מגילת אסתר צבעונית שאוירה בידי ילדי וילדות קיבוץ בית השיטה לא רק מהממת ביופיה אלא גם מספרת סיפור יוצא דופן על אדם ששילוב חינוך ותרבות עברית מתחדשת היו בבת עינו. ומה הקשר לבן גוריון?
*פורסם ב"הספרנים", מגזין הספרייה הלאומית
*תמונה ראשית: צור אדר, בן קיבוץ בית השיטה, עם מגילת אסתר השמורה בביתו שחלק מהציורים בה הוא צייר כילד. צילום: מאלבום פרטי
איזה ילד לא היה רוצה לקרוא בחג פורים ממגילה שהוא עצמו צייר? תראו את מגילת אסתר הזו שבתמונה שפשוט לא מתיישנת – מי שאיירו אותה אז כילדים הם היום בשנות ה-50 לחייהם, ועדיין שומרים עותק ממנה בביתם. היא שובת לב – הצבעים הססגוניים והאיורים התמימים מעבירים היטב את סיפור המגילה הדרמטי. גם לספרייה הלאומית התגלגלו שני עותקים שלה.
אז איפה ומדוע נולד הרעיון לתת לילדים לאייר מגילה, ועוד כזו שמיועדת להפצה ולהדפסה, ולא מהווה סתם שעשוע משפחתי?
מגילת פורים הזו, ששני עותקים ממנה שמורים אצלנו בספרייה הלאומית, אוירה באמצע שנות ה-80 בקיבוץ בית השיטה, ולא סתם היא נוצרה דווקא שם – הקיבוץ שבזכות אדם אחד מיוחד הפך לאבן שואבת ומרכז תרבותי של תרבות יהודית-ציונית-הומניסטית מתחדשת: אריה בן-גוריון (כן, הוא קרוב משפחה של הזקן משדה בוקר – בן אחותו ליתר דיוק). מפעל חייו של אחיינו של ראש הממשלה הראשון היה מפעל של איסוף ותיעוד התפתחות התרבות העברית. הוא החל בצריף קטן בשנות ה-50 ויחד עם שותפים נוספים ועם השנים הפך ל"מכון שיטים – ארכיון החגים הקיבוצי" הפועל בקיבוץ עד היום.
"המחשבה הייתה קודם כל איך מקרבים כל חג אל הילדים והנוער. זה היה הכי חשוב – להשקיע הכול בדור הצעיר". זו הייתה האמונה שהייתה נר לרגליו של אריה בן-גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מספר בנו של אריה, חגי בן-גוריון.
ובזה הוא הצליח.
מגילת אסתר המאוירת היא דוגמה יפהפייה לכך.
חיבור מיוחד בין הטקסט המסורתי לאיורים הצבעוניים של הילדים
במשך עשרות שנות הפעילות שלו כאיש חינוך ותרבות, היה בן-גוריון מחנך, מנהל בי"ס, יו"ר ועדת תרבות של התנועה הקיבוצית, וגם שליח חינוכי בקהילות יהודיות בארה"ב. הקשר ההיסטורי למקורות היהודיים, החיבור בין היהדות לאדמה אחרי 2000 שנות גלות – אלה מילאו את עולמו. "נושא החגים היה קרוב לליבו כבר משנות ה-40' והוא עסק בו כל חייו, וכראייה לכך – תראו איך הוא בחר לקרוא לי – בנו בכורו", אומר לנו חגי בחיוך.
אריה בן-גוריון הוציא לאור עשרות ילקוטי חגים, וכן הוציא לאור כל אחת מחמש המגילות במסורת היהודית, אבל עבור מגילת אסתר ביקש ליצור יצירה חדשה, אחרת. המגילה היא דבר שאנשים ירצו להציג בביתם, משהו ייחודי שאינו עוד ספר במדף הספרים. בסופו של דבר הגה רעיון חדשני – הוא פנה למחנכות בבית הספר של קיבוץ בית השיטה וביקש את עזרתן – האם הן יכולות, בבקשה, כחלק מתוכנית הלימודים, לבקש מילדי כיתות ד'-ה' לצייר את סיפורי המגילה? המורות נענו לבקשתו ויחד עם המורה לאומנות, תמר כרמי, הכינו אוסף ציורים המלווים את מגילת אסתר.
"כשהציורים היו מוכנים הוא אסף אותם והביא אותם איתו כשביקר בארה"ב, שם היו לו קשרים ענפים בקהילה היהודית" מספר בנו. "שם נפגש עם אריק ריי, שעסק ביודאיקה ומוזכר בסוף המגילה, הוא יצר קשר עם סופר סת"ם שכתב את המגילה כולה בכתב המסורתי הקראי" מספר חגי על החיבור המיוחד בין הטקסט המסורתי לאיורים הצבעוניים של הילדים. העבודה המאומצת על המגילה הייחודית עד צאתה לאור ארכה כחמש שנים. את המגילה שלח בן-גוריון למכריו בקהילות היהודיות בחו"ל, והיא סייעה לקרב לבבות בין ילדי ישראל והתפוצות.
"אמנות תמיד הייתה דבר מוערך אצלנו בבית הספר"
בישראל המשמעות של המגילה המצוירת הייתה גדולה עוד יותר – היא נתנה ביטוי נוסף לאופן בו נחגגו חגים בקיבוצים. כמובן שכל כיתה בבית הספר קיבלה עותק מהמגילה הכשרה למהדרין, המעוטרת בציורי הילדים. בן-גוריון הביא עותק מהמגילה גם לכל רכזי התרבות בקיבוצים איתם עבד כחלק מתפקידו. "במשך שנים הוא שמר את הציורים המקוריים עם שמות הילדים עליהם" נזכר בנו.
אחד הילדים שציוריו מופיעים במגילה הוא צור אדר, בן הקיבוץ מכיתת "צבר", שחזר לגור בו כיום. הוא מזהה בדיוק אילו ציורים הם שלו: "למיטב ידיעתי ילדים משלושה מחזורים צמודים השתתפו באיור המגילה. אמנות תמיד הייתה דבר מוערך אצלנו בבית הספר – היה ממש אזור שלם שהוקדש ליצירה שנקרא 'בית אמנויות' עם שולחנות גדולים, תנור לשריפת חימר". אדר שמח על היצירה ושומר עליה בביתו. "אריה היה דמות מוכרת בקיבוץ ואהובה עלינו כילדים", הוא נזכר: "כשהייתי ביסודי הוא היה כבר איש מבוגר, אבל מידי פעם היה מגיע לפני החגים להעביר לנו שיעור וזה תמיד היה כיף ומעניין".
גם אחת המחנכות מבית הספר הקיבוצי, חמדה שפר, המחנכת של כיתת "סנונית" (המחזור ה-39 של בית הספר המקומי) זוכרת היטב את היצירה הייחודית: "היה לי קשר טוב עם אריה בן-גוריון והיה לו נוח לפנות אליי. הילדים כמובן שמחו מאוד, זה היה בשבילם כבוד גדול. שנים אחר כך המגילה הייתה מונחת אצלי בכיתה, וכל שנה לקראת פורים הייתי מוציאה אותה והיינו קוראים ממנה. עד היום היא שמורה אצלי בבית במקום של כבוד."
הרעיון של איור המגילה הפך למוכר בין אנשי החינוך, וחלקם השתמשו בו כדי לקרב בין הילדים לטקסט ולחג, גם אם התוצרים לא יצאו לאור בסופו של דבר. אוהד סופר, ראש מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית, בן קיבוץ בית השיטה, מצא בביתו עותק ממגילה כזו שצייר ככל הנראה כבר בגיל 6 בגן הילדים.
הכישרון והיצירתיות למצוא את הדרך בה ילדים (וגם מבוגרים) יתרגשו מהחג המתקרב הייתה מנת חלקו של אריה בן-גוריון, והמגילה הזו היא תזכורת נפלאה לכך שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ משהו במהלך גלגל השנה ולהפוך את החג לשלנו.
***
תודתנו נתונה לכל חברי בית השיטה בעבר ובהווה שהשתתפו בהכנת הכתבה וכן לדיויד גפן שתרם לספרייה עותק נוסף מהמגילה, ובכך העיר את סיפור המגילה המאוירת.
