שאני מכירה – טבע, חקלאות, קטיף וצימרים בגליל. במילה אחת – מושבניקית." 

גדלה מתוך ה"אין" 

למרות שכחל לא נמצא על גבול הצפון, המושב משתייך למועצה האזורית מבואות החרמון ונמצא בגבולה הדרומי. "היינו מחוברים למנהל החינוך ההתיישבותי ונסענו מידי יום 40 דקות לצומת כח, שם ממוקמים בתי הספר," מסבירה דקלה. "וזה בעצם מה שאני מכירה 13 שנה – נסעתי לעמק חולה, צומת כח וכפר בלום." 

לפני כעשור שנים חזרה דקלה למושב כחל עם בעלה עומרי ויחד הקימו את ביתם המקסים, המשקיף בכינון ישיר על הכנרת: "היה כאן תהליך ארוך של הרחבות בנים ובנות שחוזרים, היינו החוליה הראשונה של בנים חוזרים שהחליטו להאמין בכחל. זה לא היה רק עניין של לבנות בית אלא באמת להאמין בכחל.  עמרי מגיע מקיבוץ יגור, לא בדיוק קיבוץ מוחלש והייתה כאן סוגיה של כן או לא ולבסוף בחרנו בכחל.  

"הפוך ממה שחושבים, דווקא עמרי מאוד רצה לחיות בכחל ואילו אני כילדה שחוותה את הקושי התעסוקתי שבו נתקלו הורי, ואת המחיר של הריחוק והחוסר בשירותים, אמרתי שאם אמצא את החתן שיעיף אותי – אני אעוף הכי רחוק שאני יכולה.  אבל לא הסתכלתי צפונה אלא דרומה.  זה מה שהיה.  בסוף עמרי עשה תרגיל מנהיגות ואמר לי: 'לא, בואי נסתכל מה אנחנו רוצים באמת, לא לפחד מהאמת ונמצא את הדרך איך לעשות את זה'." 

שניכם בעצם עצמאיים וגם שכירים… 

דקלה: "שנינו זוקקנו ממקום מאוד מאוד יזמי בגלל ה'אין'. כי כשאין אתה כל הזמן חושב 'איך כן', איך לייצר? ובאתי מבית עם אבא מדהים ברמת היזמות.  הוא חלם ועשה, חלם והגשים ושינה את החיים במושב. לי היה חלום להגשים ולבסוף לגור ליד ההורים. אני הבת הבכורה של המשפחה והיחידה שגרה פה. אחיי גרים במקומות אחרים וכרגע לא נראה שיגורו פה." 

כבני זוג איך הכרתם? 

עמרי:  "הכרנו באינטרנט. אולי בחודש-חודשיים ראשונים שהיו אפליקציות להיכרויות, לא היה אז טינדר. שנינו לא היינו שם, אותי שכנע איזה חבר לשים פרופיל ואותה שכנעה חברה לשים פרופיל – ואיכשהו ראינו אחד את השני והתחלנו להתכתב. התכתבנו לדעתי איזה חודש או חודשיים לפני שבכלל נפגשנו. הייתי אז סטודנט בחיפה.  למדתי תעשיה וניהול בטכניון ואז החלטתי שזה לא מה שאני רוצה – עזבתי והלכתי ללמוד עבודה סוציאלית קהילתית.  נשמע כשינוי קיצוני אבל בסופו של דבר זה שני עולמות של ניהול – מקצועות משלימים בעיני והיום אני עובד חזק עם הכלים שקיבלתי בלימודים. אבל כשהכרנו בדיוק התחלתי עבודה סוציאלית. הייתי בחיפה, היא הייתה באשדות יעקב ולמדה במכללת עמק הירדן. המשפט הראשון שהיה כתוב בפרופיל שלה היה: 'אם אתה לא קיבוצניק או מושבניק אל תפנה אליי בפרופיל'." 

דקלה מחייכת: "חיפשתי חתן רק מהמרחב הכפרי. הייתי אידיאליסטית כזאת שאמרה 'רק ההתיישבות', זה הקשר שנוצר ואנחנו ביחד בדבר הזה ואנחנו ביחד גם בחברה שלי, עמרי כבר הצטרף אלי כבר לפני כמה שנים. זה בדיוק זה, הטקסט של המושבניקית והקיבוצניק ואף אחד לא יכול כאילו לעבוד עלינו, אנחנו מכירים את השפה במרחב הכפרי, אנחנו חיים אותה ומתחברים אליה. אני באמת לא יודעת איך לעזור למישהו מהקריות, אני חושבת בשפה אחרת." 

עומרי, עסקת בחקלאות ביגור? 

"עסקתי בחקלאות תקופה מסוימת. יגור זה קיבוץ גדול אבל ממש עד לפני כמה שנים יגור היה עדיין שיתופי, כלומר הערכים השיתופיים בו היו עדיין יחסית חזקים. יצא לי לעבוד כנער בחשמליה של הקיבוץ וכמובן בגידולי שדה אבל בחלק היזמי שלהם שזה היה מרתק.  כשהייתי בכיתות י'-יא' יגור התחיל להיכנס לעולם של גידול לזרעים. הייתי דווקא בצד של הייצור, המעבר ממוצר חקלאי לתעשייתי. אחרי הצבא חוויתי הקמת מועדון לילה גדול בקיבוץ.  

"יגור היה אישית בשבילי פלטפורמה של יזמויות עסקיות ובשלב מסוים גם יזמויות חברתיות. הדרכתי כיתות ז' עד ט' ובעצם גיליתי קו שלם של 'תחלום – תתכנן – תעשה'.  בתפיסה הערכית זה אומר שאין מגבלות כשכל המגבלות הן בראש שלי, אבל כשאתה רוצה לעשות משהו ובונה לו תוכנית טובה – אז אתה הולך ורותם אנשים ואתה מצליח." 

האריה השואג 

היום כחלק מהפעילות היזמית שלו מלווה עומרי עסקים ויזמים. עד ה-7 באוקטובר תפקד לגמרי כיזם, "סביב קרית שמונה התפתח לפני המלחמה אקוסיסטם שלם של יזמות אגרוטק ופודטק.  היו גופים מסודרים אבל המון אנשים הגיעו עם רעיון לא מבושל וחיפשו את הגוף שיודע לקחת את זה קדימה.  הייתי אחד מאלה שהפנו אליהם, שיעשו להם את הסדר ולבנות תוכנית עסקית.  כלומר ליוויתי אותם בשלבים מאוד ראשונים.  

"מלבד זאת היה לי את העסקים שלי. לאחרונה פתחתי עם חבר מטבח שיתופי.  מה זה אומר? יש המון עסקי מזון קטנים כמו פודטראקים ופינות קפה שמבשלים מהבית ועובדים לא חוקית, כי משרד הבריאות לא ייתן אישור לאוכל אם הוא נעשה בבית. אתה לא יכול למכור אוכל מוכן וחוקי בפודטראק עם אין לך מטבח עורפי ומסודר עם כל האישורים. להקים מטבח כזה לעסקי אוכל קטנים זה יקר בטירוף – הוצאות, עובדים. אז אנחנו בנינו מטבח מסודר לעשרות עסקים ביחד. אתה בא ואתה קונה שעה – שעתיים – שלוש שעות עבודה, אתה לא צריך להחזיק את כל המטבח מכיסך והכל כבר מסודר עם כל האישורים והכשרויות.  

"הגענו למלחמה, המטבח היה בשניר שכידוע פונה מתושביו ונותרנו בלי העסק. די במקביל התקשרה אלי אחת המנהלות של מרכז החוסן בצפון ואמרה לי: 'אני צריכה אותך, בוא'. מצאתי את עצמי, הפעם כעובד סוציאלי, ביום החמישי או שישי למלחמה, ב-13.10.23, במלונות במגדל ובטבריה עוזר למפונים להתארגן על החיים שהתמוטטו להם. אז בעצם מתחילת המלחמה אני עובד במרכז החוסן ובמקביל עדיין יש לי תומך ביזמים וגם בחברה של דקלה, אבל בנוסף לזה אני גם מפנה זמן לפעילות חברתית ארצית." 

תספר לי קצת על הקמת "האריה השואג" 

עמרי: "בחודשיים שלושה הראשונים של המלחמה קמו כל מיני התארגנויות וקבוצות פעילים בצפון שניסו לדבר על הבעיות. חלק דיברו על ביטחון, חלק דיברו על איך צריכה להיראות החזרה הביתה, חלק עסקו בעזרה לקהילות לא להתפרק. בסוף, כעובד סוציאלי מהר מאוד זיהיתי שיש פה שתי בעיות. אחת, אנשים ברמת אישית אישיותית מפורקים ומהמקום המפורק הזה אין איך לצאת להילחם על החיים שלך בשום צורה, אני עסוק בהישרדות ובמוגנות. הצד השני הוא שאין משהו מאוחד. 

"לא רציתי להקים איזשהו ארגון ואני גם לא מתיימר להיות מסוגל לחבר את כולם ביחד, אבל באתי ואמרתי חייבים לייצר סמל שאומר מחד, יש פה צפון אחד, כולנו נמצאים באותה סיטואציה ואתם לא לבד, כולנו ביחד פה ויחד נעזור אחד לשני. מצד שני רציתי שאנשים יתחילו להרגיש שמישהו חושב עליהם. לקחתי את האריה של תל-חי והפכתי את זה לסמל דיגיטלי והתחלתי לעשות גרפיטי בכל הצפון של האריה הזועם האדום. מהר מאוד התחלתי לשמוע מאנשים 'וואלה, זה שלנו'  אנשי הצפון מזהים את האריה כסמל שלהם – זה גם התיישבות, זה גם קריית שמונה שנקראת ע"ש 8 מגיני תל חי, כך שזה לא רק המגזר הכפרי. טרומפלדור היה מי שדיבר על התלם האחרון. הוא גם היה מהראשונים שהבין שלא משנה מה האידיאולוגיה שלי, ימין או שמאל, זה לא רלבנטי כי את ההתיישבות עושים ביחד. טרומפלדור היה קומוניסט אבל איתו בתל-חי היו גם רוויזיוניסטים. אנשים שלא עניין אותם ימין ושמאל, מה שעניין אותם זה העם היהודי וההתיישבות, המדינה, כך שהאריה השואג הוא סמל שיש בו כל כך הרבה רבדים של לאומיות, של יחד. 

"אז אנשים אומרים, 'אני מגיע לצפון ורואה את הסמל על איזה קיר אני מרגיש בבית', כך שזה סמל רגשי ומצד שני הפכנו את זה גם לסמל של מאבק. האמירה שלנו היא מאוד פשוטה – בדיוק כמו שאתה מזדהה עם משפחות החטופים כי זה חשוב – בא תראה לאנשי הצפון שאתה גם איתם." 

כשמדובר בפעילות חברתית, מה בוער בעצמותייך? 

דקלה: "אותי מה שמעניין זה החיבור עם האנשים, איזשהו משהו שעוזר לי ליצור קשר ולעזור לאנשים. גם בפעילות החברתית שלי וגם בפעילות העסקית אני עושה חיבורים וזה בעצם העניין," 

למשל, דקלה היתה בקשר עם עמיר מ"חמש אצבעות" (תנועה חברתית לליווי בני נוער): "יום אחד שמעתי פודקסט על בחור שהיה בכלא, בחור שובב שהסתבך, ובזכות נירים (חוות נירים בגולן) עלה על דרך המלך, התגייס לצבא והיום הוא סרן יונה קורנשטין, מ"פ בגדוד רותם בעזה, סיפור הצלחה מטורף שהגיע לכותרות. הנה המקום של חיבור בין אדמה, ערכים וחינוך ולהגיד שכל אחד יכול להצליח. פגשתי את עמיר בחתונה של יונה וכל אחד מאיתנו עזר לו בדרכים שלו. אני עזרתי עם הנושא הכלכלי בו אני חזקה, לזה אני מתכוונת שאני אומרת חיבורים – להיות במקומות שנפגשים עם אנשים נורא מעניינים. ואנחנו עד היום, כל אחד בדרכו שלו, פשוט מאמץ אנשים כאלה כדי לעזור להם וכדי שיצליחו." 

כאמור, בימים אלה עובדת דקלה במרכז החוסן למפונים בטבריה, המעניק לכל מי שמרגיש צורך בכך טיפולים להתמודדות עם חרדה.  "להוביל שלוחה טיפולית עם  40 עובדים סוציאליים זו זכות ענקית שנפלה בחיקי," היא אומרת, "כי אני באה מתפיסות ניהוליות אירגוניות שהן לא קליניות, אני לא טיפולית אלא באה מהמקום שמקשיב לדינמיקה הקבוצתית ותודעת השירות מאוד מפותחת. כשהיה ביקור של משרד הבריאות הייתי גם הקול שמשמיע דברים, כי יש לי גם מתוך ה-40 עו"סים גם למעלה מ-10 מפונות. חייבים לזכור שהן לא רק מטפלות באחרים, הן מטפלות גם בעצמן ובמשפחותיהן." 

עמרי: "צריך לזכור שההפרדה בין נפגעים פיסיים לבין נפגעי חרדה היא הפרדה הזויה, כי פגיעות חרדה הן לא פחות קשות ולטווח הארוך." 

דקלה: "אני רוצה לקחת את זה למקום שהוא לא המלחמה אלא דווקא הבסיס שלנו, לאנשים שחיים פה בגליל ולערכים. אם לא היתה לי את החדווה, את התקווה, את האמונה שחיים פה אנשים מדהימים, והשיח שגורם לאנשים לפעול בהתנדבות, מביא אליי מגוון של אנשים נהדרים. זה גורם לי לנסוע תוך סיכון עצמי למושב עלמה, למשל, לבקר חבר ממשפחה סופר חמה ובסוף אני באה ואומרת, אני גם יכולה להיות יזמית, גם להיות במרכז החוסן, לתרום בחיים האזרחיים שלי וזו תחושת המשמעות שלי, שאם אני אדביק אחרים בהתלהבות שלי המקום שלנו ייראה הרבה יותר טוב."  

אחד הדברים שמאוד מטרידים את בני הזוג לרנר הוא נושא החינוך. "שבוע שעבר כינסו אותנו והראו לנו איך תיראה מפת שנת הלימודים הבאה בצפון לשתי הילדות הגדולות שלנו," מספר עומרי, "ומתברר שאין פה לימודים מלאים – ואנחנו כהורים אמרנו לא! שנת הלימודים הזאת כבר אבודה אבל מדברים על עוד שנת לימודים שתלך – אנחנו לא מוכנים.  

"לומר 'לא מוכנים' זו לא אמירה שמישהו יהדהד אותה לתקשורת ובזה שזה נגמר. אז פתחנו במסע, בעזרת תנועת "קומו".  קודם לראשי הרשויות שלנו ומשם למשרד החינוך ולכנסת.  לכל אחד מהם אני אומר "לבת שלי אין חינוך ואתה אחראי'. כשאני מדבר על אחריות של פוליטיקאים אנחנו לא מוכנים לוותר על האחריות שלהם כלפינו.  הם חייבים להבין פוליטית מה זה אומר.  כשאני אומר למישהו 'אתה אחראי לחינוך של הבנות שלי' אני אחכה לבדוק את זה.  בבחירות בעוד כמה חודשים תראה ראשי רשויות שהולכים הביתה על חינוך. ההורים ידאגו לזה כי הציבור היום לא מוכן לקבל שהאחריות נגמרה, לא עשית את המוטל עלייך אז יהיה פה מישהו אחר. 

"פה בצפון התושבים אומרים שאם הלימודים לא יחזרו ללימודים על מלא בתי הספר לא יפתחו. ההורים בצפון לא ישלחו ילדים לחצי בית ספר. לא יהיו פה חצי לימודים, אנחנו לא מוכנים לכך. מערכת החינוך תצטרך לפרפר ולבנות מערכת שתיתן מענה מלא לחינוך הילדים." 

אתה אומר שיהיה כאן מרד הורים? 

עמרי: "יש פה כבר מרד הורים, רק שהלימודים לא התחילו אז לא שומעים עליו. היכן אתה רואה את המרד? שליש מהורי ילדי הצפון, בין כיתה א' עד יב' לא מתכוונים לשלוח ילדים למוסד אליו הם רשומים.  זה לא שההורים רוצים שהילדים לא ילמדו, אבל הם דורשים מענה מלא לחינוך של הילדים שלהם.  שר החינוך אמר בטלוויזיה שיש פתרון לכל ילד.  מה שהוא לא אמר זה שנותנים פחות שעות, פחות הסעות, פחות מקצועות, פחות מורים.  אז יש פיתרון לכל ילד שיביא אותנו לרמה של עולם שלישי בתוך כמה שנים, זה לא פיתרון וההורים לא יסכימו.  אתה היית מוותר על הילדים שלך?"