למה חיים וייצמן, יערי וטבנקין לא חתומים על מגילת העצמאות? כמה השפיעו עליה הנציגים הדתיים והאם גם היום הם היו חותמים עליה? ההיסטוריון מוקי צור (עין גב) מסביר למה מגילת העצמאות עדיין רלוונטית ומה הקשר שלה למצבנו כיום
*תמונה ראשית: מוקי צור. "למגילה היה תוקף משפטי. עם זאת, המנסחים והציבור הניחו שבהמשך תיכתב חוקה למדינה, שתסתמך על עקרונותיה". צילום: יזהר באר
למגילת העצמאות, אותן 664 מילים שדוד בן גוריון קרא בטקס הכרזת העצמאות בד' באייר תש"ח, הייתה עדנה. מנייר בצורה מלבנית שדי נשכח על קירות כיתות בית הספר או חדר המורים, המגילה נהפכה לחומת המגן של אלה שניסו להגן על הדמוקרטיה בישראל, נוכח האיומים עליה מצד חבורת נתניהו-לוין-רוטמן. היא חזרה לאתרי הפגנות, שלטי מחאה, כרזות וחולצות. לא במקרה, מלמד ההיסטוריון מוקי צור, במסגרת מכללת הגמלאים "ביתינו", קורס על מגילת העצמאות. שאלתי אותו האם יש מה לחדש על הקטע שהוא אולי הכי נחקר והכי מצוטט, שכל מילה וכל משפט בו זכו להרבה פרשנויות.
״ב-2017 הוצאנו במסגרת מכון 'בינה' ספר מקיף שמוקדש למגילת העצמאות וכלל מחקרים ומאמרים על היבטים שונים של המסמך", מספר מוקי, "שם הספר 'מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי', והוא באמת מעוצב כמו התלמוד: במרכז העמוד הטקסט המקורי של המגילה, ולצידו פרשנויות שונות. דב אלבוים הוא העורך הראשי, ואני לקחתי חלק פעיל בעריכה ובהוצאה לאור. נקודת המוצא הייתה שמדובר במסמך שצריך להצטרף לקאנון היצירה היהודית. בספר מופיע פרק שלי בשם 'דמוקרטיה לומדת'. כתבתי שם שישראל, כמדינה יהודית, צריכה 'ללמוד את עצמה', לימוד כתשתית רוחנית הכרחית להמשך היותה מדינה יהודית דמוקרטית״.
״אני מלמד את הפנסיונרים ב'ביתינו' כבר המון שנים וזה הרבה פעמים אותם אנשים" הוא אומר, הם מבקשים: 'תלמד מה שאתה רוצה, אנחנו ממילא שוכחים'. אבל אני בכל זאת רוצה לחדש, ולכן כל שנה אני מחפש נקודת מוצא אחרת לתיאור ההיסטוריה של הציונות. בבסיס יש פה תפיסה, שאין דרך אחת לגלות את האמת ההיסטורית. לימדתי את התקופה על פי מקומות, על פי מכתבים של אישים שונים בני הזמן, על פי 'פרקי אבות ופרקי חלוצים', כשכל זווית כזאת מגלה פנים חדשות ושונות. כשהסתיימה הקורונה, ועל רקע הוויכוח שהתלקח סביב החקיקה שבאה לשנות את האיזון בין הרשויות, חשבתי שזה רגע מתאים לדבר על מגילת העצמאות, מתוך הדברים שנכתבו בספר״.
אלוהים לא נזכר בטקסט
מי בעצם ניסח את המגילה?
״בכתיבה היו שותפים ומעורבים כ-15 אנשים. הם התחילו במלאכה בפסח 1948 וסיימו אותה ממש ערב ההכרזה. בין היתר היו מעורבים עורכי דין, רב אחד מארה"ב שכל מה שהוא הציע נמחק, עורך הדין של ההסתדרות, אישים כמו ציזלינג והרב פישמן מיימון, וכמובן משה שרת ובן גוריון. ישנה שאלה גדולה למה חיים וייצמן אינו נמנה על חותמי המגילה. גם לא יערי ולא טבנקין. 37 החותמים היו מי שנבחרו למועצת העם. חשוב להזכיר שבין החותמים היה גם מאיר וילנר, שייצג את הקומוניסטים, ונציגי אגודת ישראל שלא הכירו במוסדות הציוניים. אגב, חלק מהחותמים היו בירושלים וחתמו על הקלף כשהוא ריק, ורק אחר כך הוסיפו את הטקסט. היו רק שתי חותמות: גולדה מאירסון-מאיר, ורחל הכהן-כגן, מעולות האונייה רוסלאן ולימים נשיאת ויצ"ו״.
האם המנסחים היו מודעים לכך שהם בעצם יוצרים את המתווה למשטר ולחוקה של מדינת ישראל?
״יש שני טיפוסים של מסמכים כאלה. המגנה כרטה באנגליה, שנכתבה בימי הביניים, היא 'מסמך מתפתח', באנגליה מעדכנים את החוקים בכל תקופה לפי התפתחות המחשבה המדינית וכזכור שם אין חוקה. לעומת זאת הכרזת העצמאות של ארצות הברית, או הכרזת זכויות האדם של האו"ם, קובעות פרוגרמה וקנה מידה לעתיד. כדאי לזכור שבארה"ב, למי שכתב שכל בני האדם שווים, היו עבדים בחווה שלו. יש שם עד היום מאבקים על רקע קיפוח השחורים. זה אידיאל שלא הוגשם. יש מגילות שנמנעו מלכלול בהם את הסיפור ההיסטורי, אצלנו הוא דווקא כן נכלל, ולא במקרה. היה שלב שההקדמה ההיסטורית לא נכללה, כי לא היו מרוצים מהדגש הדתי שלה, ואחר כך החזירו. אגב, גם התורה היא ספר חוקים שמספר סיפור״.
בנוגע לסיפור ההיסטורי, במגילה נכתב "בארץ ישראל קם העם היהודי". כידוע יש היסטוריונים, שלמה זנד ואחרים, שחולקים מכל וכל על הקביעה זו.
על פי התורה, העם בעצם קם במצרים. חלקים ממנו נוצרו ובוודאי עוצבו בגולה. חלקים משמעותיים מהתנ"ך, שהוא הספר המכונן שלנו, נכתבו בארץ. על האמת ההיסטורית יש ויכוח. לתפיסתי, לעם היהודי קרו הרבה דברים מחוץ לארץ – אבל כאן הוא קם. לכן מלחמת 48' נקראת 'מלחמת הקוממיות', וזה מגיע גם עד 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת'. מצאתי קטע של אבא קובנר שבו הוא מתאר כיצד מאמנים טירונים ופוקדים עליהם 'קום – פול', ואחד החיילים אומר: אצלי יש רק קום, אין פול״.
עד כמה הנציגים הדתיים היו שותפים והשפיעו על הנוסח הסופי?
״אין ספק שהייתה להם השפעה. ידוע הוויכוח הגדול שהיה האם לכלול במגילה את המילה 'אלוהים', כפי שדרשו הדתיים. בסוף בחרו ב'צור ישראל'. המושג 'צור ישראל' מופיע בתפילה שכתב הרב הרצוג לכ"ט בנובמבר. הוא צוטט אצל מי שכתב את הטיוטה הראשונה ובסוף, לאחר הפצרות של בן גוריון, נשאר. את המונח הזה כל אחד יכול לפרש לפי שיטתו. מצד שני, גם המילה 'דמוקרטיה' לא מופיעה, וגם לא 'סוציאליזם'. בן גוריון רצה שהמגילה תהדהד את נביאי ישראל ולא את מרכס ולנין. באותן שנים דובר הרבה על 'דמקרטיה עממית' במדינות הקומוניסטיות, ויתכן שגם זה הרתיע. בזמן כתיבת מגילת העצמאות, בן גוריון כבר ידע שפני ישראל להזדהות עם מדינות המערב. אז ניסחו את הדברים לפי עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, אבל בלי לנקוב במונח עצמו. קטעים חשובים במגילה הותאמו לנוסח של הכרזת האו"ם מכ"ט בנובמבר. המגילה היא מקור לכל חשיבה דמוקרטית בישראל, אפילו הגמגומים שלה חשובים. וחשוב גם שחתמו נציגים של כל המגזרים, לא בטוח שהיום הם היו חותמים״.
בחרו במוזיאון
אנשי מרכז ושמאל נתלים במגילת העצמאות במאבקם נגד הגבלת חופש הביטוי, ניסיונות לכפייה דתית, והפרת השוויון בין האזרחים. שאלתי את מוקי האם במקור היה למסמך תוקף חוקי. "עם הקמת המדינה, היה צורך לבטל את חוקי הספר הלבן, ולאפשר עליית יהודים וקניית קרקעות על ידי ההיודים. מבחינה זו למגילה, ששמה הרשמי הוא 'הכרזה על הקמת מדינת ישראל', היה תוקף משפטי. עם זאת, המנסחים והציבור הניחו שבהמשך תיכתב חוקה למדינה, שתסתמך על עקרונות מגילת העצמאות״.
מוקי סבור שהושטת היד לערבים, כפי שבאה לידי ביטוי במגילה ("אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן"), הייתה כנה. הדיונים על הנוסח התקיימו תוך כדי מלחמה קשה ונפילת חללים רבים. הקמת המדינה הייתה מהלך דרמטי. האמריקאים היו פסימים, חששו שהיישוב יקרוס ולא רצו לשלוח צבא לעזרה. מחלקת המדינה בוושינגטון התנגדה והציעה לשלוח משלחת בינלאומית. משה שרת, שר החוץ המיועד, הגיע משם עם המלצה חד-משמעית לדחות את ההכרזה, אך תמך בבן גוריון. בהצבעה בממשלה הזמנית, שישה תמכו בהכרזה, ארבעה התנגדו, בהם רמז ושטרית חברי מפא"י, שהיו כמובן בעד הקמת המדינה אך ייחסו משקל גדול להתנגדות ארה"ב״.
אולי באופן סמלי עם השלכות לעתיד, טקס ההכרזה התקיים בעיר העברית הראשונה תל אביב, שתאכלס בעתיד את ההפגנות הסוערות נגד ההפיכה שביקשה ועדיין מבקשת לקעקע את עקרונות מגילת העצמאות, ולא בירושלים – הבירה הנצורה. מוקי מייחס חשיבות לבחירת המקום בו התקיים טקס ההכרזה – מוזיאון תל אביב הישן בשדרות רוטשילד, שהיה ביתו של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף. "המיקום לא היה מובן מאליו, הטקס היה לא באולם קולנוע ולא בבית כנסת, אלא באתר היסטורי בעל משמעות ציונית. במוזיאון התקיימה באותו זמן תערוכה. מנהל המוזיאון ד"ר חיים גמזו התבקש להכין את האולם, שבעבר היה האורווה לסוסים של דיזנגוף. היה ברור שברקע היושבים ליד שולחן הממשלה הזמנית תופיע תמונה גדולה של הרצל. לצידה נתלו יצירות אומנות, כולן של יהודים מחו"ל: שאגאל כן, נחום גוטמן לא… והרי בארץ כבר פעלו אז ציירים ידועים. בחירה מעניינת לדעתי. אחרי הקראת המגילה המוזמנים שרו ורקדו. האולם היה מלא ושמח למרות המלחמה שמסביב. אני הייתי אז ילד בירושלים המנותקת. לא היה לנו רדיו, ולא ידענו שכבר יש לנו מדינה״.
נניח שפונה אליך מורה בתיכון ושואל איך ללמד את מגילת העצמאות, מה תאמר לו?
״קודם כל חשוב הסיפור, הנסיבות שמסביב. חשוב להדגיש, שבתוך מהומת המלחמה אנשים חושבים על הפרספקטיבה. המלחמה מלווה בחשיבה לטווחים ארוכים. בתוך הסיוט, מסמנים דרך, שלא מוכתבת על ידי ההווה הקשה. ואני שואל האם היום, כשאנחנו מצויים במין המשך למלחמת העצמאות, האם יש לנו כוח לספר סיפור, לשרטט דרך ועתיד, לקבוע קנה מידה, ולתת לתקווה את המקום שמגיע לה. חשוב להדגיש, הפילוג וחילוקי הדעות היו אז לא פחות חריפים מאשר היום, אבל השכילו לשתף פעולה. ה'חדשות' הפחות טובות הן שארבע שנים בלבד אחר כך הייתה הסתערות על הכנסת (במחאה על הסכם השילומים. ע"ק) והמשטרה השתמשה בגז מדמיע כדי לפזר את המתפרעים״.
