"המלחמה לשלום" 

רוני לובינגר, חבר מושב גיבתון, הכין מיצג אומנותי על בסיס משפט מתוך נבואת נחמה של ישעיהו * בימים אלו כולנו זקוקים לנחמה, אבל גם לזכור את העבר שלנו ומדוע אנחנו פה במדינה * לובינגר לקח על עצמו כמשימה לספר זאת לדור הצעיר 

בביתו של רוני לובינגר במושב גיבתון קיבלנו ממש שיעור בציונות. השיחה התפתחה על העבר של בני משפחתו, על משמעות סמלי המדינה ועל החשיבות להעביר זאת לדור הצעיר.  

מושב גיבתון 

כפר גיבתון הוא יישוב קטן, שיש בו כמאה ועשרים משפחות. הווייז מוביל אליו דרך העיר רחובות. באמצע העיר יש פתאום שער של יישוב, ונדמה שהוא אחת משכונותיה הרבות של רחובות. אבל כשעוברים את השער מסתבר שיש בו בתים בני קומה אחת, עם חצרות וגנים פורחים. גיבתון נוסד בשנת 1933 במסגרת "התיישבות האלף".  

מספר רוני: "בשנת 1930 קיבלה הסוכנות היהודית החלטה להקים אלף בתי אב בארץ. המגמה היתה אז הן לביסוס התיישבות יהודים, שהיו אז כשליש מן האוכלוסייה, והן מסיבות ביטחוניות, כדי להגן בעצם על ערים קיימות מפני שכניהם הערבים. וכך ממערב לרחובות, בקרבת הכפר הערבי קובבה והכפר זרנוגה, הוקם היישוב גיבתון; ובצידה המערבי של העיר הוקם היישוב כפר בילו. במסגרת תכנית זו הוקמו גם יישובים נוספים, ביניהם בית עובד, נטעים, גני עם ועוד. אולם המימון הספיק להקמת 483 בתי אב בלבד, במקום אלף."  

כבר בשנת 1939 סבל מושב גיבתון מהתנפלות של הערבים השכנים, שחדרו למושב ורצחו משפחה שלמה.  

המשפחה 

רוני אינו יודע הרבה על הוריו. הוא מספר את הפרטים שהוא כן יודע: "אבי הגיע ארצה עם קבוצה מברלין שבגרמניה. בדרך הם התעכבו ביוגוסלביה ושם הם למדו איך לגדל בקר. לצערי אינני יודע איזה גוף ארגן אותם לכך. אמי הגיעה למשק הפועלות בתל-אביב. בעיר זו הם היכרו זה את זו בחבורת ה'יקים'." 

לאחר נישואיהם הם עברו למושב מולדת, שם הכשירו אותם כיצד לטפח משק חקלאי. הקבוצה של מולדת התאחדה עם קבוצה שהיתה בכפר מנחם, והם עלו יחד להתיישב בכפר ורבורג בשנת 1939.  

רוני מספר: "בכפר ורבורג היה לנו משק מעורב עם פרות, תרנגולות וירקות. פירושו של דבר שהוריי עבדו יום ולילה במשך כל ימות השבוע. חשוב מאוד להעביר לילדים את העוצמות האלו שהיו להם."  

רוני נולד בכפר ורבורג בשנת 1943. בשנים הראשונות לחייו גידלה אותו סבתו, שדיברה רק גרמנית וכך זכה רוני לרכוש שפה זו. הוא למד בגן הילדים בכפר ורבורג. בית הספר היסודי היה בבאר טוביה, במבנה ששכן, במקום בו נמצאת היום בריכת השחייה של המושב. (לימים נבנה בין שני המושבים בית הספר היסודי "מבואות"). 

רוני החל ללמוד בתיכון "אורט" באשקלון. "כמובן שאף אחד לא הסיע אותי לשם," הוא אומר. "השכם בבוקר, כאשר הוריי חלבו ברפת, אני יצאתי ברגל אל הכביש כדי לתפוס את האוטובוס לאשקלון."  

אחר כך הוא עבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, שם רכש את המקצוע טכנאי של מטוסי סילון. בצבא הוא שירת בחיל האוויר בבסיס חצור במשך שלוש וחצי שנים, והמשיך במקצועו בחברת 'אל-על' כטכנאי מטוסים במשך 47 שנים, עד צאתו לגמלאות.   

דליה, רעייתו, היא ילידת מושב גיבתון. "הוריי הכירו ברחובות ופיתחו משק בגיבתון שהחל עם שלוש פרות ותרנגולות. אבי תמיד עבד מחוץ למושב," היא מספרת, "ואמי טיפלה במשק."  

את רוני הכירה דליה כבר בגיל 16, כאשר היתה מבקרת את קרובי משפחתה בכפר ורבורג. השניים נישאו בשנת 1963. בתחילה הם התגוררו ברחובות. בשנת 1979 הם עברו לגיבתון, לבית שנבנה בנחלת ההורים שלה. לאחר לימודי הנהלת חשבונות ומזכירות, עבדה דליה בבנק במשך 20 שנה, עד שנת 1981, בה יצאה המשפחה לשליחות בחו"ל. לאחר חזרתם מהשליחות היא מילאה תפקיד במזכירות מושב גיבתון במשך  34 שנים ובשנה שעברה פרשה לגמלאות. דליה היא אומנית. בביתה מוצגות עבודות קרמיקה מיוחדות במינן, מלאכה שלמדה בדנמרק, ומלבד זאת היא עוסקת בתפירת שמיכות טלאים.  

מיצג לתערוכת חג התשעים 

בשנה שעברה מלאו 90 שנה לייסודו של מושב גיבתון, הקרוי על שם עיר שהיתה בתקופת התנ"ך. רוני לובינגר לקח על עצמו משימה והיא  – להכין תערוכה של תולדות המושב. בתערוכה זו הוא שילב מיצג שהכין, אשר נמצא עתה ב"קתדרה העממית" של רחובות.  

המיצג מבוסס על הפסוק מחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו: ”וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.” (ישעיהו פרק ב' פסוק 4). חלקו הראשון של הפסוק מרמז על השאיפה של העם שיושב על אדמתו לזכות בחיי שלווה ולהתמקד בעבודת החקלאות, במקום להילחם מלחמות עקובות מדם.  

רוני בחר להציג באופן מוחשי את תחילתו של הפסוק. האביזרים אשר שימשו אותו לא ניקנו ולא נוצרו באופן מיוחד לכך. כולם נמצאו על ידו באקראי.  

והוא מספר: "את שני האלמנטים הצבאיים – נפל של מרגמה (במיצג ניצב מימין) וחלק מפגז של תותח 120 מ"מ – הבאתי עמי בסוף מלחמת ששת הימים. במלחמה זו הייתי חובש צבאי בג'בל ליבני בצפון סיני, והזדמן לי לשוטט שם לבדי ולמצוא אותם. ואיך הבאתי אותם הביתה? למרות הכובד שמתי אותם בתרמיל שלי, ונסעתי בטרמפים מסיני אל המושב. הם 'התגלגלו' בבית ובחצר שלנו במשך חמישים שנה. באחד הימים נפטר לצערנו אחד השכנים שלנו, עידו גורן ז"ל. אלמנתו, שידעה שאני אוסף גרוטאות, הזמינה אותי לחצרם כדי לקחת מה שאמצא לנכון. מצאתי שם אֵת חפירה, וזה כבר העלה במוחי את המשפט 'וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות'. לאחר חיפוש אצלי מצאתי מזמרה, והחלטתי לבנות את המיצג." 

רוני לקח פיסת עץ שמקורה בהודו, מרח עליה שמן זית והתקבל הצבע שהוא רצה: "אני מיקמתי את החפצים לפי הסדר המוזכר אצל ישעיהו. בני יאיר כתב על גבי העץ את הציטוט מן התנ"ך. לאחר הצבת הדברים שמנו לב שחלק הפגז בעצם מזכיר את תבנית ארץ ישראל. ושוב גויס בני יאיר, הפעם כדי לצייר את גבולותיה." 

לאחר מעשה הסתבר שיש משמעות לצבעים במיצג. מציין רוני: "הצבע החום הוא כמובן האדמה. הצבע הכחול, (שהשתמשנו בו באקראי, כיוון שהיה זמין לנו), מבטא את השמים, את המים וגם את הצבע בדגל המדינה. השחור, כמובן, מסמל את האבל על חללי המלחמות."  

"מגש הכסף" 

עוד צבע שהיה זמין לרוני ולאחר מעשה הוא מצא בו סמליות, הוא צבע הכסף בה נכתבו המילים. זה עורר בו מיד את האסוציאציה לביטוי "מגש הכסף". כידוע הביטוי נלקח מתוך שירו של נתן אלתרמן, שנכתב בדצמבר 1947 ופורסם במדורו של המשורר "הטור השביעי" בעיתון "דבר השבוע" (ולימים בספרו). השיר נכתב בעקבות משפט שאמר חיים ויצמן – אז ראש ההסתדרות הציונית ולימים נשיא המדינה –  בנאומו בפני הוועידה הארצית של "המגבית המאוחדת" באטלנטיק סיטי שבארצות הברית. "כבר אז ברור היה שתפרוץ מלחמה ונשלם מחיר יקר," מציין רוני.  

"אנחנו נמצאים במבוי סתום," לובינגר אומר בצער. "גם אנחנו וגם הערבים חולמים על אותה פיסת ארץ. ולהוכחה הוא מציג תליון קטן, מוזהב, שעליו מצוירות גבולות המדינה. "מצאתי את זה בביקורי בכלא קציעות," הוא מספר. "זו עבודה של אסיר פלשתיני מעזה, שיצר אותו משפופרת של משחת שיניים…" 

פנסיונר 

כמה תחומים מעסיקים את רוני לובינגר כפנסיונר. בגיל 67, לאחר צאתו לגמלאות, הסתבר לו שזיק החקלאות שהיה בו תמיד ניצת מחדש. הוא יצא ללמוד בפקולטה לחקלאות את נושא הדבורים, ומזה 12 שנים הוא עוסק בזה כתחביב. הוא הציב כוורות בחצרו ומייצר דבש. 

בעקבות סדנאות כתיבה מטעם המועצה האזורית גבעת ברנר, בה השתתף, רוני הגיע להכרה עד כמה חסר לו מידע על משפחתו. הוריו לא סיפרו והוא לא שאל. הוא אפילו אינו יודע באיזו שנה הם עלו ארצה. מכאן הוא הגיע למסקנה שחשוב מאוד להעביר לדור הצעיר את ההיסטוריה המשפחתית, וגם את ההיסטוריה של המדינה. "חשוב להשאיר חותם," הוא אומר.  

לאור מסקנה זו, במישור המשפחתי – הוא ודליה רעייתו עשו שני פרויקטים. רוני לקח את כל המשפחה לכפר ורבורג, המושב בו נולד וגדל והראה לצאצאים את כל המקומות שהוא זכר. בתוכם את מבנה גן הילדים שלו, אשר משמש עתה ארכיון הכפר. רוני הסריט את הביקור וערך סרט על עצמו ועל חייו.  

ולגבי משפחתה של דליה – הם התארגנו בקבוצה של 24 בני משפחה ונסעו לבקר בליטא. הם ביקרו בבתים שאיתרו, אשר בהם התגוררו בני המשפחה. רוני שימש שם כ"סופר", העלה על הכתב את כל מה שראו וסיפרו שם, והוציא את זה לאור כחוברת בליווי תמונות מן המסע. 

ובתחום הציבורי – רוני עורך הרצאות במסגרות שונות. אחת מהן היא תחת הכותרת: "שלושת מפגשי השלום שלי ב-1977". בין השאר הוא מבקר בכיתות בית הספר היסודי האזורי ומספר לילדים פרקים בהיסטוריה של במדינה.  

נושא שלישי שהוא עוסק בו – ספרות  ילדים: "בשיחות בסדנאות שעברתי הסתבר לי שאינני מצוי כלל בספרות הילדים, כי כאמור גדלתי אצל סבתא שלא דיברה בעברית, ובבית דיברנו בגרמנית במשך כל השנים," הוא מספר.  

כאדם סקרן מטבעו ואוהב ללמוד, רוני החל לרכוש ספרים. התברר לו ש"הנסיך הקטן", "העץ הנדיב" ו-"פו הדב" הם בעצם גם ספרים למבוגרים ברובד הנסתר שלהם. מלבד רכישת ספרים הוא עוקב באופן קבוע אחר ספרים שנמצאים במדפים הפתוחים במושב – ספרים שלהפתעתו הרבה אנשים מוציאים מביתם, "בעצם, זורקים אותם." וכך הוא מצא ספרים שהם ממש אוצרות בעיניו.  

רוני ודליה הם הורים לשלושה: אירית מתגוררת בהרצליה, מנהלת משרד. יאיר, יא-יא, הוא אמן  – צייר ופסל. בעקבות טראומה שעבר בצבא הוא מטפל כיום באנשים שסובלים מחרדות בקליניקה משלו. גיל עבד באל-על, פוטר עקב הקורונה, והיום הוא מצליח כ-"הנדי מן". שלושתם נשואים והורים לילדים. רוני ודליה נהנים מן הצאצאים וחייהם – מתוקים כדבש שהדבורים של רוני מייצרות – בביתם הנאה במושב.