היומן שכתבה אילת ברעם משריד בכיתה ג' עת הודיעו לה שאביה נהרג, הפך לספר ילדים. על התמודדות עם השכול והקשר עם אביה, שנמשך גם לאחר מותו
"חיה השכנה שלנו נכנסה באמצע השיעור וקראה לי לבוא איתה לבית ההורים. לא ידעתי למה. כשנכנסנו היו שם הרבה אנשים, מזכיר הקיבוץ, צביה האחות, כמה שכנות ועוד אנשים. האחיות שלי לא היו שם. התריסים היו מוגפים, ובסלון דלק אור.
אמא ישבה בקצה הספה והיו לה דמעות בעיניים. התקרבתי אליה, היא הביטה בי ואמרה, 'אבא נהרג'. היא הושיטה אלי את היד שלה, אבל היד לא הגיעה. בדמיוני ראיתי בית מתפרק וקירות קורסים. נזכרתי במראה של הבזק האור וקורות הגג זזות כשטיל הפְרוֹג עבר מעל חדר האוכל לפני שבועיים.
עמדתי מול אמא בפינה שבין הספה לבין ארון התקליטים.
קלטתי שאבא מת.
אמא אמרה עוד כמה מילים, אבל לא שמעתי כלום. אחר כך ניצה, הדודה שלי, ליוותה אותי בחזרה אל בית הילדים. כשנכנסתי לכיתה כל הילדים השתתקו, ואחר כך חזרו ללמוד.
אבל כשהם חשבו שאני לא רואה הם הציצו בי בסקרנות".
הדברים האלה לקוחים מהיומן של זהר מקבוצת אלומה, בת קיבוץ בצפון שאביה נהרג במלחמה גיבורת הספר "סיפור על יומן, חתולה וגעגוע" שכתבה אילת ברעם (58), בת קיבוץ שריד, שאביה נהרג במלחמת יום הכיפורים, בהשראת סיפורה האישי.
"אבל הוא חוויה חמקמקה אצל ילדים" אומרת אילת שעוסקת בביבליותרפיה ובטיפול רגשי 22 שנים, שאת הספר מייעדת גם "לילדים ובני נוער שחוו שכול ומתמודדים עם קשיים. הסיפור מעורר הזדהות ומהווה מקור לתקווה ונחמה, גם עבור ילדים וגם עבור הורים. באופן כללי, לא נכתב הרבה על חווית האבל של ילדים ואחת הסיבות שכתבתי את הספר היא כדי להועיל לאחרים".
החיים התהפכו ביום אחד
אביה, אבי ברעם, נולד בשריד והיה אחד מבניו הראשונים של הקיבוץ. הוריו, איז'ו וסוניה ברנשטיין, היו מהמייסדים. כבר בהיותו נער צעיר עבד בפלחה והשדות היו חלק מרכזי בחייו. כאבא לשלוש בנות צעירות הלך ללמוד בפקולטה לחקלאות והפך לחוקר וחקלאי פורץ דרך בתחום החִמצה (חומוס). הוא התגייס לצבא ושירת בתותחנים. במלחמה לחם כקצין תותחנים וכמפקד סוללה באגד ארטילרי 212 שנלחם יחד עם חטיבה 679 בקרבות הבלימה נגד הצבא הסורי ברמת הגולן. הוא גויס למלחמה בשבת 6 באוקטובר 1973 ונהרג עשרה ימים לאחר מכן ב-16 באוקטובר, בן 36 במותו.
"הייתי בכיתה ג' כשאבא שלי נהרג במלחמה" מספרת אילת שכמו זהר, גיבורת בספר, כתבה יומן אישי. "מהיום שלמדתי לכתוב כתבתי יומנים, מכתבים וסיפורים, כולם שמורים אצלי. כשלמדתי לקרוא הספרים הצילו אותי. ספרים על יתומות כמו 'האסופית', 'בילבי', או 'נשים קטנות' ,שאביהן היה רחוק בשדה הקרב, נתנו לי אומץ ותקווה".
התבססת על היומנים שכתבת כילדה לכתיבת הספר?
"הסיפור שכתבתי הוא לא אוטוביוגרפיה, הוא 'פיקשן'. זה סיפור שמערב מציאות ודמיון ונכתב בהשראת החוויות שלי. בזמן כתיבת הספר קראתי שוב ביומנים שכתבתי כילדה כדי להתחבר לשפה של הילדים. השתדלתי מאוד לדייק בהוויה, בפרטים הקטנים של חיי היומיום בקיבוץ. תיארתי את הלינה המשותפת, וניסיתי להעביר את החוויה. הרגשות של הילדה הם אותנטיים, אבל האירועים שמתוארים לא בהכרח קרו במציאות, וגם התהליכים שמתוארים בספר לא קרו בשנה אחת בלבד, אלא לאורך כמה שנים. הדבר שניסיתי לעשות הוא לקחת את הפצע, את הכאב שלי ולהפוך אותו לחוויה אסתטית אומנותית".
אילת גדלה בקיבוץ בלינה המשותפת וביום שנהרג אביה "החיים שלי התהפכו. ומן הצד שני, השגרה הקיבוצית נמשכה. המועדים, החגים, סדר היום בבית ילדים, הכול נמשך כרגיל כאילו לא אירע דבר, בזמן שאצלנו התרחש משבר גדול. בתור ילדה ניסיתי ליישב את הסתירות הללו, ניסיתי לפענח את הסביבה שלי, לייצר הגיון ולהבין את מה שקרה. לאורך השנים שבאו לאחר מכן ניסיתי להבין את עצמי ואת משפחתי, ולייצר רצף בחיים שלי שנקטעו. כנראה שזו אחת מהסיבות לכך שאני עוסקת בכתיבה ובטיפול. טיפלתי בעצמי כילדה ובחיי הבוגרים אני מטפלת בילדים מתוך מקום שמבין כאב של ילדים מבפנים".
אבא לא יחזור
תהליך העבודה על הספר ארך כעשר שנים. "כתבתי קטעי זיכרונות ומחשבות אך הם לא הצליחו להתחבר לכדי סיפור אחד קוהרנטי. הדברים לא התחברו ולא במקרה, ניסיתי לחבר את תקופת החיים לפני שאבא נהרג לתקופה שלאחר מכן, ללא הצלחה. לא הצלחתי לספר על הילדות שלי סיפור שיש בו עלילה רציפה והגיונית" אומרת אילת ומוסיפה שהרבה בזכות העבודה המשותפת עם העורך יחיעם פדן ז"ל, הצליח הסיפור לבסוף להתחבר. "יחיעם הצליח לסייע לי בחיבור הומוגני של הטקסט לידי כתב יד בשל".
המהלך הכרונולוגי של הספר הוא שנת האבל הראשונה של זהר והוא מחולק לפרקים לפי עונות השנה, אך בספר קיימות רק שלוש עונות, חורף, אביב וקיץ. "כיוון שהחיים נפגמו, זו שנה חסרה, ועונה אחת איננה".
בספר מתוארים שלושה צירי התמודדות של זהר עם העולם שסביבה, ההתמודדות המשפחתית, ההתמודדות החברתית שלה עם ילדי הכיתה, וההתמודדות עם הגעגועים תוך ניסיון לשמור על הזיכרונות והקשר עם אבא.
"היומן היה הדרך שלי לשמור על קשר עם אבא. אבא נהרג לפני 50 שנה. הייתי ילדה וזה היה שוק נוראי, אי אפשר להבין שעובר יום ועוד יום ואבא לא חוזר, והוא גם לא יחזור. בתור מטפלת אני יודעת לומר, שבגיל שהייתי כשאבא שלי נהרג, כמעט בת תשע, כבר קיימת אצל ילדים הבנה של מושג המוות, ילד מבין שזה מצב של אל-חזור. ברגע שנאמר לי שאבא נהרג, הבנתי שזה סופי ובאותו הרגע גם הבנתי שהחיים שלי השתנו לנצח.
"לאורך חיי עשיתי מאמצים גדולים לזכור מה היה ולהבין מה קרה ובהמשך גם לנסות ולהבין את ההשפעה של זה על חיי. עשיתי זאת באמצעות כתיבת יומנים, מכתבים, קטעי פרוזה ושירים. כתבתי גם מתוך אהבת הכתיבה, אבל בעיקר מתוך תחושת דחיפות של שימור הזיכרון, שימור הדמות של אבא שלי. כבר אז, כילדה, ידעתי שאני צריכה לתעד ולזכור, פחדתי שאבא ייעלם לי. בבגרותי, אולי לפני כ-15 שנה, התחלתי לנהל עם אבא דיאלוגים כתובים. העיקר להיות איתו בקשר. אפשר לשמור על קשר גם עם אנשים מתים".
כמי שעוסקת בטיפול דרך ספרות מאמינה אילת שלסיפורים יש כוח תרפויטי ויכולת לתת תמיכה ונחמה. "אני אספר לעולם את הסיפור שלי ואולי יש עוד כמה שזה גם הסיפור שלהם. הסיפור גם מעביר את הקוראים תהליך, הם עוברים יחד עם זהר את הקושי, המתח, החששות, מה יהיה עם היומן, עם חתולה, האם יעזרו לה או לא. אי אפשר להגיד שיש לסיפור 'סוף טוב'. אך יש תהליך של מציאת כוחות, ויש הנכחה של דמויות של מבוגרים שעוזרים לה. בסוף הספר זהר נמצאת במקום אחר ביחס למקום שבו הייתה בתחילת הסיפור. ואני מקווה שגם הקורא/ת, עובר את התהליך יחד איתה".
זה מה שחווית כילדה?
"הקיבוץ שלי מאוד התגייס לטובתי בתקופה שלאחר המלחמה, נתנו לי עזרה כשהייתי צריכה. כיוון שהיה לי קשה להירדם בלילה ארגנו תורנות וארבע חברות קיבוץ ותיקות ישבו בכל ערב ליד מיטתי עד שנרדמתי. אני זוכרת שראו אותי, טיפלו בי, ונתנו לי תמיכה".
החוויה חיה, כואבת ופוצעת גם עכשיו
השנה מציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור.
זה מקרי, אני שואלת את אילת, שרק השנה הספר יצא? אחרי ש-50 שנה עברו?
"אני לא חשבת שזה מקרי שזה 50 שנה אחרי. לקח לי הרבה זמן לעבד את החוויות שלי,
לכתוב אותן, ולהצליח לספר לעצמי סיפור שלם על הילדות שלי. וגם ולהיות מוכנה לחשיפה שתבוא בעקבות פרסום הספר.
ויש לי תקווה, שיתכן שהיא נאיבית, שאולי הספר יעזור למדינאים, לאנשי צבא, למנוע את המלחמות הבאות, כיוון שהכאב הזה לא מסתיים בי, הוא מחלחל לעומק ולרוחב ויוצר מעגלי כאב רחבים שנוגעים בהרבה אנשים. הוא עובר גם לדורות הבאים. גם הילדים שלי גדלו עם כאב גדול. הכאב של אימא שלהם שאבא שלה מת, השפיע דרמטית על החיים שלי ומתוך כך גם על שלהם.
50 שנה זה מספר עצום, עבורי זה מספר בלתי נתפס, מישהו מהצד יכול לחשוב שאחרי 50 שנה הכאב נעלם או לפחות נחלש, אבל התחושה היא שהכאב עדיין חי מאוד. חווית האובדן היא חוויה שממשיכה לכאוב ולפצוע לאורך כל החיים. בתוך הלב 50 שנה זה שום דבר. אני חושבת שזה בגלל שזה זמן שנופל מחוץ לכרונולוגיה של הזמן הלינארי, 'נופל מחוץ לזמן' כשם ספרו של דויד גרוסמן.
כל כך הרבה שנים עברו ועדיין מורכבות הכאב והחסר של אבא שלי משפיעה מאוד עלי ועל משפחתי. הפצצה שהתפוצצה ב-73 ממשיכה להתפוצץ בתוכנו שוב ושוב".
חומוס הדס
אבי ברעם היה חקלאי וחוקר ופיתח זני חמצה (חומוס), לזנים שפיתח קרא על שם בנותיו. הזן הראשון נקרא "יעל" וזה שאחריו נקרא "אילת". לאחר שנהרג פיתחו חבריו החוקרים עוד שני זנים וקראו גם להם "עפרה" ו"הדס" על שם הבנות הצעירות. חומוס "הדס" הוא החומוס בו משתמשים כיום מרבית המסעדנים, היצרנים והמסעדות.
לאחר מותו זכה אבי ברעם להכרה וכבוד בתחום החקלאות.
צילום: מהאלבום הפרטי
