מסע בעקבות הזהב הנוזלי של הנגב: יזהר אילת, מנכ"ל חוחובה ישראל, משחזר את הדרך מהניסויים הראשונים ועד לניהול ממוכן של אלפי דונמים באוטומציה מלאה
מהמדבר הצחיח אל פסגת החקלאות העולמית
ענף החוחובה בישראל טומן בחובו סיפור הצלחה מופלא של חדשנות, התמדה ויזמות חקלאית שאין כדוגמתה, המציב את ישראל כשחקנית מרכזית ואסטרטגית בשוק העולמי. מי שהחל לפני עשורים רבים כניסוי מדברי נועז בתנאי קרקע מלוחים, הפך עם הזמן למוביל גלובלי המספק חלק ניכר מתצרוכת השמן העולמית לתעשיית הקוסמטיקה הבינלאומית. בחצרים, מנוהל כיום חלק משמעותי מנתח השוק העולמי של החוחובה, והישג זה אינו מקרי; הוא תוצאה ישירה של שילוב ייחודי בין אקלים מדברי מאתגר, ידע אגרונומי מעמיק שנבנה לאורך שנים רבות, ומיכון חקלאי ותעשייתי מתקדם שאין לו שתי וערב בעולם. בשיחה עם יזהר אילת, מנכ"ל חוחובה ישראל, מקיבוץ חצרים, נחשפים הסודות מאחורי ההצלחה המסחררת, האתגרים הגדולים בדרך, והיכולת של קיבוץ אחד בדרום לשלוט ביד רמה בנישה עולמית ייחודית.
ההיסטוריה של הגידול: מהמדבר במקסיקו ועד לנגב
שורשיה של החוחובה מגיעים בכלל ממדבריות סונורה שבמקסיקו הרחוקה, שם הצמח המדברי הזה הסתגל לתנאי מחיה קשים ביותר. סיפור ההיכרות של ישראל עם הצמח מתחיל באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת, תקופה שבה אנשי המכון לחקר הנגב יצאו ביוזמה עצמאית לחפש גידולים חדשים ומבטיחים שיוכלו להתאים לסביבה המדברית הקשה של ארצנו. במסגרת חיפושים אלו הובאו לישראל שני גידולים מרכזיים: האגבה, שממנה מייצרים במקסיקו את המשקה המפורסם אך כאן יועדה במקור לייצור חבלים, והחוחובה עצמה. החוקרים הישראליים החלו לבדוק את הגידולים הללו בקפדנות ואף החלו במלאכת ברירת הזנים הראשונה. נקודת המפנה המשמעותית ביותר עבור החוחובה התרחשה בתחילת שנות ה-70, כאשר נכנס לתוקף החוק הבינלאומי לאסור ציד לווייתנים. לפתע התברר שהשמן המופק מזרעי החוחובה דומה באופן מפתיע במבנהו הכימי לשמן הלווייתנים, כאשר למעשה אין מדובר בשמן במובן הקלאסי אלא בשעווה נוזלית ייחודית, שהיא היחידה מסוגה בעולם הצומח. תגלית זו הפכה את החוחובה למוקד עניין עולמי אדיר. בישראל של סוף שנות ה-70 הייתה זו חברת "דלק" שנכנסה למיזם מתוך מחשבה לגדל את הצמח בהיקפים עצומים כדי לספק דלקים חלופיים, ואף השקיעה בכך משאבים כספיים ניכרים. אולם, לאחר מספר שנים והשקעה לא מבוטלת, הרימו שם ידיים ופרשו מהמיזם, מה שהשאיר את השטח פנוי לחקלאים המקומיים שהאמינו בפוטנציאל הגלום בצמח.
האתגר המדברי והמהפכה הטכנולוגית בחצרים
הקמת ענף החוחובה בחצרים בסוף שנות ה-80 לא הייתה מובנת מאליה כלל וכלל. עודד וינקלר ז"ל, שהיה אז מרכז המשק של הקיבוץ, עמד בפני אתגר מורכב כאשר התבקש למצוא פתרון לקרקע המלוחה של האזור שבה כל הגידולים החקלאיים הקודמים כשלו כלכלית והותירו אחריהם מדבר שומם. המשימה שהוגדרה לו הייתה משולשת: ליצור מרחב ירוק ומטופח סביב הקיבוץ, לייצר מקומות עבודה נוספים לאנשים שלא רצו או יכלו לעבוד בתעשייה המסורתית, והחשוב מכל – לעשות זאת מבלי להפסיד כספים רבים. מתוך מגוון אפשרויות, עודד בחר דווקא בחוחובה. באותם ימים ממש, קיבוצים אחרים בישראל כבר ניסו לגדל חוחובה, אך כולם עשו זאת בחלקות קטנות ויחסית מצומצמות של מאתיים עד שלוש מאות דונם בלבד, וללא הצלחה יתרה שכן הענף דאז עמד בפני סכנת סגירה ממשית. בניגוד אליהם, בחצרים הבינו שהמפתח להצלחה טמון בפתרון שורשי לעניין כוח האדם. העבודה בחוחובה דרשה בימיו הראשונים ידיים עובדות רבות, דבר שהעלה חשש בקרב החברים שרגילים היו לגיוסים המוניים בפרדסים ובכותנה. לעומת ההסתייגויות, עודד האמין באמונה שלמה כי האדם כבר הגיע לירח, ולכן יש להם חמש שנים למצוא את המיכון המתאים. ואכן, הוא הוביל פרויקט מיכון הנדסי מהפכני, ובשנת 1990 נטעה חצרים את החלקה הראשונה שלה. בכך הפכה חצרים את החוחובה מגידול קטן ומדשדש לגידול ממוכן לחלוטין שמנוהל במלואו באמצעות מכונות מתקדמות, כשהמשתלה המקומית שימשה גם מקור לייצור שתילים איכותיים עבור מי שחפץ בכך.
צמיחה, הנהגה מקומית ותעשייה באוטומציה מלאה
מאז אותם ימי ראשית, הלך הענף והתפתח בקצב מהיר תחת שרביטם של מנהיגים מקומיים מסורים. עודד וינקלר ניהל ופיתח את הענף במשך כשש עשרה שנים, ולאחר מכן העביר את המושכות לג'ימי רייזר ז"ל, שהמשיך לדחוף את החברה קדימה יחד עם הקמת דירקטוריון ייעודי וגיבוש תוכנית אסטרטגית סדורה. בשלב מתקדם יותר, הצטרף להנהגת הענף יזהר אילת, מי שנולד וגדל במקור בקיבוץ גניגר ועבר כברת דרך מרשימה בעולם החקלאות והטכנולוגיה, הכוללת שנים רבות של עבודה בחברת "נטפים", שליחות מוצלחת להקמת חברת-בת של החברה בקולומביה, ועבודה במכון המחקר מיג"ל שבקריית שמונה. כאשר ג'ימי רייזר פנה אליו בבקשה להצטרף לניהול החוחובה בחצרים ולהכפיל את שטחי המטעים, ראה בכך יזהר אתגר מרתק והחליט לחזור הביתה אל השורשים בנגב. תחת ניהולו וראייתו האסטרטגית, המשיכה החברה לצמוח ולהתבסס. האתגר המרכזי שעמד בפני ההנהלה היה תהליך קלאסי של ביצה ותרנגולת מול הלקוחות הגדולים בעולם: הלקוחות דרשו ביטחון מוחלט באספקה סדירה של שמן כתנאי להגדלת השימוש בו במוצרי קוסמטיקה יוקרתיים, שכן מוצר סופי המבוסס על שמן חוחובה אינו יכול להחליף את חומר הגלם שלו מפעם לפעם מבלי לאבד את זהותו הייחודית. באותן שנים, מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה סבלו ממשברים אקלימיים שפגעו ביבול, מה שהדגיש את הצורך הקריטי בבסיס אספקה יציב ואיתן. לשם כך, חצרים הרחיבה באופן משמעותי את שטחי הגידול שלה, וכיום היא מנהלת למעלה משלושת אלפים דונם מסביב לקיבוץ, לצד אלפי דונמים נוספים המשולבים בשותפויות אסטרטגיות במקומות שונים בנגב ובעוטף עזה, שם פועלת משנת 2015 שותפות מוצלחת עם הקיבוצים לייצוא משותף. כדי להשתלט על שטחי ענק אלו בלי לפגוע ביעילות, הכול הפך לממוכן לחלוטין. מערכות טפטוף ממוחשבות ומתקדמות מאפשרות כיום לאדם אחד בלבד להיות אחראי על ניהול ההשקיה של אלפי דונמים בדיוק כירורגי. גם שלב הקטיף והתעשייה מנוהל ברמה הגבוהה ביותר; איסוף הגרעינים מתבצע ביעילות מופתית סביב תקופת החגים, בסביבות ראש השנה וסוכות, והם מועברים לאחסון בסילואים. משם, הגרעינים זורמים ישירות אל מפעל ההפקה של החברה, הנחשב למתקן המתקדם מסוגו בעולם. המפעל פועל באוטומציה מלאה לחלוטין ללא שום מגע יד אדם מרגע כניסת הגרעין ועד לקבלת השמן הטהור במכלים, כאשר צוות טכני מצומצם מפקח על התהליך, והשמן נארז באריזות המותאמות במדויק לדרישות הלקוחות ונשלח ישירות לכל רחבי הגלובוס.
פיתוח זנים מתקדם ומבט לעתיד השוק העולמי
פעילותה של חוחובה חצרים חורגת הרבה מעבר לחקלאות שגרתית או לייצור תעשייתי בלבד, שכן החברה לוקחת על עצמה תפקיד מוביל ומחקר אקטיבי. מאחר שמדובר בנישה עולמית קטנה יחסית שרק מעטים בעולם עוסקים בה, חצרים הפכה לאחד הגופים היחידים על פני הגלובוס – לצד פירמות ספורות בלבד – שמשקיעים באופן פעיל בפיתוח זנים חדשים ומתקדמים שיעניקו יתרון תחרותי מול השוק העולמי המאתגר. כיום, 98% מתוצרת השמן של החברה מיוצאים לחוץ לארץ עבור תעשיית הקוסמטיקה העולמית, בעוד שרק אחוזים בודדים, סביב 2%, נשארים לשימוש בשוק המקומי בישראל. בשיחתו של יזהר אילת על ההתנהלות העכשווית של הענף, עולה בבירור כי למרות ההצלחה הכבירה והיכולת להבטיח ללקוחותיה שקט נפשי וביטחון באספקה, מדובר כיום בשוק תחרותי ומאוד מאתגר. בעוד שבעשורים קודמים נרשמו בישראל גלי נטיעות נרחבים ומשמעותיים מאוד, הרי שהיום התמונה השתנתה לחלוטין והנטיעות החדשות נעצרו, כאשר המגדלים הקיימים מתמקדים בעיקר בעקירת זנים פחות מוצלחים ושמירה על יעילות תפעולית מרבית. יזהר מדגיש בכנות כי עבור מגדלים חדשים או חקלאים שאינם מצויים לעומק בפרטי הענף, זהו אינו הזמן הנכון או המועד המתאים להיכנס לפרויקט נטיעות של חוחובה, שכן ניהול הענף דורש מומחיות ייחודית ויחידת מינימום כלכלית של כ-500 דונם לפחות כדי להיות רווחיים. סיפורה של חוחובה חצרים, מתחילתו ועד סופו, מהווה אפוא מופת של חזון חקלאי ישראלי, של שיתופי פעולה אמיצים ושל חדשנות טכנולוגית שהפכה חולשה פוטנציאלית להצלחה בינלאומית מעוררת השראה.
