אחרי שירות קרבי ארוך ותובעני שבמהלכו מעולם לא נשאל מה שלומו, למד ליאור חיון מקיבוץ דביר לדבר על רגשות. עכשיו הוא מתעל את היכולת שרכש לעבודה עם חיילים ומילואימניקים. "אחת המטרות היא שאנשים יבינו שאנחנו בתקופה מטורללת ושגם אם הם חווים דברים קשים, הם יכולים לצאת מזה"
*תמונה ראשית: ליאור חיון. "הייתי סגור, דחסתי המון חוויות פנימה ולא ידעתי לדבר אותן". צילום: מהאלבום הפרטי
כמעט ואין יום נטול ידיעה חדשותית המתייחסת להיותנו מדינה בפוסט טראומה, שהתחלואה הנפשית והסטרס מזנקים ועוד יזנקו בה נוכח נזקי המלחמה. השיבה לסוג של רגיעה רק מציפה את הקשיים והתסמינים. כולם זועקים להתייחסות, לחמלה, לתקציבים.
דוגמה טרייה מייצגת, למשל, מ-23 בנובמבר. Ynet מדווח על הסכם שכר שנחתם ומעניק לפסיכולוגים בשירות הציבורי תעריף גבוה בכ-40% בממוצע מבעבר. התמריץ עצמו הצליח, אבל פסיכולוגים רבים ומנוסים שרצו להפשיל שרוולים, גילו שאין עבורם תקנים. "אנחנו עובדים תחת אחריות עצומה לאנשים מאוד פגועים, עם סימפטומים שכמעט לא ראינו מבחינת העוצמה שלהם. התמונה היא קטסטרופלית, מאות ממתינים", סיפר פסיכולוג ניהולי מתוך משרד הבריאות.
לוחמי המילואים וחיילי הסדיר הקרביים הם מהאוכלוסיות המדוברות בהקשר הזה. ובתוך הדאגה והתסכול על כך שאינם מקבלים מענה הולם, טוב לדעת שיש תוכניות שונות ואפקטיביות, ושעם כל הקושי שהם חוו וחווים, יש מתודות ואנשים טובים שמפיקים לקחים לגבי אופני התמיכה בהם, ושגם אלו משתכללים ומסייעים לרבים.
פרויקט הדגל: שיפוץ הבריכה
העבודה של ליאור חיון, ובמידה רבה גם המסע שהוא עבר, הם דוגמאות טובות לכך. הוא מעביר "עיבודים" למילואימניקים ולחיילי סדיר מטעם עמותת "מומנטום" ומנהל את "תוכנית חממי" של עמותת "אוהבי אסף" שהוקמה על שם אל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה ב-7 באוקטובר, שנפל בקרב וגופתו הושבה לאחרונה לקבורה בישראל. "בתוכנית אנחנו מלווים, בשיתוף הצבא, אנשי ונשות מילואים, ועוזרים להם, במשך חצי שנה, לחזור לאזרחות אחרי המלחמה מבחינה מקצועית, פיננסית, בין-אישית ובבניית חוסן בסיוע מנטורים. היא הוקמה על ידי המשפחה המדהימה של אסף חממי", חיון מספר.
בתוכנית הראשונה, שתסתיים בינואר הקרוב, לוקחים חלק 54 מילואימניקים והמחזור השני שלה נפתח השבוע, בשלושה ימי ריטריט בזכרון יעקב. חיון אינו פסיכולוג ולא עובד סוציאלי בהכשרתו, אבל דווקא הדיסטנס ששמר מעולם הנפש עד לא מזמן, כולל המסלול האישי והסוויץ' שעבר, הופכים אותו לאדם מתאים לעסוק ולדבר על אלו.
הוא בן 49, תושב קיבוץ דביר שגדל בבת ים, ואב לשלושה. לדביר הגיע בעקבות זוגתו לשעבר, בת הקיבוץ ("הגענו לפני כ-14 שנה כדי לבנות כאן את הבית ולגדל את הילדים ומאז אנחנו חיים כאן באושר ובהנאה מרובה"). המסלול הצבאי שלו, שנוגע בעקיפין בעבודה הנוכחית, היה ארוך ותובעני. "התגייסתי ב-1994 ליחידה קרבית שכל הפעילות שלה היתה ברצועת עזה לפני ההתנתקות, ולאחר מכן המשכתי בקבע 26 שנה. זה היה מאוד מאוד אינטנסיבי, בשעות לא שעות, בסופי שבוע, בלילות, עם ילדים קטנים בבית", הוא מספר.
במקביל מילא את תפקיד יו"ר האגודה בקיבוץ. "ריכזתי את התחום המוניציפלי בהתנדבות מלאה, בעיקר כדי להיות חלק מהעשייה ולהראות לילדים שההתנדבות בקהילה היא פרמטר חשוב, ולהראות לקהילה שנכון שאין לאף אחד באמת זמן, אבל אם עובדים יחד כדי לקדם דברים – זה אפשרי". פרויקט הדגל שלו היה השיפוץ של בריכת השחייה, שנחנכה ב-1987 בפורמט חריג בגודלו ושימשה בזמנו גם גן אירועים ("הכול היה בעבודה משותפת של הקיבוץ והאגודה").
שאפו לקיבוץ כרם שלום
ספטמבר 2023 פגש את חיון בסיום תפקיד ולקראת יציאה לשנת לימודים. הוא כבר הזדכה על כל הציוד והיה לו מחליף. לאחר 7 באוקטובר, חזר לחודשיים ליחידה ובהמשך אכן התחיל ללמוד לתואר שני בייעוץ ארגוני. במקביל, בינואר 2024 ליווה את קיבוץ כרם שלום כפרויקטור במעבר לאשלים. "וואו, זה היה מדהים לפגוש קהילה מעורבת של חילונית ודתיים שלרובם יש מוטיבציה כמה שיותר גדולה להיות יחד ולחזור הביתה. הם היו חזקים ומעורבים ומדהימים", הוא אומר.
בהיותו איש שטח מובהק שאוהב טיולים, ספורט, אופנועים ואדרנלין, ובעידוד חברה שעובדת בעמותת "מומנטום" שעוזרת לחיילים משוחררים במעבר לאזרחות, הלך למיוני העמותה במטרה להנחות את מסעות "בחזרה לעתיד" למי שפושט עוד רגע מדים. הוא התקבל ועבר הכשרה עם עוד מאות מנחים. שם זה קרה. "נחשפתי לעולם חדש, של שיח ורגש. לעולם שבו מותר לדבר, וזה אחרי כמעט 30 שנה בעולם האגו והמאצ'ואיזם. אתה לוחם, אבל לא יודע לדבר ולא באמת שואלים ומתעניינים במה שלומך", הוא מספר.
בסיס לעבודת צוות טובה
זה כמובן חלחל לחיים האישיים. "בשלב הראשון זה עשה לי המון רפלקציות וגרם לי לחשוב על המשברים ועל המסע האישי שלי מאז הפרישה. הייתי סגור, דחסתי המון חוויות פנימה ולא ידעתי לדבר אותן. כנראה שככה חונכתי, שזה בסדר להשאיר את הדברים בפנים כי אנחנו גברים חזקים, ומותר אולי לבכות, אבל בלילה לבד, כשלא רואים".
ודבר הוביל לדבר. "אני גם מנחה ODT – זאת התנסות חווייתית בטבע. לוקחים צוותים של חברות ויחידות ביטחוניות ועובדים איתם על פיתוח צוותים וניהול דרך התנסות בתרגילים שלא מהעולם היומיומי שלהם, וגם שם הם לומדים לדבר על עצמם ואחד עם השני. זה הבסיס לעבודת צוות טובה ולשיתוף פעולה ובעיקר לראות את האנשים, את הממשקים ואת עצמם".
זה חתיכת מעבר, מללמוד לענות על השאלה "מה שלומך?" לדבר רגש ואינטימיות כל היום.
"אחת השאלות ששאלתי את עצמי היא 'מי שמך להעביר מסרים של תקשורת ושיח?', כי אני לא ידעתי לעשות את זה ואחד הדברים שהכי הפחידו אותי היה להעביר סדנאות משותפות למילואימניקים ולנשים שלהם, כי אני נכשלתי בזה. אבל אז הבנתי שזאת המתנה שאני מקבל וזה עוזר לי להבין ולקחת אחריות על חוסר התקשורת שהיה אצלי בעבר וללמוד דרך בנות הזוג של אותם גברים והעבודה המשותפת, להבין דברים על עצמי, ואיך אני יכול לעשות אותם טוב יותר".
בוא נדבר רגע על העיבודים שאתה מזכיר הרבה בשיחה, וגם קשורים לשיח הנרחב על הפוסט טראומה וההשתלבות של המילואימניקים בבית, מה שמאוד מדובר היום, למשל בזכות אודי כגן ואנשים כמוהו.
"עשיתי המון עיבודים. זאת פלטפורמה שבה לוקחים יחידה צבאית ונותנים לחיילים מקום לדבר על כל החוויות שלהם, להוציא את מה שבפנים, להבין שהם לא לבד ולנסות להתחזק יחד. יש לזה המון מתודות, הרבה מאוד עמותות נותנות את הפלטפורמות האלו לחיילים ואנחנו רואים כמה זה עובד, שאומרים להם שזה בסדר להיות לוחם וגיבור על וזה בסדר לחזור, לשבת ולהגיד 'וואלה, פחדתי, היה לי קשה, תודה שהיית איתי' ולדבר על החוויות הקשות ועל מי שאיבדו, ולצאת מחוזקים. זה תהליך של כמה שעות שלחלק מהאנשים נוגע מהר יותר או פחות. זה לא קסם, אבל זאת תחילתה של דרך ושפה חדשה".
חיון מסביר שיש מנהלת של צה"ל שתפקידה לתאם ליחידות את המסעות מול "מומנטום" ולדעתו רוב בוגרי היחידות הקרביות עוברים אותם. לא פחות חשוב, הוא אומר, להנחיל למפקדים את השיח הזה. "לא הכרנו בעבר את המילים 'חוסן' ו'עיבוד' וחשוב שמפקדים ילמדו שמותר לדבר גם רגש וזה לא אומר שהם יהיו לוחמים פחות טובים, להיפך. זה עוזר לראות את החייל וזה עוזר גם לפיתוח מיומנויות ניהול באזרחות. התבוננות פנימית של מי אני ומה החוזקות שלי ולהיפתח מול העובדים, להביע רגש. זה עובד לדעתי. מפקדים בכירים יודעים לבכות מול החיילים שלהם ולא קרה כלום. ואחר כך הם מובילים והחיילים הולכים אחריהם בעיניים עצומות".
תן דוגמה מהשרינג.
"באחת המתודות, ביחידה שעשיתי לה עיבוד, העברנו בינינו כדור על כל שאלה, והם היו אמורים למסור למי שהכי חזק, מי שקם הכי מאוחר, מי שרץ הכי מהר, וכששאלתי: 'מי הכי רגיש בצוות?' הכדור נעצר. בא המפקד ואמר לי שאני מבולבל וש'אין אצלנו רגישים, כי מי שרגיש לא יהיה פה'.
אז קראתי לאחד החיילים ואמרתי לו לצאת מהחדר. הוא שאל למה, ועניתי 'כי בהפסקה סיפרת לי שאחרי 60 יום שלא היית בבית, נורא התרגשת לפגוש את אימא שלך ואחותך שרצו אליך כשהגעת'. ואז נפל להם איזשהו אסימון שהכול בסדר. אחד הדברים 'הטובים' שיצאו לנו מהשנתיים האחרונות זה ללמד אנשים לדבר ולהוציא את הרגש ולהבין שהם עדיין יהיו אנשי מקצוע ומפקדים מדהימים, וזה לא מתנגש. בלחימה ובקרב רצים קדימה ונלחמים, אבל אחר כך זה בסדר להשתמש בחברים. העוצמה של הקבוצה מדהימה. היא יכולה להרים או להפיל".
ביולי האחרון נחשף ב"ידיעות אחרונות" שלפי הערכות עדכניות של אגף השיקום במשרד הביטחון, עד שנת 2028 האגף יטפל ויכיר בלפחות כ-100 אלף פצועים ונכי צה"ל, מתוכם כמחצית לפחות יהיו גם עם נכות נפשית. רובם נפגעו מנטלית ב-7 באוקטובר ומאז.
"לצערנו בשנתיים האחרונות העולם ההנחייתי והטיפולי קיבל הרבה יותר ביקוש. קטונתי מלדבר על נתונים, אחת המטרות של העיבודים היא שאנשים יבינו שאנחנו נמצאים בתקופה מטורללת ושגם אם הם חווים דברים קשים, הם יכולים לצאת מזה. יש מקרים מאוד קשים של לוחמים ואנשים מדהימים שחוו דברים קשים ואנחנו דוחפים אותם לטפל בעצמם וזה עוזר. כל נפש מקבלת את החוויות שהיא חווה בצורה אחרת. הלוואי וכל אחד מאיתנו יכול היה להרשות לעצמו כלכלית טיפול פסיכולוגי. יש המון עמותות שמסייעות ובחלק גדול מהמקרים זה עובד".
אתה פוגש גם נשים לוחמות, אולי חלקן עברו תהליכי חספוס בגדודים המעורבים ובכלל. גם להן קשה לדבר רגש?
"נשים רגישות יותר ויודעות לדבר רגש יותר טוב מגברים, זה ברירת מחדל אצלן. רוב הנשים הלוחמות ותומכות הלחימה שפגשתי עושות את זה טוב יותר מגברים ובקבוצות מעורבות זה מסייע לגברים להיפתח. יש כאלו שסגורות יותר, אבל אין מה לעשות (צוחק), נשים טובות יותר ברוב הדברים".
דובר רבות על כך שחלק גדול מהקשיים של אנשי מילואים ששבים הביתה הוא התמקמות מחודשת מול הבית ומול בנות הזוג. והינה, השבוע שרי הממשלה אישרו במשאל דחוף את הצעת שר הביטחון לאפשר גיוס של 280 אלף חיילי מילואים. "הנטל יוגבר על כתפיה של קבוצה מצומצמת יחסית של משרתים מאוכלוסיית המדינה", נכתב בהחלטה – העשירית מאז 7 באוקטובר. ואתה מציף פה עוד דילמה של המילואימניקים עם שובם הביתה. 'מתי אני מספר לה על הצו הבא שלי?'.
"וזאת אחת השאלות שאני שואל אותם. 'האם אתה מספר לה מיד כשקיבלת אותו או שבוע לפני שצריך לצאת?' והתשובה ממש מתחלקת בין אלו שאומרים 'מספר מיד. הכול בינינו פתוח' ואלו שאומרים 'הכול טוב עכשיו, אז למה להרוס?' ויש כאלו שבדילמות. והדבר השני שמעסיק אותם הוא החזרה לשגרה לעבודה ומה לעשות. הם נמצאים בצמתים מאוד גדולים. גם כמשפחות וגם כבודדים, אנשים – וגם אני – חיים יותר בתפיסה של ה'כאן ועכשיו' כי קיבלנו פרופורציות חדשות ובוא ננצל את החיים ונחיה אותם כמו שמתאים לנו ולא לחברה. רואים את זה".
