חבר קיבוץ נהג חלוקה תבע מהקיבוץ והמפעל פיצויים
חבר קיבוץ עבד שנים ארוכות במפעל הקיבוץ. לדבריו, בגלל אופי עבודתו כנהג חלוקה, הכוללת הרמת משקל כבד ונסיעות מרובות נגרמו לו נזקים קשים לגב שהביאו לפגיעה משמעותית בכושר עבודתו. בתביעת נזיקין שהגיש נגד המפעל והקיבוץ, הוא טען שהמפעל לא העמיד לרשותו כלי עזר לנשיאת הארגזים והמוצרים שבהם ולא פעל להפחית את משקלם. כן אמר שהרכב שהועמד לרשותו לביצוע העבודה היה ללא בולמי זעזועים ומושב הנהג היה מאולתר וללא ריפוד. המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעה שנגרמה לו "כנכות מעבודה" וקבע לחבר-התובע שיעור נכות צמיתה.
עדות יחידה של בעל דין
המפעל, הקיבוץ וחברת הביטוח שלהם, דחו את טענות החבר ואמרו ש"הרמת משאות במשקל 8- 10 ק"ג היא עבודה פשוטה שאינה מצריכה התייחסות מיוחדת מצד המעסיק". עוד טענו כי התביעה מבוססת על "עדות יחידה של בעל דין" (של התובע עצמו) ולא ניתן להסתמך עליה בהיעדר תמיכה של ראיות נוספות.
"כלל גדול בהליכים אזרחיים הוא שהמוציא מחברו עליו הראייה", אמר השופט מנחם (מריו) קליין, מבית משפט השלום בתל אביב. כלל נוסף הוא שקביעה של ממצאים עובדתיים לפי עדות יחידה של בעל דין, מותנית בקיומן של ראיות נוספות התומכות בגרסה העובדתית של התובע. יחד עם זאת, ניתן לסטות מדרישה זו "ולהסתפק בעדות יחידה של בעל דין ובלבד שההחלטה תהא מלווה בהנמקה".
לא הציגו גרסה סותרת
הגם שברשות המפעל היה כל המידע הנוגע לתנאי העבודה של החבר הוא לא הציג "גרסה סותרת" לגרסת החבר, לפיכך קיבל השופט את עדות החבר בדבר תנאי עבודתו. השאלה שנותרה – האם הייתה התרשלות בהתנהלות המפעל. חובת המעסיק כלפי עובדיו, הסביר השופט, היא "ליצור מקום עבודה בטוח, להנהיג שיטות עבודה בטוחות, ולספק ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים". המעסיק חייב למסור מידע עדכני לעובד בדבר הסיכונים הקיימים בעבודתו, להדריך אותו כיצד להימנע ולהתגונן מפניהם, ולפקח שהעובד נוקט אמצעי זהירות מתאימים.
כדי לקבוע אם הייתה רשלנות כלפי העובד, יש לבחון אם המפעל "יכול ואמור היה לצפות את התרחשות הנזק". השופט השיב על כך בחיוב ואמר כי מהראיות שהובאו בפניו היה על המפעל "לדעת כי ישנה סכנה ללקות במחלות גב כתוצאה מהרמת משאות במשקל 10 ק"ג באופן חוזר ונשנה, ומנסיעה ברכב ללא בולם זעזועים וכיסא ללא ריפוד ראוי".
התובע, פסק השופט, "עשה רושם אמין, עדותו הייתה קוהרנטית ומהימנה. הוא נפגע בצורה משמעותית ויש להטיל אחריות על המפעל לפצותו בגין פגיעתו".
השופט העריך את הפסד ההשתכרות שנגרם לתובע בשל הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו, ופסק לו פיצוי על דרך האומדן משום שמצא שתלוש השכר של החבר לא שיקף את ההכנסה המקובלת של נהגי חלוקה. כן נפסק לטובת החבר פיצוי בגין הוצאות שיוציא בעתיד לעזרה שיקבל מאדם אחר, הוצאות רפואיות, נסיעות וכאב וסבל. המפעל וחברת הביטוח שלו חויבו לשלם לחבר-התובע את הוצאותיו המשפטיות ושכר טרחת עו"ד. על פסיקה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שטרם הוכרע.
